1 קודם כל, *שימו* קצת מוזיקה, ורק אז המשיכו לקרוא.

2 יופי, עכשיו יותר טוב. נתחיל. הניתוח של יובל דרור על מערכת ההשכלה הגבוהה ועל הדור הנוכחי של הסטודנטים גרם לי לחשוב. דיברתי על זה קצת עם אהובתי באוטו בדרך חזרה מהצפון, ומשום מה בסופו של דבר קו המחשבה שלי הוביל אותי לטיול ש*עשינו* בפסח עם החברים שלנו.
היינו בפסח בקיבוץ גדות. כמה זוגות חברי ילדות שלכולם כבר ילדים קטנים. יש להם חדרים נחמדים שם בקיבוץ, שפעם בטח היו החדרים של השבאב של הקיבוץ, והילדים מאוד נהנו לשחק בדשא. באחד הערבים ביקשתי מהחברים שלי שלכבוד היומולדת המתקרב שלי *יעשו* לי מתנה קצת שונה: שבשנה הקרובה יפסיקו להשתמש ב״לעשות״ וב״לשים״ היכן שלא צריך.
אני יודע שזו בקשה טרחנית. גם הם חשבו כך. לא אכפת לי להיות מקוטלג כטרחן בן טרחן בהקשר הזה.
*
העניין הזה עם הלעשות/לשים פשוט מחרפן לי את השכל. זה התחיל כשילדוש היה בן שנה בערך, והתחיל להגות את המלים הראשונות שלו. פתאום שמתי לב שאהובתי ואני כל הזמן משתמשים בלעשות/לשים היכן שאמורות להיות מלים אחרות. אנחנו שמים נעליים ושמים חולצה ועושים אוכל ועושים מקלחת ושמים פיג׳מה ושמים כובע ועושים טיול ועושים ציור ושמים חיתול ושמים שניצל בצלחת ושמים שעון מעורר והבנתם את הנקודה.
הסיבה שנזכרתי בעניין הזה דווקא בעקבות הניתוח של יובל דרור היא שמשום שאני חושב ששני הדברים קשורים. בניתוח שלו הוא מתאר דור חדש של סטודנטים (שניצנים לו לדעתי כבר ניראו כשאני התחלתי ללמוד לתואר ראשון, לפני עשור בדיוק), כאלה שלא קראו ספרים, שלא מסוגלים או מעוניינים לקרוא מאמרים, ודאי לא באנגלית, ודאי לא ללכת לספריה בעצמם, שמחכים שהמסגרת שהם נכנסים אליה תוריד לכבודם את הדרישות שלה, שתעגל לכבודם את כל הפינות. לא בדיוק מתוך עצלות אלא פשוט כי כך הם התרגלו שקורה בכל מסגרת שהם היו בה עד לאוניברסיטה. למשל בבית הספר. למשל בצבא. למשל בבית.
אחד המקומות שבהם אנחנו מעגלים פינות, נדמה לי, הוא השפה. אנחנו עושים טיול במקום לטייל. אנחנו עושים מקלחת במקום להתקלח. אנחנו עושים אוכל במקום לבשל. נדמה לי שזה דופק לנו קצת את המוח. דופק לנו את המוח במובן זה שזה מרדד לנו את יכולת החשיבה. את יכולת ההמשגה. את יכולת ההפשטה. אני לא לגמרי בטוח מה אמרתי עכשיו, אבל אני די בטוח מה התכוונתי להגיד. אני מקווה שזה יצא אותו הדבר.

