בגפי

ריח של ביוב עולה באפי. ריח של ביוב עולה באפי ומשום מה, בניגוד למצופה, אני מרחיב ריאותיי ושואף את מלוא הניחוח פנימה. ריח של ביוב, מצחין, מחליא, מציף את כל כולי. עוד שנייה ואעלה על גדותיי.

ריח של ביוב מלווה אותי בהולכי ברחוב. אנשים חולפים על פני, מימין ומשמאל. אנשים בריח ביוב. אני לא מנופף להם לשלום. אני לא מניד להם בראשי. אני לא שולח חצי חיוך, גם לא רמיזות בעיניים. אנשים בריח ביוב, חיים בריח ביוב, חלומות בריח ביוב, תשוקות בריח ביוב.

ריח של ביוב בחדר של הילד. ריח של ביוב במטבח. ריח של ביוב שעולה מהאותיות שלי, שכותבות את עצמן על הדף הלבן, האלקטרוני, הריק. ריח של ביוב בפרוזדור, בחדר השינה, בסדינים, במצעי המיטה, בחרכי החלונות, בסדקים שבתקרה.

ריח של ביבו מוחק כל זכר לריחות אחרים. של פעם. של מה שהיה עד היום. של רגעים יפים, של אושר. של צחוק של בוקר שבת מקרית, של נחירות לעת ערב על הספה. ריח של ביוב מוחק כל זכר לחיים אחרים שהיו, ואינם עוד. ריח של ביוב ממלא את הקמטים, את תלמי המצח, את חריצי הלחיים.

ריח של ביוב אוחז, ואינו מרפה. הוא נדבק לעור. הוא הופך לעור שני. הוא מכסה את העיניים. העולם מתכסה ביוב. ביוב בגוונים של ביוב. ביוב אפור, ביוב עכור, ביוב לבן מלוכלך.

בסוף היום אתה חוזר הביתה. לילה. מאוחר. קר. האוויר בחוץ נקי ורענן. אתה שואף מלוא הריאות. אוויר נקי וקר של לילה מתפרץ פנימה. אל קנה הנשימה, אל הסימפונות, אל נאדיות הריאה. אוויר נקי וקר של לילה מציף את כל כולך. ואז, נשיפה. מה שנכנס יצא, מה שיצא נכנס. ושוב, ריח של ביוב. אתה מנתק את עצמך מהמדרכה וסוחב אותך הביתה. דוחף אותך במעלה המדרגות, מביא אותך עד לכניסה, מצלצל בפעמון ומשאיר אותך זרוק על מפתן הדלת. בעוד רגע היא תיפתח את הדלת ותמצא אותך שוכב שם. יש לך בדיוק רגע בודד עד שזה יקרה.

מכונת ההפרטה

1.
מאז צאת יום כיפור ועד הבוקר (4/10/12) התפרסמה בעיתון סדרת כתבות שלי תחת הכותרת הכללית "מכונת ההפרטה". חשבתי שזה יהיה נחמד לרכז את כולן במקום אחד, והכי נוח לי לעשות את זה כאן. אז הנה:

פרק 1 – חשיפת מכונת ההפרטה – מהפיקוח על השירות ועד ההפרטה עצמה, כל מה שאפשר לחשוב עליו הופרט (לינק, פידיאף)
פרק 2 – האם המדינה בדקה אם ההפרטה בכלל יעילה? לא (לינק, פידיאף)
פרק 3 – התמריצים שיש למדינה לא לפקח בכוונה על השירות שהופרט (לינק, פידיאף)
פרק 4 – הפרטת השירותים העירוניים: מה קורה כשגביית החובות מהתושבים עוברת לחברות למטרות רווח (לינק, פידיאף)

1.5
כהערת אגב, ראשיתה של הסדרה הזו בכתבה אחרת שפרסמתי במוסף של העיתון ביולי האחרון. בכתבה ההיא ניסיתי לעשות הרמת מסך מעל חברה אלמונית למרבית הציבור – מרמנת – שהםפכה בעשורים האחרונים למשהו כמו משרד החינוך ב'. בכל פעם שמשרד החינוך משיל מעל עצמו עוד חתיכה וזורק אותה למיקור חוץ, פעמים רבות מרמנת היא זו שאוספת את החלקים. בכתבה ההיא נחשף כי היקף ההתקשרות של מרמנת לבדה עם משרד החינוך בשנתיים האחרונות הוא יותר מחצי מיליארד שקל. בעקבות הכתבה ההיא קיבלתי כמה סיפורים קטנים על הפרטות שאף אחד מהם לא עמד בזכות עצמו, אבל ביחד הם הולידו את הרעיון לעשות סדרה קצת יותר מקיפה וקצת יותר מעמיקה על תופעת ההפרטה.

