דה מאני פיפל

1 בזמן שאתם תוהים מאיפה להביא את הכסף להחזר החודשי של המשכנתא, או בשביל לשלם למטפלת של הילד, או בשביל לשלם על ה-76% ממוצרי הצריכה שהתייקרו בשנה החולפת, יש אנשים אחרים שהדברים האלה לא כל כך מטרידים אותם. חלק מהאנשים האלה יכולים להרשות לעצמם להיות מנותקים מטרדות היום יום, בזכותכם. כן, בזכותכם. וליתר דיוק, בזכות המסים שאתם משלמים.
קחו לדוגמא את פרופ' אבי ישראלי. השם שלו אולי לא אומר הרבה למרבית הציבור, אבל ישראלי הוא מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר (כיהן בתפקיד עד 2009), ולפני כן היה מנכ"ל בית חולים הדסה. וראו איזה פלא. גם היום ישראלי מועסק בידי שני הגופים האלה – הדסה ומשרד הבריאות. בכל אחד מהמקומות הוא מועסק בחצי משרה.
וכמה משתכר פרופ' ישראלי עבור חצי משרה במשרד הבריאות, בתפקידו כמדען הראשי של המשרד? החזיקו חזק, כי המספר הזה קשה לעיכול. 27 אלף שקל בממוצע לחודש. לחצי משרה. זה השכר ברוטו של פרופ' אבי ישראלי במשרד הבריאות בשנה החולפת (כולל כל התוספות כמו דמי הבראה וביגוד וכדומה). 27 אלף שקל בחודש, לחצי משרה, במשרד ממשלתי, מכספי המסים שלכם.
וזה עוד הג'וב הפחות מכניס שלו. שכן בבית החולים הדסה, שנמצא בגירעון מצטבר עמוק של 1.3 מיליארד שקל, עומד בפני קריסה פיננסית ומנסה בימים אלה להגיע לתוכנית הבראה עם העובדים – שתכלול קיצוצי שכר נרחבים כמו גם פיטורים – שם פרופ' ישראלי משתכר אפילו יותר. לפי מסמכים שפרסמו בשבוע שעבר עובדי הדסה, עלות השכר של ישראלי בבית החולים, לחצי משרה, בתפקיד מנהל מחלקת מדיניות מינהל וכלכלת בריאות, היא 80 אלף שקל בחודש. במלים אחרות, על שני תפקידים במערכת הציבורית, משתכר פרופ' ישראל כ-100 אלף שקל, מכספי המסים של הציבור.
מסתבר שככה זה במערכת הבריאות. כמו בצה"ל, גם שם לא משאירים פצועים בשטח. ובמקרה שלהם, אם היית פעם מנהל בכיר והכהונה שלך הסתיימה, הסר דאגה מליבך. החבר'ה ידאגו לך לאיזה תפקיד חצי ניהולי עם תואר מפוצץ, והעיקר עם שכר מתאים.


להמשך קריאה

8 דברים שלמדתי הלילה

האנשים שמלקטים את פירורי ההפרטה | נדמה לי שאני הולך לעשות מזה מדור קבוע

1 שירות בתי הסוהר שוכר סוסים. אני לא יודע למה הוא שוכר סוסים, לאיזו מטרה, בכמה סוסים מדובר, ולכמה זמן, אבל הוא שוכר אותם. 100 אלף שקל לכמות סוסים בלתי ידועה לפרק זמן בלתי ידועה. מי יודע, אולי זה לרכיבה רומנטית.