3 ייתכן מאוד שאני הופך את הילד שלי לבוק מושלם, ושבגללי הוא יחטוף מכות בהמשך הדרך. ייתכן. אבל בינתיים הוא יודע שחולצים את הסנדלים, ושפושטים את הבגדים ושאופים את העוגה ושחורצים לשון ושמוזגים חלב ושמוסיפים תוספת לצלחת ליד השניצל, לפעמים אפילו עם ירקות שהוא לא אוהב (לא שזה עוזר לי).
וזו מלחמה יום יומית, העניין הזה עם הלעשות/לשים. כי בכל רגע כוחות הנגד פועלים, ובכן, נגדך. ראשית, אני תופס את עצמי כל הזמן כושל בלשוני ועושה/שם היכן שצריך לכבס ולא לעשות כביסה והיכן שצריך להרכיב את המשקפיים ולא לשים אותם. ושנית משום שבסביבה שילדוש נמצא בה לאורך מרבית שעות היום – בגן – הוא סופג את ההיפך המוחלט ממה שאני מנסה להקפיד עליו.
אני יודע שזו מלחמה. ואני יודע גם שזו מלחמה שאני אפסיד בה. אבל המטרה שלי היא אחרת לגמרי. המטרה שלי היא לא לנצח. וזה מה שהבנתי היום אחרי ש*עשיתי* חושבים בעקבות הטור של יובל דרור.
אני לא נלחם על זה שהוא ידבר כמו שצריך. כלומר, אני אהיה מאושר אם הוא ידבר כמו שצריך, אם כי עד שהוא יגיע לגילי נדמה לי שאיך ש״צריך״ לדבר כבר יהיה אחרת לגמרי. אני לא מנסה לחטוא בירוןלונדוניזם שכזה. השפה מתפתחת והיא צריכה להתפתח. זה מגניב, לא מקולקל.
לא. אני נלחם על כך שהוא ידבר כמו שצריך כי אני חושב שזו אחת הדרכים שהוא יגדל להיות בסופו של דבר איש חושב, ולא איש טיפש. בריה עשירה שמסוגלת ליצור משהו חדש, ולא סתם עגל בוהה.
קראו לי אליטיסט. קראו לי אידיוט. קראו לי מאמלל את הילד. קראו לי באיזה שם גנאי שאתם רוצים. לא אכפת לי. אם הייתי יודע איך לעשות זאת הייתי מתחיל ללמד אותו שפה נוספת בשלב הזה (הוא בן 4), כי נדמה לי שזה היה מעשיר עוד יותר את היכולת שלו לחשוב. אני רק לא בטוח איך לעשות את זה מבלי לקצר את המוח שלו לחלוטין מרוב עומס, אז אני עוזב את זה בשקט.
למען הסר ספק: ברוב הזמן אנחנו לא יושבים בבית וקוראים ספרים. נהפוך הוא. אנחנו בחוץ, בגינה או בדרכים או ביער שבקצה הרחוב או בגן השעשועים משחקים עם הילדים. אני לא מנסה להפוך את הבן שלי לגיק המושלם שאני הייתי. מבחינתי שיטפס על עצים מבוקר ועד ערב, ורצוי שגם יפול מהם כמה פעמים בשביל ללמוד משהו חשוב על עצמו ועל העולם הזה. אני פשוט רוצה שהוא ידע לדבר, בשביל שיהיה מסוגל לחשוב.

4 וזה מביא אותי למשהו אחר לגמרי. בזמן האחרון אני שוכח מלים. נדמה לי שזה כבר כמה חודשים טובים, אולי אפילו קרוב לשנה. פשוט שוכח מלים. סתם. בלי איזו חוקיות או סיבתיות שאפשר לאפיין בבירור. פשוט שוכח מלים. למשל, אנחנו צריכים לנסוע לגן, ואני פותח לילדוש את הדלת, ואומר לו ׳תיכנס בבקשה ותשב על ה… על ה… על ה…׳ ועד שאני נזכר במילה ׳כיסא׳ הוא כבר מתיישב.
זה קורה לי לא מעט. בכל מיני סיטואציות. עם כל מיני אנשים. בימים פחות לחוצים ובימים שיותר. בלי חוקיות, בלי היגיון פנימי. פשוט שוכח מלים.
זה מפחיד אותי.
זה מפחיד אותי מאוד.
זה מפחיד אותי בין היתר כי אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא אלצהיימר. או משהו מהמשפחה הזו. סבתא שלי שמתה בגיל 90, או 92, תלוי אם סופרים לה את הרימוי או לא, הייתה בסוף חייה חולת דמנציה. בשנים האחרונות הייתה מאושפזת בבית החולים הסיעודי ארבל בפתח תקווה. לא ביקרתי אותה הרבה בשנים האלה. אני יכול להמציא איזה תירוץ כאילו לא רציתי שהזכרונות האחרונים שלי ממנה יהיו במצב הזה, אבל בתכל׳ס פשוט לא היה לי כוח לזה. הייתי הולך רק מפעם לפעם. תמיד עם אמא שלי, לעולם לא לבד.
אלה מראות מאוד לא נעימים, מה שאתה רואה בבית חולים סיעודי. אנשים שפעם היו משהו, חיים תוססים ומתפקעים, מתרוקנים בערוב ימיהם מכל תוכן, מכל מהות, ונותרים רק קליפה אנושית פעורת פה ומזוגגת מבט. שק הפרשות מחותל ומוכתם בג׳לי ורוד. מחכים בלי דעת שמישהו שהם לא מזהים ינגב להם את התחת.
כמו כל אחד אחר, גם אני לא רוצה להגיע לשם.