1.75
ואם כבר, אולי זה המקום להעיר שתי הערות שלא נכתבו בסדרה הנוכחית. ה ערה ראשונה, על היעדר שקיפות. בזמן העבודה על סדרת הכתבות פניתי למשרדי הממשלה הגדולים וביקשתי לדעת מה היקף ההתקשרות הכספית הנוכחית שלהם עם חברות במיקור חוץ לפי נושאים. מכל משרדי הממשלה שפניתי אליהם רק אחד חזר אלי עם תשובה – משרד הבריאות. בטבלה מסודרת להפליא ניתן לראות (עוד לא פרסמתי אותה, אולי אפרסם בעתיד) כיצד המשרד מוציא מדי שנה יותר ממיליארד שקל למיקור חוץ. יתר משרדי הממשלה שפניתי אליהם נקטו בטקטיקות אחרות. חלקם התעלמו לחלוטין מן הפנייה. אחרים חזרו אלי ואמרו דבר כזה: יש לנו כל כך הרבה התקשרויות במיקור חוץ שאנחנו לא מסוגלים לשבת ולבצע את הבדיקה שאתה מבקש. זה יקח יותר מדי זמן, נא מקד את השאלה שלך לתחום פעילות ספציפי. נדמה לי שהתשובה הזו מעידה יותר מכל עד כמה התופעה הזו של הפרטה במיקור חוץ היא נרחבת ובעייתית. והערה שניה על האם הפרטה זה רע או טוב. מה שניסיתי לשדר בסדרת הכתבות הזו היא שהתשובה ממש לא מובנית מאליה. רק שנדמה לי שלא עשיתי את זה טוב מספיק בטקסטים. אז הנה: אני לא חושב שהפרטה היא רע מוחלט לכשעצמו. אני מבין מאוד את הסיבות שמהן נובעת ההפרטה הזו. אני כן חושב שכשהמדינה מעבירה היקפים כל כך גדולים מהפעילות שלה לידי חברות פרטיות או עמותות, מן הראוי שתלווה את המהלך ב: 1. פיקוח נאות 2. בדיקה קפדנית האם המהלך הוכיח את עצמו. ברוב המקרים, שני הדברים לא קורים כלל. וכמו שהראתי בכתבות, במקרים רבים הדבר הראשון – הפיקוח – מופרט גם הוא. בקיצור, כרגיל, המבחן הוא בביצוע. ובמבחן הזה הממשלה, כל הממשלות, נכשלות כישלון די חרוץ. הכישלון הזה הוא לא בוואקום. יש לו משמעות מכרעת עבור הציבור שצורך את השירותים האלה. זה יכול להיות אוכל דלוח בארוחות הצהריים לתלמידים שלומדים בבתי ספר בהם יש יום חינוך ארוך, וזה יכול תושב פרדס חנה-כרכור שהמועצה שלו העלתה לו את הארנונה יתר על המידה, רק בגלל שחברה חיצונית ייעצה זאת למשרד הפנים, שמסתבר שלא מסוגל לקבל את ההחלטה על כך בעצמו.

2.
הסדרה הזו תעצור כעת, לעת עתה. יש גבול כמה אפשר לספר לקורא על הפרטה בפרק זמן נתון. ארבע כתבות בזו אחר זו היא כבר מסה נאה, ואפשר לנוח לרגע. מה שכן, מתחילת פרסום הסדרה הזו הגיעו אלי פניות לא מעטות – יחסית לנושא שהוא מורכב ורציני למדי – כך שהצטברו אצלי כבר מספיק חומרים שיוכלו, לפחות בחלקם, לשמש בסיס לסדרה עתידית בנושא. המשפט האחרון היה ארוך במיוחד.