להמשך קריאה

ואחרי ככלות הכל

ואחרי ככלות הכל, נוע תנוע. הדסה לא תיפול, השיטה לא תשתנה, האנשים שידם עמוק בצלחת לא יוציאו אותה, מקסימום יעברו למנה האחרונה. שום ועדת חקירה ציבורית לא תקום. שום מנהל, בעבר ובהווה, לא יזומן. שום שאלות לא יישאלו, שום מסמכים לא ייחשפו, שום בירור לא ייעשה. מנכ"ל ביטוח לאומי, האיש שרוצה להסתכל לעוני בעיניים בעודו משתכר יותר מ־60 אלף שקל בחודש רק כי הוא עדיין יושב על תקן רופא, לא ייתן דין וחשבון על חלקו במחדל. גם לא הבכירים האחרים, ולא מנכ"לי משרד הבריאות, ולא אנשי אגף התקציבים. כלום. רק נוע תנוע. ליותר מדי אנשים יש יותר מדי אינטרסים לשמור על השיטה.
(התפרסם במוסף)

באישון לילה | משבר הדסה, צד ג'

1 קריאה מעמיקה בבקשה להקפאת הליכים שהגישה הנהלת הדסה לבית המשפט, כמו גם בפרוטוקול של הדיון שהתקיים אחר הצהריים (שני) בבית המשפט, כמו גם בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של הדסה בין דצמבר 2011 לדצמבר 2012 חושפת עד כמה הנהלת הדסה הייתה צמאה למזומנים – לכסף ביד, כאן ועכשיו – עד כדי כך שהיא הייתה מוכנה לקחת מכל מקום שיש על הפלנטה הזו, בשביל לא להיקלע למצב שהיא לא מסוגלת לשלם כל חודש משכורות (הוצאות השכר בהדסה מהוות 80% מהתקציב שלה).
תגידו – מה הבעיה? סוף סוף הנהלה שרואה לנגד עיניה את העובדים ועושה הכל, אבל הכל, בשביל לשלם להם בזמן. אבל זהו, שיש בעיה עם התיאוריה הזו.
בשלב מסוים להנהלת הדסה נגמר הכסף. ממש ממש ממש ממש אחושילינג נגמר הכסף. אז התחילו לקחת את הכסף הזה ממקומות יצירתיים במיוחד. קודם כל, לקחו 40 מיליון שקל מתוך הלוואה של 150 מיליון שקל שניתנה לבית החולים למטרה ספציפית. הכסף הזה ניתן (כלומר, הלווה) לבית החולים לצורך בניית מגדל האשפוז החדש. אלא שמגדל לוקח הרבה זמן לבנות, ומשכורות צריך לשלם בכל חודש. מה עשתה הנהלת הדסה? לקחה 40 מיליון שקל מתוך ההלוואה הזו, לא לגמרי ברור באישור של מי – מהפרוטוקולים של הדירקטוריון עולה שהיה צורך בשתי חתימות לשם כך. מי שחתמו על כך ככל הנראה הם סמנכ"ל הכספים דאז מנחם כץ ויו"ר הדירקטוריון דאז יוסי רוזן. אלא שאלה שכחו לדווח לדירקטוריון הרחב, ושכחו לדווח לבעלים של הדסה – ארגון נשות הדסה שיושב בארה"ב. ומילא שלא דיווחו, הם שכחו להחזיר את הכסף. הם לקחו כסף מהעתיד של הדסה, והעבירו אותו להווה. העיקר לכסות את הבור הנוכחי, לא משנה שזה פוער להדסה חור בעתיד. זו, הרי, כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.


להמשך קריאה

30%

מדינת ישראל מנפיקה איגרות חוב שאותן היא מוכרת רק לקרנות הפנסיה תמורת ריבית מובטחת של 4.86% בשנה. קרנות הפנסיה חייבות לרכוש את האג"ח האלה ולהשקיע בהן 30% מכספי הציבור שהן מנהלות. עקרונית, יופי של דבר: שליש מהכסף שלנו מניב תשואה מובטחת. עקרונית, אנחנו גם משלמים על זה – למדינה זה עולה 3-2.5 מיליארד שקל בשנה מכספי משלם המסים. הבעיה היא שאנחנו משלמים על זה פעמיים, כי קרנות הפנסיה גובות דמי ניהול גם על הכסף הזה. הן לא מנהלות שם כלום – שיעור הסכום המושקע מחויב על פי חוק, התשואה ידועה, אין מה לעשות – אבל לוקחות כסף על הכלום הזה. עוד משימה דחופה על שולחנה העמוס של דורית סלינגר, הממונה הטרייה על שוק ההון.
(התפרסם במוסף)