*
אחרי שעוד כמה אנשים בני דורי אמרו לי שגם הם שוכחים מלים, *עשיתי* את עצמי נרגע. נדמה לי שאמיר בן דוד כתב לי פעם שהוא קורא לזה אלצהיימר נעורים. אימצתי את הביטוי שלו בחום.
היום, אחרי שדיברתי קצת עם אהובתי על המאמר של יובל דרור, ואחרי שהרהרתי קצת בעניין השפה והקשר בין עושר השפה או דלות השפה לבין היכולת לחשוב, ניסיתי לעודד את עצמי שאולי התחלתי לשכוח מלים פשוט מפני שהפסקתי להשתמש בזיכרון שלי במלוא המרץ.
זו תהיה הפעם השלישית, לפחות, בפוסט הזה שאני אסתכן בלהיות טרחן/נרגן/בנאלי, אבל אני אגיד את זה בכל זאת: נדמה לי שיש קשר בין הדרדרות הזיכרון שלי לבין העובדה שאני מפעיל אותו פחות מאשר בעבר. ולמה? (והנה החלק שבו אני יוצא טרחן/נרגן/בנאלי) מפני שהאייפון שלי זוכר דברים במקומי. אני כבר לא צריך לטרוח לזכור מספרי טלפון, אני לא צריך לטרוח לזכור כתובות, אני לא צריך לטרוח לזכור תאריכי ימי הולדת, אני לא צריך לטרוח לזכור מועדי פגישות, אני לא צריך לטרוח לזכור לאן אני אמור להגיע, אני לא צריך לטרוח לזכור איך להגיע ממקום למקום, אני לא צריך לטרוח לזכור מה אני צריך לקנות בסופר, אני לא צריך לטרוח לזכור להשקות את הדשא, אני לא צריך לטרוח לזכור שום פרט מידע על שום דבר כי אפשר למצוא אותו בכל רגע נתון, בים באוויר וביבשה, אם רק מחפשים בגוגל.
אז אני לא זוכר.
ואולי היעדר השימוש בזיכרון לא באמת מפנה לי מקום בזיכרון ״לדברים החשובים באמת״, אלא פשוט מנוון לי את יכולת הזכירה. את יכולת השליפה מהזיכרון כשאני צריך משהו. בין אם זה את הידיעה איך להגיע מהעבודה הביתה, ובין אם זו את המילה שאני צריך להגיד לילדוש כשאני פותח לו את דלת האוטו.

5 זה בנאלי, אני יודע. כבר קראתם על זה, שמעתם על זה, צפיתם בהרצאה ב-TED על זה. אני יודע. מצטער שלא חידשתי. אז בשביל לפצות, הנה בונוס (אם השיר מתחילת הפוסט טרם נגמר, זה הזמן *לעשות* פאוז ולהתחיל לנגן את הקטע הבא, באדיבות חבר שלי נועם פ.):

1 בשבועיים החולפים, ובעצם בכל החודשים האחרונים, דיברתי עם לא מעט אנשים מעולם ביטוחי הבריאות. מתוך חברות הביטוח, מתוך סוכנויות הביטוח, ובכל מיני לוויינים נוספים. לאף אחד מהם לא היה ספק שהרפורמה החדשה שוועדת גרמן תנסה לקדם – להכניס תחרות בביטוחי הבריאות בין קופות החולים וחברות הביטוח – לא תצליח להכניס באמת תחרות. לחלק לא מבוטל מהם היו השערות מדוע בסופו של דבר התוצאה תהיה הפוכה: מדוע הציבור יקנה יותר ביטוחים, יותר יקרים, ויקבל פחות שירות.

