על הקו

תשע בבוקר. קם אדם בבוקר והלך לעבודה. את הילד שלו הוא ראה בקושי חצי שעה, בין המקלחת למטבח. עכשיו הוא יורד בירידות מירושלים. הדרך ארוכה ומפותלת. עוד מעט יגיע לפאתי תל אביב. ואז יזדחל. ויזדחל. אנשים טיפשים ברדיו יתחלפו אחד בשני. הוא ימשיך להזדחל ולהזדחל. הם יצפרו, ויחתכו, ויבלמו ולא ישתלבו כמו שצריך. והוא יזדחל. כמה שהוא יזדחל. ברמזור האחרון לפני העבודה שלו מישהו יחתוך אותו והוא כמעט יכנס בעמוד החשמל שעל המדרכה. ממש בכניסה לחניון של הבניין הוא ייתקל בפקק נוסף, אחרון, אבסורדי להכעיס. אנשים טיפשים שלא מבינים מה טוב להם יקיפו אותו מכל הכיוונים. הוא יקלל בשקט.

דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. השעה כבר שתיים. היום מתחיל לסגור עליו. עם האישה הוא עוד לא הספיק לדבר. הילד אצל המטפלת. הוא יראה אותו שוב רק מחר בבוקר, שוב רק לחצי שעה. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. עוד ישיבה. עוד החלטה. עוד ישיבה. עוד החלטה. השעה כבר חמש, היום רחוק מסיום. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב.

דברים שממש עדיף לא לכתוב. הוא מקלל בשקט.

שמונה בערב, הלילה יורד והאדם יוצא מהעבודה. הוא נכנס לאוטו. אין דלק. עוד עיכוב של עשר דקות. ושוב ירד האוויר בצמיגים. עיכוב של עוד חמש דקות. הוא עולה על הכביש המהיר. הכביש המהיר לא מהיר גם בערב. פקק. הוא שוב מזדחל. מתישהו משתחרר. טלפונים. חם נורא. בחוץ, בפנים, בכל מקום חם נורא. עוד טלפונים. בחורות מאנפפות ברדיו משדרות מוסיקה גרועה. הדרך הזו היא אין סופית. פתאום עוד פקק. ריבונו של עולם, פתאום עוד פקק. הוא שוב מזדחל. עשרים דקות תמימות הוא מזדחל. הוא מקלל בשקט בחלל הסגור של המכונית.

לבסוף אדם מגיע הביתה. תשע וחצי בערב. הוא זורק את הדברים בשקט על הרצפה בכניסה. חם נורא. מוריד את הבגדים. נכנס על קצות האצבעות אל חדרו של הילד. הילד ישן כמו מלאך. עיניו של האדם מתרגלות לאט לחושך. הוא לא טעה, הילד שלו ישן כמו מלאך. מחר יחייך לו בבוקר חיוך מתוק שכולו אומר "אבא שלי – אבא שלי – התגעגעתי אליך". האדם נאנח. משעין את הראש על מעקה המיטה הקטנה. משהו בפנים זועק בו. זועק לו "זה לא בסדר כל זה, לא יכול להיות שכל זה בסדר. זה לא יכול להיות". הילד שלו ישן. עיניו עצומות. האדם רוצה לנשק אותו ביד בזהירות, אבל הוא פוחד פן הילד יתעורר. אז הוא מסתכל עליו בשקט ולא נוגע. הוא מקלל בלי קול.

אבא ואמא וארטיק

ובזמן שבדרום הארץ מתחילה עוד מלחמה (בכל זאת קיץ), אלון הקטן והחמוד יתחיל מחר פרק חדש. מחר, יום א', אלוני יילך בפעם הראשונה למשפחתון שלו, שם הוא אמור לבלות את השנה הקרובה. או כמו שאמא שלי אמרה בסוף השבוע הזה די בצדק: מעכשיו זו תהיה מסגרת רודפת מסגרת.

בשביל קצת לבלבל את היוצרות, ביום רביעי הקרוב, אחרי שלושה ימי הסתגלות במשפחתון, ניסע שלושתינו – אלון, פוזי ואני – לפריז. הייתי בפריז בפעם האחרונה לפני 18 שנה בדיוק. חגגתי שם יומולדת 12. הסיטואציה אז הייתה קצת אחרת. אמא שלי לקחה אותי איתה לאירופה במסגרת טיול מאורגן. בפריז, ביום ההולדת, בערב, הלכנו למועדון לילה פריזאי. נשים בלי הרבה בגדים העלו אותי לבמה ונתנו לו עוגת יומולדת. באופן מוזר, הדבר היחידי הנוסף שאני זוכר מהאירוע הזה הוא ששכחתי שם את הסוודר עם הפילים. שנאתי את הסוודר עם הפילים.