3.
נהניתי מאוד לעבוד על הסדרה הזו. לאסוף חומרים, לקרוא מסמכים, להיפגש עם אנשים. אני אסיר תודה לעיתון שנתן לי את הזמן לעשות זאת, ואת הבמה לפרסם אותה. לא הייתי יכול לפרסם את הסדרה הזו לולא עזרתם של כמה וכמה אנשים, וזו הבמה והמקום להגיד להם תודה כיאות. לגורמי חוץ: לנגה איתן ונעמיקה ציון ממרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר שידעו למפות לי את הדברים המעניינים שהם עובדים עליהם ולהפגיש אותי עם האנשים הנכונים, לאמיר פז פוקס ולרונן מנדלקרן על החומרים המעניינים שהם חשפו אותי אליהם, לשלומית אבני (חומרים שטרם התפרסמו אבל מקווה שיתפרסמו בקרוב בסדרה אחרת), לאפי מיכאלי מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן על החומרים שליקט, ולקרן נויבך שנתנה לי את הבמה להדהד את הכתבות.
ולאנשים הטובים של כלכליסט: לנעמה על ההפריה ההדדית שלמעשה התניעה את הפרויקט הזה, לאביעד על העריכה מלאת ההשראה, ליקיר על העיצוב, לוקסמן על האיור הנפלא, ולכל האנשים הנוספים שלקחו בזה חלק, איש איש את חלקו.

4.
תודה גדולה למי שקרא, נתן פידבק, הגיב בכל דרך שהיא, החמיא או בירך. תודה.

שלוש תחנות וחצי

(לפוזי)

1.
לפני תשע שנים בדיוק, אלפי מילין מכאן, ישבתי בכוך השכור והצפוף שלנו בשעה שאת קיפלת איזה טורטליני, והכנתי לך מתנה בעבודת יד. התיימרתי להכיר אותך טוב מספיק כבר אז בשביל להיות מסוגל להכין לך את המתנה שהכנתי לך אז. איזו יוהרה.
אני זוכר שהייתי בלחץ. היית אמורה לחזור בכל רגע ואני לא הייתי אפילו קרוב לסיום. לבי דפק במהירות ובכוך הקטן שלנו היה חם כל כך שעורי חשב להתקלף. הייתי חייב לסיים במהירות בשביל שלא תחשדי בדבר. ניסיתי לזקק את כל כולו של הקיום לכדי אוסף מצומצם של מלים יפות כתובות בעיפרון על גבי ניירות לבנים וקטנים. כמה אהבתי אותך אז, וכמה אני אוהב אותך היום, ועד כמה שונה האהבה הבוסרית, הקופצנית, ההיא מהאהבה טרוטת העיניים שלנו היום.

2.
לפני קצת יותר מחצי שנה, טסת אל הצד השני של העולם, ובדיוק באותם הרגעים, פקע במוחי איזה וריד. באופן פולני-חרדתי-אשכנזי מאוד, אני לא חושב שהייתי יכול לחשוב על מחוות אהבה גדולה מזו. שהגוף יתפרק רק משום שזו שאהבה נפשו מתרחקת.
אני זוכר את שיחת הטלפון ההיא, מהמיון בעין-כרם. פתאום ראיתי אותך על המסך, וכל הכאב שהייתי נתון בו התפוגג לרגע סינגולרי. ואני זוכר היטב רגע אחר, כמה ימים ארוכים לאחר מכן, כמה ימים ארוכים של כאב בלתי נתפס לאחר מכן, כשנכנסת לחדר ששכבתי בו במחלקה, עם הבן שלנו בידיך, וניגשת אל המיטה שלי. בבת אחת כמו נמס בי הכל, והתפרקתי בבכי. אני לא יודע לגמרי למה אני נזכר בזה כעת. הדברים שנחקקים על לוח הלב נחקקים מבלי שתרגיש, מבלי לשאול אותך. אין עוד בן אדם בעולם מלבדך שהייתי יכול לחוש נוח מספיק בשביל להתפרק בפניו כך. אין עוד נפש חיה אחת על הפלנטה שיכולה להמיס אותי כך, מלבד אולי הבן שלנו.