2 העניין הוא שאפאחד מהם, כמו שקורה לרוב במקרים שכאלה, לא מוכן לדבר בשמו. לא לציטוט, לא לייחוס. שום כלום. הם כולם מדברים איתי ״לרקע בלבד״, שזה טוב בשביל ההבנה שלי ובשביל שאגבש תמונה מלאה ככל האפשר, אבל בסוף זה משאיר לי את האפשרות לכתוב את הדברים רק במילותיי, וזה לא מספיק טוב בכל המקרים.
בין לבין שאני מחפש אנשים שידברו בשמם קיבלתי מייל ממישהו באחת מחברות הביטוח הגדולות שעובד בתחום הבריאות בתפקיד בכיר. הוא היה נדיב מספיק בשביל להגיד לי את האמת, וגם היה מוכן שאפרסם את הדברים, אבל בשום פנים ואופן לא בשמו ולא בציון תפקידו (לכן אני משתמש בהגדרה העמומה שאני כל כך לא אוהב – ״מישהו בתפקיד בכיר״). בעיני זה לא מספיק טוב בשביל להופיע בעיתון – אם הוא היה מסכים לומר זאת לציטוט, הייתי מכניס את זה לעיתון בלי לחשוב פעמיים. אבל זה מספיק טוב בשביל שאפרסם את זה כאן.

3 הנה מה שהיה לו להגיד, לא נגעתי (במקומות שהרגשתי שזה קצת יותר מדי למיטיבי לכת הכנסתי הערות בסוגריים):

1. נדמה לי שהרבה מעשים לא יצאו מהוועדה לצערי, כל תת ועדה בעיקר עסוקה בלהביא את הכותרת הגדולה יותר, אך היא חסרת פרטים, חסרה מחשבה עד הסוף וכל פתרון מייצר אין סוף מצוקות חדשות.

2. לא ראיתי מודל אחד בעולם שחיזקו את המערכת הציבורית באמצעות ריסון המערכת הפרטית, זה מעולם לא עבד ולעולם לא יעבוד. המערכת הפרטית על כל בעיותיה ויש תורמת למערכת הציבורית ונתרמת ממנה.

3. השב"ן (הכוונה לביטוחים המשלימים של קופות החולים – ש״א) התפוצץ לכולם בפנים. המקום שבו נמצאים היום הוא לא המקום שאליו פיללו ולא בגלל הטיפולים הקוסמטיים או אימוני הכושר אלא אך ורק בגלל בחירת המנתח וההתייעצויות. העובדה ש 80% מאוכלוסיית המדינה כאשר היא רוצה לראות רופא מומחה לא מהססת לפנות להתייעצות פרטית ולפרקטיקה פרטית כל אלה הם תולדה של מערכת ציבורית שמזרימה אין סוף כספים למערכת הפרטית, זה הגולם שקם על יוצרו, בעקבותיו הרופאים עושים מה שהם רוצים, אין תחרות בין בתי חולים פרטיים אלא מונופול אחד גדול ואז כאשר מתחילה מצוקה תקציבית, מצמצמים את התשלומים, מייצרים תורים, וכך המים מנותבים למקום אחר. כל מהלך שנעשה בשנים האחרונות רק הגביר את הצריכה של השירותים הפרטיים, כל המהומות ומהלומות שהפנו לתעשייה הפרטית רק גרמו להם להתחזק, לציבור להבין שזה הפתרון ולמערכת הציבורית להמשיך ולדעוך.

4. אז לא יהיה כפל ביטוח… תהיה פוליסה אחידה לכולם, המרווחים של חברות הביטוח יפגעו בטווח המידי, המחירים ירדו אך רמת הצריכה רק תלך ותגבר וכשאר יהיו הפסדים החברות יהיו מחויבות לייקר את הפרמיה (אם מדובר בפוליסה אחידה ובתקנון אחיד בין אם רכשת מקופת חולים או מחברת ביטוח – אז יהיו מנגנוני איזון). ובעוד כמה שנים, תקום צעקה, הפרמיה למשק בית תהיה כפולה מהיום והכיסוי נחות יותר.