אוגוסט מתחיל בעוד כמה שעות. הלחות הצליחה לטפס עד ירושלים. אני אוהב את חודש אוגוסט. הוא חם, ונולדתי בו. את אוגוסט 2003, כמעט את כולו, בילינו פוזי ואני בפירנצה. שכרנו דירת חדר מיניאטורית וחמה להפליא בפיאצה די סניוריטה, הכיכר בה ניצב (העתק) הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הייתי בן 23. מדי בוקר הייתי יורד לכיכר ויושב על יד אמני הרחוב. בשלב מסוים הכרתי את המופעים שלהם בעל פה. פוזי הייתה יושבת לעיתים על ידי ורושמת את הפסלים שבכיכר במחברת שלה. אוגוסט בפירנצה היה חם ולח בצורות בלתי סבירות, וחלק גדול מתושבי העיר סגרו את הבאסטות שלהם ונסעו למקום אחר, להתקרר. אנחנו הסתובבנו ברחובות וחיינו את הרגע, את הרגעים. היינו הולכים לסופר הכי רחוק בעיר רק בגלל שהיה בו יותר זול. קונים פקורינו אמיתית ועגבניות טריות ובזיליקום נהדר וחוזרים לדירה לבשל במטבחון הפצפון ולאכול על יד שולחן הגמדים שעמד בצמוד למיטה. בערבים היינו יוצאים להסתובב בכיכרות, להביט בצייר שריתק את העוברים והשבים ברישומי הגיר הגדולים על המדרכה.

שלוש שנים אחרי כן, שוב באוגוסט, כבר היינו בסין. ביום ההולדת שלי עלינו על החומה הגדולה. את החתול שלנו מאו השארנו בירושלים עם שני חברים שישגיחו עליו. התגעגעתי אליו מאד. הרגשתי שאפאחד לא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים אותו. שאפאחד לא מכיר את הצרכים שלו כמו שאנחנו מכירים, את השטויות שלו, את המחוות שלו.

באוגוסט 2007, שנה לאחר מכן, נסענו שנינו לאמסטרדם. זה היה לפני שהמשכתי משם לקמינו דה סנטיאגו. כבר היינו מאורסים. ישבנו על יד האגם בוונדל פארק, על הספסל. פוזי שכבה על ברכיי. ישבנו וחשבנו איך נערוך את החתונה שלנו. באוגוסט לאחר מכן כבר היינו נשואים טריים.

באוגוסט הבא אלוני יהיה בן שנה וחצי. הוא כבר יילך, ויקשקש, ויגיד אבא ואמא וארטיק.