3.
והנה, הבוקר, יבואו המובילים ויביאו לנו שולחן זעיר-בורגני למופת. וברגע אחד השריד האחרון לשותפות שלנו מהגלגול הקודם, נטול הצאצאים, יתייתר ויעבור אחר כבוד לאגף עולי הגרדום. השולחן שלנו, זה שהרכבנו יחד באיזו שבת מצירוף מוזר של אחת מדלתות הארון הישן ששבק חיים עם ארבע רגלי עץ פשוטות מהום סנטר שבטח עלו לא יותר מעשרים וחמישה שקלים. השולחן שלנו, שציפינו באהבה בגלויות ובתמונות מכל אשר ביקרנו. השולחן שלנו, שטרחנו ונסענו באוטובוס עד לצד השני של העיר הזו בשביל להזמין מהמפעל חתיכת זכוכית מגלוונת בשביל לכסות אותו. השולחן שלנו, ששרד את כל תחלופת הרהיטים בבית, שנתן מכות אינספור לילד שלנו בכל מקום אפשרי בגוף. השולחן שלנו, שיותר מהיותו שולחן הוא בעיקר שלנו, יפנה היום את מקומו לטובת רהיט ממוסחר, שיצא מפס הייצור של הבורגנות העייפה, זו שמודעת לעצמה אבל לא ממש נהנית מזה. השולחן שלנו ייצא החוצה. משהו בזה עושה לי עצוב, ומשום מה משמח אותי לראות שלך זה לא עושה שום דבר. זה משמח אותי משום שמלבד הנוסטלגיה, שלרוב זרה לי מאוד, אני מבין שאין כאן דבר מלבד עוד צעד טבעי במה שאנחנו הכי טובים בו: לחיות ביחד.

4.
אני מצטער אם אני מכביד עליך, אני מצטער אם אני לא תמיד מבין, אני מצטער על כל הלילות שהגעתי מאוחר מדי, מעט מדי, מרוחק מדי. אני אוהב אותך אהבה גדולה, אהבה בת יותר מעשור. אני אוהב אותך בבקרים, בלילות. אני אוהב אותך בקשקושי העיפרון שעל הקירות, בצעצועים שמפוזרים על הרצפה. אני אוהב להתבונן בך, לשתוק איתך, לשבת על ידך, לישון איתך בשלווה. אני אוהב לחזור אליך, לצעוד איתך, לחבק אותו. לאכול איתך ארוחת ערב במטבח הקטן מדי, לאורה של הנורה העגומה מדי, אחרי יום ארוך מדי. להתמוטט איתך, לקרוס איתך, בקושי להתעורר בבוקר מרוב עייפות איתך. להפוך איתך עוד ועוד דפים בספר הזה.
יום אחד, בעוד עשר שנים, אם עוד לא אהיה גריאטרי, כשכל העולם כבר יהיה מחובר לרשת דרך המוח והטחול, אני מבטיח להתנתק, להוריד אנטנות, לכבות את כל מה שאפשר, ולנצל איזה רגע פנוי כשתלכי לאנשהו, בשביל למהר ולשרבט לכבודך כמה מלים יפות בכתב יד בעיפרון על גבי דף נייר לבן. אחר כך אקפל אותו, ואתחב בסתר אל תוך התיק שלך. המלים שאכתוב לך יהיו כולן שלך, כמו לבי.

יום הולדת שמח, לך, שאהבה נפשי.

חמניות

1.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר חובש כיפת בד שחורה. אני מנחש שהיה לפחות בן 70. זיפים לבנים ונוקשים כיסו את פניו. הוא הזיע. הוא מסר לי את הפרחים, הגיש לי פתק לחתימה, ואמר משהו על זה שחם בחוץ. הצעתי לו כוס מים. הוא שמח. עמדנו שנינו במבואה בזמן שהוא שתה את המים. הוא שתה אותם כמעט בהתנצלות על כך שאני צריך להמתין עד שיסיים. אחר כך ואיחל לי רק טוב ממעמקי ליבו והלך.