5. הדרך היחידה היא לא לייצר תחרות על אותו מוצר אלא שני מוצרים שונים. חברות ביטוח יממנו בחירת מנתח במערכת הפרטית וקופות חולים במערכת הציבורית ואז לכל צד יהיו את מקורות המימון שלו והדרך ללב המבוטחים תהיה דרך השירות. מי שירצה גם וגם בבקשה, יצטרכו לספק לו ערך.

6. אחרת הכל סיסמאות, כאלה שלא ניתן יהיה לאכוף, לא ניתן יהיה לבקר והתוצאה תהיה מהומה ומבולקה, צרכנים אבודים שכולם ינסו לעשות עליהם סיבוב ולמכור להם השלמות לפוליסה התקנית מכל כיוון, באמירות וסיסמאות והכל הפעם בחסות הרגולטורים.

אם רוצים לעשות סדר, כדאי להימנע מכותרות ולעשות את העבודה. למרות הכותרות, אני חי את עולם הביטוח, הם מחכים למהפכה, מבחינתם זו רק הזדמנות למכור עוד פוליסות, את זה שום רגולטור לא יעצור – אני מבטיח לך.

המציאות שבה נושא בחירת מנתח (כסוגיית כפל הביטוח המרכזית) הפכה להיות מהבעיות המרכזיות של מערכת הבריאות הזויה בעיניי. כולם עסוקים בלטפל בכל הבעיות שמסביב לפצע אך לא בפצע עצמו.

זו החלטה פוליטית של להראות מי בעל הבית ולא מה הפתרון הנכון. הפתרון הנכון צריך לייצר מערת פרטית ראויה ומבוקרת ובצדה מערכת ציבורית חזקה וטובה עם חומות ברורות בניהם.

יש הרבה פתרונות אפשריים, השב"ן הוא הדסה הבא של מדינת ישראל – השלט על הקיר. לכאורה יצרו כאן מנגנון תחרותי אך כולם יודעים שלפחות בהקשר הזה, קופות החולים חזקות מחברות הביטוח והכלים שעומדים לרשות הצדדים לא שקולים. ללמעלה מ 80% יש ביטוח משלים, זה לא נולד מצורך אלא משיווק אגרסיבי ובעייתי – הרבה יותר מזה של חברות הביטוח!

אני מקווה שתדעו כעיתונות גם לשקף את הסכנות שבפתרון הזה ולא רק תאחזו בכותרות של ביטול כפל ביטוח שהפכה לחזות הכל. אני בעד מערכת ציבורית חזקה, זה הבסיס הכי חשוב למערכת הבריאות שלנו, את זה עושים דרך הזרמת כספים ישירה ולא בדרכים לא דרכים. אפשר היה לדוגמה להציע מנגנון בו בחירת המנתח בשב"ן תממן בחירת מנתח בבתי חולים ציבוריים בלבד ואילו בביטוח הפרטי בבתי חולים פרטיים בלבד ועוד. בנוסף, חיבים לייצר עוד תחרות במערכת הפרטית לאסותא תוך בקרה קפדנית ולפרק את המונופול הקיים. רק תחרות תייצר כאן מערכת מאוזנת יותר.

0 אם אתם קוראים את השורות האלה סביר להניח שיש לכם ביטוח משלים של קופת החולים. ל-80% מהאוכלוסיה יש ביטוח כזה (המגזר העיקרי שאין לו הוא המגזר הערבי). ואם אתם במעמד הביניים הבינוני-גבוה (כלומר שההכנסה המשותפת שלכם נטו היא לפחות 14 אלף שקל בחודש), סביר להניח שיש לכם גם ביטוח בריאות פרטי של חברת ביטוח פרטית. אתם יודעים, בשביל להיות רגועים בלילה, לכל מקרה שלא יהיה.
מדובר בעסק יקר. בממוצע, לפי הלמ״ס, משפחה ממעמד הביניים הבינוני-גבוה מוציאה על הביטוחים האלה לבדם 300-430 שקל בחודש, לפני השתתפויות עצמיות והוצאות נלוות. אלה אלפי שקלים בשנה רק על הביטוחים, והמספרים האלה עולים בהתאם למספר הילדים שמצטרפים למשפחה, ובהתאם לעלייה בגיל ההורים.
אם יש לכם ביטוח משלים של קופת החולים וגם ביטוח פרטי, יש סיכוי לא רע שאתם נמצאים בכפל ביטוח – כלומר שאתם משלמים פעמיים על אותו המוצר. מה המוצר הזה? הזכות לבחור את הרופא המנתח שלכם בשעת הצורך (בתכלס זה לא באמת המוצר, המוצר הוא פשוט האפשרות לקצר את התור לניתוח במערכת הציבורית ולבצע אותו בבית חולים פרטי).
בשביל לפתור את המצב הזה משרד הבריאות פרסם בשבוע שעבר את ההמלצה המרכזית שהונחה על שולחן ועדת גרמן (ועדה ציבורית לבחינת הדרך לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית בראשות השרה יעל גרמן). התוכנית היא כזו: לפרק את הביטוחים המשלימים הנוכחיים של קופות החולים ולחייב אותן – כמו גם את חברות הביטוח הפרטיות – למכור פוליסת ביטוח נפרדת רק לסיפור של בחירת מנתח. בלי תרופות, בלי השתלות. רק את האפשרות לבחור את המנתח, ובלי לעשות חיתום ללקוחות (כלומר בלי לבדוק את מצבם הרפואי). אתה רוצה לקנות ביטוח? תגיד בן כמה אתה ונגיד לך מה המחיר החודשי. זהו.
האם המהלך הזה יהיה טוב לצרכנים? האם הוא יהיה טוב לקופות החולים? אולי לכיס של חברות הביטוח? הניתוח הבא מבוסס על שיחות רבות עם שורה ארוכה של גורמים מרכזיים שעוסקים בנושא, גם מתוך הממשלה, גם מתוך קופות החולים, וגם מתוך חברות הביטוח הפרטיות.

0 כבר כמעט שנה נפגשת מדי יום חמישי בלשכת שרת הבריאות ברחוב הארבעה בתל אביב קבוצה מצומצמת (יחסית) של פקידים בכירים ונציגי ציבור, שומעים עדויות וחושבים מחשבות איך לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. הם עושים זאת במסגרת ועדת גרמן – ועדה ציבורית שהוקמה כמעט לפני שנה בידי שרת הבריאות יעל גרמן, שבאופן חריג לוועדות ציבוריות גם עומדת בעצמה בראש הוועדה (שתמליץ לה המלצות).
הוועדה הייתה אמורה לסיים את העניין הזה בתוך חמישה חודשים, אבל זה לא קרה, ולא לגמרי במפתיע. מערכת הבריאות (לא רק בישראל) היא מסובכת, נבנתה טלאי על טלאי עוד מלפני קום המדינה, מורכבת מהמון שחקנים חזקים מאוד, מסוגים שונים, שפועלים תחת חוקים וכללים שונים, תחת רגולטורים שונים, ועוד מיליון ואחת סיבוכים אחרים. בקיצור, מלכתחילה הוועדה הזו לקחה על עצמה לצאת למסע יומרני.
כגודל הציפיות ייתכן שיהיו גם גודל האכזבות. עבודת הוועדה נכנסת בימים אלה ליישורת האחרונה ממש. על פי גרמן עצמה, היא מעוניינת כי הוועדה תמליץ את המלצותיה עד חודש יוני, כך שהם ישתלבו בדיוני תקציב המדינה שיהיו באותו הזמן בעיצומם.
רגע לפני שזה קורה, ורגע אחרי שהוועדה עצמה מתחילה להדליף באופן חצי רשמי פירורי המלצות מסתמנות מקרב דיוניה, חשבתי שזה יהיה נכון לנסות לעשות לרגע סדר. לשים קצת מספרים על השולחן, ולהבין כיצד הוועדה הזו יכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו אנחנו צורכים בריאות, את כמה שאנחנו משלמים על בריאות, את איכות שירותי הבריאות שאנחנו מקבלים, ואולי אפילו את משך הזמן שאנחנו מחכים לבריאות. אנסה לכתוב כאן כל כמה ימים משהו בעניין, בכל פעם על זווית אחרת מהסיפור המאוד מאוד מורכב הזה. מלכתחילה אודה כי אין שום סיכוי שאצליח להקיף אי פעם את כל המורכבויות וכל הזוויות של הסיפור הזה. לכן אנסה להתמקד במה שנראה לי הכי חשוב, הכי נוגע לחיים שלנו (ולעיתים גם לארנק שלנו).