2.
האיש שהביא את הפרחים הביא אותם גם בשנה שעברה, וגם בשנה שקדמה לה. בכל שנה הוא מביא את הפרחים. איכשהו, עד השנה, הגיחה הקצרה שלו לא עשתה לי שום דבר. בסך הכל פרחים. חתימה, טיפ קטן, והמפגש האנושי האינפיניטסימלי הזה היה כלא היה. ואילו השנה, אחרי שהלך, מצאתי את עצמי עומד במטבח, הפרחים זרוקים על השיש על ידי, ואני מביט בחלל האוויר ולא מצליח לחזור לעצמי.

3.
האיש שהביא את הפרחים היה יהודי מבוגר, ואילו אני סתם פוחז צעיר. בזמן שהביא את הפרחים, בזמן שהלך בחום הכבד שבחוץ, אני נחתי על הספה בדירה וצפיתי בטלוויזיה. ככה סתם באמצע היום. הוא הביא לי פרחים, שתה את המים שלי, ובירך אותי שוב ושוב ושוב. כאילו היה לו ממש חשוב לברך אותי, בשביל שאביא לו מים, בשביל שאתחב מטבע בכף ידו. משהו במפגש הזה בינינו גרם לי להרגיש רע. רע עם עצמי, עם מי שאני, עם העולם שאנחנו חיים בו, עם כל מה שהוא אנושי.

4.
האיש הביא את הפרחים הוא סמל למשהו. אני לא לגמרי בטוח למה. כשאני מעביר את המחשבות האלה אל הכתב הן נראות לי מטומטמות. אבל באותו רגע, שם במטבח, כשהפרחים מוטלים על השיש, המחשבות שלי נראו לי כמו הדבר ההגיוני ביותר על הכדור הזה. משהו במפגש הזה – אדם מבוגר שמתפרנס ממשלוח פרחים לנער פוחז שחושב שהוא עובד קשה למרות שהוא לא באמת יודע עבודה קשה מהי, אדם מבוגר שיוצא מגדרו בשביל להיות נחמד לנער פוחז בתקווה קלושה שיתחבו לידו איזה מטבע ויציעו לו כוס מים קרים, בעמידה, במבואה – משהו במפגש הזה גרם לי לרצות להקיא.

5.
האיש שהביא את הפרחים הביא לי אותם בשביל לציין את קיומי. את הולדתי. את הישארותי בחיים. גם הוא, אף יותר ממני, חגג כבר את קיומו. את הולדתו. את הישארותו בחיים. האם את קיומו ציין מישהו בפרחים? ומה אני מותר ממנו? ומדוע איש מבוגר ממני, שהיה יכול להיות סבא שלי, צריך לצעוד בחום בשביל לציין את קיומי? באיזה מין עולם הסדר הזה נראה הגיוני למישהו?

6.
אסור לי להתלונן על חיי. אני יודע זאת בכל רגע שאני נושם. אסור לי להתלונן על מה שיש לי, אפילו לא על מה שאין לי, משום שיש הרבה יותר נמוך ממני. המרחק ביני ובין הרפש, בין אפסות הקיום האמיתית, הוא מרחק רב. ובכל זאת, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, המחשבה שמלווה אותי יותר מכל היא המחשבה שהעתיד שבני גדל אליו יהיה עתיד רע.

7.
אם אתן אימהות או אם אתם אבות לילדים קטנים, נניח בני אפס עד עשר, עזבו רגע את המחשב או הטלפון וגשו אל הילד שלכם. אם הוא ישן, הביטו בו. אם היא ערה, הציצו בה מבלי שתבחין. בעיניו, בתנועות ידיה, באופן שבו הוא לא מודע לרבדים העמוקים של העולם שבו הוא חי. דמיינו כיצד יראה העולם הזה כשהם יהיו בגילכם, כשאתם תהיו בגיל של ההורים שלכם, או בקבר. איך נראה העולם הזה? רע יותר? טוב יותר? ומה עשיתם אתם על מנת שהעולם הזה יהיה טוב יותר? על מנת שהעתיד של הילד שלכם, של הילדה שלכם, באמת יהיה טוב יותר? לא שיהיה להם מספיק כסף, לא שיהיו להם נכסים לרשת לכשתסתלקו. לא. אלא שהעולם שבו הם יחיו יהיה טוב יותר. טוב, במובן הכי בסיסי של טוב. טוב יותר לנשימה, טוב יותר למראה, טוב יותר להסתובב בו, להביט בו, לפעול בו, לזוז בו, לישון בו, לחלות בו, לגדול בו, לגדל בו, להזדקן בו.

8.
האיש שהביא לי את הפרחים היה יהודי מבוגר. אני מניח שיש לי הרבה דברים שאין לו. וזה גורם לי להרגיש רע. מי שחושב שאני יפה נפש, שיבושם לו. ואני יודע, אני יודע שתחושה שלי תיעלם מחר, או מחרתיים, ובכל מקרה בעוד זמן לא רב. ובכל זאת. זה גרם לי להרגיש רע משום שאני בסך הכל שק של הפרשות, והוא בסך הכל שק של הפרשות. ובכל זאת, הנה אני והנה הוא, והנה מה שהוא מנת חלקי והנה מה שהוא מנת חלקו. למה כך ולא להיפך? לא יודע.

9.
אני נפגש עם הרבה מאוד אנשים לאחרונה שאיתם לא נפגשתי קודם לכן מעולם, מכל מיני עולמות תוכן. ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מעולם הפנסיה, מעולם הבנקאות, מהעולם המקרו כלכלי, מהאקדמיה, וסתם אנשים מכל מיני מינים. מכל אחת מהפגישות הללו אני יוצא מדוכא עד עפר. וכן, אני יודע, משהו במנגנון הפנימי שלי מקולקל. זה בסדר, אתם לא צריכים להגיד לי את זה. זה מי שאני. כך נודלתי, כך גדלתי, זה אני. אני נוטה לראות את הרע שבדברים, למרות שאני לא מחשיב מעצמי אדם מדוכא. אני דווקא שמח מאוד בחלקי, ובעיקר מחלקת האלוהים הקטנה שלי – המשפחה שלי. ובכל זאת, נוטה לראות את הרע. והפגישות האלה, כאמור, גורמות לי להרגיש רע הרבה יותר. ובעיקר, הן גורמות לי להרגיש רע לגבי העולם שאני משאיר אחרי לבני, ואולי לילדים אחרים שעוד נכונו לי. עולם שבו מוציאים להורג אנשים מפגרים ברשות ובסמכות, עולם שבו המערכת הבנקאית משקיעה 6.6 מיליארד דולר בלובינג למטרת הגדלת רווחיה במקום לפתור את כל בעיות המחסור הבסיסיות של העולם השלישי, עולם שמערכת הבריאות שלו מתוחה עד הקצה למרות פלאי הטכנולוגיה והמחקר, עולם שבו מערכת החינוך כבר מזמן לא מצדיקה את השם שלה, אף לא קרוב, עולם שבו ההזדקנות היא כמעט פשע נגד האנושות, עולם כל כך מסוכסך עם עצמו שהוא כבר לא מסוגל לפרנס את נטל המלחמות שהוא מחולל, עולם שהורס את עצמו בעבור אחיזה בכמה שיותר שטרות נייר עם תמונות של אנשים שמתו מזמן. עולם שבו אנשים מבוגרים צריכים ללכת בחום בשביל להביא לך פרחים שיקמלו בעוד יומיים, רק בשביל שתרגיש טוב עם עצמך על כך שעשית את אחד משני הדברים היחידים שכל אחד אחר עשה לפניך בדיוק באותה מידה של הצטיינות ועצלות – להיוולד ולמות – בזמן שאתה רובץ על הספה, מפליץ, וחושב את עצמך מבריק ועמוק רק כי אתה צופה בסדרה קומית ביקורתית על מצבו העלוב של הקיום האנושי.

10.
האיש שהביא לי פרחים לבש חולצה אפורה, מכופתרת. הוא לבש גם מכנסיים חומים וחגר חגורה שחורה וצרה. הוא ענד טבעת נישואין זהובה על אחת מאצבעות יד שמאלו. אני מקווה שהוא יושב עכשיו בסלון ביתו עם אישתו, מול המאוורר. הפרחים שהביא לי מפוזרים בשלושה ארגטלים ברחבי הדירה. ולמי ששלח לי אותם – אנא, בשנה הבאה – אל תשלח.

הרהור בשלושה חלקים

1.
אז הממשלה נזכרה שצריך לעשות משהו עם הגירעון הזה. אז היא אישרה חבילה של צעדים בתחום הגדלת ההכנסות, בסכום של 14.4 מיליארד שקל, אם הכל באמת יתממש (מה שלא לגמרי ברור כרגע). בכל מקרה, זה לא יספיק בשביל לסתום את החור. ב-2014 נראה העלאת מסים נוספת, וייתכן שאפילו לפני כן. ובכל מקרה, זה רק צד ההכנסות. הממשלה צריכה לתקן גם את צד ההוצאות. וכשאני אומר לתקן, אני מתכוון לקיצוץ בקנה מידה אפי של 10-14 מיליארד שקל.

2.
סביר להניח שבשביל להקטין את הסכום האדיר הזה הממשלה תנסה כמה שיותר "לדחות ביצוע" של פרויקטים והוצאות אחרות. למשל, סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל. כאלה דברים. אבל גם לזה יש גבול. בסופו של דבר, הממשלה תהיה חייבת לקצץ, ולקצץ ממש. סטייל מה שהיה ב-2003. איזה קטע, גם אז זה היה ביבי.
בסבירות די גבוהה, אפשר להניח שחלק מחבילת הקיצוצים תהיה הקפאה או דחייה של ביצוע הסכמי שכר – למשל, דחיית הפעימה השנייה של העלאת שכר המינימום באוקטובר, או דחייה של הפעימה האחרונה בהסכם השכר במגזר הציבורי בינואר, וכהנה וכהנה. ולא בטוח שזה הסוף. ייתכן גם שהממשלה תלך למתווה של קיצוצי שכר ממש במגזר הציבורי, ואם המצב יהיה חמור ממש – אפילו לפיטורים. גם זה קרה ב-2003.
אלא שהפעם הממשלה תהיה על מסלול התנגשות חזיתי וכואב מול ברנש אחד בשם עופר עיני. עופר זה הוא רק נראה תמים. עמוק בפנים הוא ממזר ממזר. הוא יודע בדיוק מה מבשלים לו באוצר. הוא מכיר היטב את הנתונים שעוד מעט יתחילו להיות מודלפים לעיתונים – על כך שהנהנים העיקריים מהפטור ממס שיש לקרנות ההשתלמות זה העשירון העליון, ואיך בחברת החשמל ובמונופולים הממשלתיים האחרים העובדים עושקים את מעמד הביניים, וכו'. הוא יודע היטב מה מכינים לו במשרד האוצר, והוא לא פראייר.

3.
אם המשבר הזה אכן יפרוץ, ואם הוא ינוהל בידי מנהלי המשברים של שני הצדדים כפי שמשברים מנוהלים פה בדרך כלל, כל אחד מהצדדים ינסה לגייס את דעת הקהל הציבורית ולטנף היטב על הצד השני. בשלב כלשהו, הציבור יצטרך להחליט – הוא בעד או נגד ההסתדרות. הוא בעד קיצוץ שכר במגזר הציבורי – הרי במגזר הפרטי מקצצים ומפרטים כאילו אין מחר, למה שעובדי המדינה לא יתרמו את חלקם? – או שהוא נגד. האם הציבור בעד דחייה של עוד תוספת לשכר המגזר הציבורי או שהוא נגד. וכו' וכו'. באופן אינטואיטיבי, אני מניח שהציבור ייקח את הצד של ההסתדרות בלי קושי רב מדי. מה שאני תוהה הוא לגבי התגובה של ראש הממשלה. האם נתניהו ינסה לצייר את יו"ר ההסתדרות בתור מי שנוהג בחוסר אחריות ובחוסר ממלכתיות בשעת משבר (בתוכנית הייצוב של 1985 ההסתדרות והמעסיקים נכנסו לעסקת חבילה עם הממשלה מתוך תחושת אחריות, יגידו בלשכת ראש הממשלה) או שמא פשוט ייכנע לו אחרי שיראה את התגובה הציבורית? ומי יודע, אולי כל זה ייגמר בסוף בבחירות.