03:00

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. משהו אצלו לא בסדר. אולי הוא חולה. הוא ממשש את עצמו, לבדוק אם הוא עדיין חי. הוא עדיין חי. אמצע הלילה. כואבת לו הבטן. הוא צריך להשתין. הוא צריך להבין מדוע הוא התעורר. מדוע חם כל כך בחדר, ומי לעזאזל כיבה את המאוורר.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. אשתו יהודית ישנה לצידו. היא שמנה והיא נוחרת. יש לה בעיה של פוליפים. הוא התחתן איתה לפני חמש עשרה שנה רק כי אבא שלה הבטיח לו שיסדר לו עבודה בעסק המשפחתי. יש לו מפעל לכובעים ברמלה. כלומר, היה לו מפעל לכובעים לרמלה. בדיוק אחרי שהאיש התחתן עם יהודית, חודשיים אחר כך, באו ערבים והציתו את המפעל. ולא היה ביטוח. הלכה העבודה. עכשיו האיש תקוע עם יהודית, וכבר אמצע הלילה, והיא שמנה והיא נוחרת כמו חזיר.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא נזכר שכצמן ביקש ממנו להניח את הדו"ח על השולחן שלו עד שמונה בבוקר, והוא לא הספיק. עכשיו אמצע הלילה. הוא לא יודע מה לעשות עם זה. אמצע הלילה. אין תחבורה ציבורית והאוטו במוסך ואין לו איך להגיע למשרד. הוא מקלל את עצמו שהוא לא סיים את הדו"ח לפני שיצא, אבל הוא היה מוכרח לחזור הביתה. הוא פשוט היה מוכרח. הוא ישב במשרד, והסתכל על השעון והזמן לא זז, ונהיה לו חם, ונהיה לו חם ממש, וכל האנשים האלה, כל העובדים מסביבו כל הזמן באו ונכנסו ויצאו ובאו ונכנסו. הוא הרגיש הוא משתגע. הוא הרגיש שאם הוא לא חוזר הבייתה תיכף ומיד, סיכוי סביר שמישהו יסיים את היום הזה בחדר המיון של איכילוב. זה מה שהוא הרגיש. זה, וכמיהה דהויה ועצובה לפרילי בטעם תות באריזת פלסטיק לבנה וישנה.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. איך הוא הגיע למיטה הזו. זו לא המיטה שלו. וזה לא החדר שלו. וזו לא האישה שלו. זו בכלל לא אישה, זה גבר, וגם הוא לא שלו. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה. על אדן החלון שוכב חתול ומנמנם. הוא זוחל בשקט אל מחוץ למיטה. לובש את התחתונים, לובש את המכנסיים. לוקח חולצה מן הקולב ושם על עצמו. הולך בשקט לסלון. גורב גרביים. נועל נעליים. מסובב את המפתח ויוצא בלאט אל חדר המדרגות החשוך.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא ניגש אל המקרר, לוקח לגימה מבקבוק המים. אחר כך הוא ניגש לארון במסדרון, מוציא את הרובה, מוציא גם שלוש מחסניות. הוא משעין את הרובה אל השולחן שבכניסה, מתכופף אל התיק ומכניס את המחסניות אל התא הקדמי. הוא סוגר את הריצ'קץ' וחוזר למיטה. רגעים ספורים לפני שהוא נרדם הוא עוד מספיק לחשוב לעצמו, "איזה מזל, כמעט שכחתי".

מדכדכת אותי המחשבה

הבוקר, מוקדם, הרבה לפני שיצאתי לעבודה, בער בי משהו בבטן, מלבד המעי הרגיז. רציתי לכתוב. גם ידעתי מה אני רוצה לכתוב. רציתי לכתוב פוסט, תחת הכותרת "מדכדכת אותי המחשבה". פוסט מבריק, רפטטיבי, כזה שכל תת-פרק שלו מתחיל במשפט "מדכדכת אותי המחשבה". היו לי המון מחשבות מדכדכות הבוקר. הן כבר היו מסודרות אצלי בראש בסדר לירי מבריק, שאותו רציתי להעלות על המסך. זה היה גאוני. זה היה סוחט דמעות.

אבל המחשב היה כבוי. והוא כבר די ישן. ולוקח לו המון זמן לעלות. אז דחיתי את זה. אמרתי לעצמי, שטויות, תגיע לעבודה ותכתוב את זה שם. מהר, לפני שמתחיל היום.

אז נסעתי לעבודה. היום לקח לי רק שעה וחצי להגיע. הפקק התחיל רק ממחלף שפירים. איחרתי לישיבת המערכת בכמה דקות, למרות שיצאתי מהבית שעה וארבעים לפני הזמן.

בעבודה דבר רדף אחרי דבר. הזמן שלי התנדף ברוח מרגע שנכנסתי למערכת. בשלב כלשהו גם הלך המיזוג, ואיתו גם היכולת שלי להמשיך לחשוב.

הערב הגעתי הביתה מוקדם יחסית, ב-20:30. שעה לפני שאני חוזר בדרך כלל, שתיים עשרה שעות בדיוק אחרי שיצאתי מהבית. הבן היקר שלי כבר ישן. הספקתי לראות אותו הבוקר ער למשך חצי שעה בערך. אולי מעט יותר. ככה זה כמעט בכל בוקר. הוא רואה אותי פעם ביממה. אין פלא שהוא מתרגש כשאני ניגש למיטה שלו בבקרים. בעוד שבועיים אהיה בן 30.

מדכדכת אותי המחשבה.

לך לעזאזל, מר איצקוביץ

0.

אחד הדברים שגורמים לי לאהוב את העבודה שלי, הוא העובדה שלמרות שאני רק ילד בן כמעט-30, יש לי יכולת (לפחות חלקית) לקום בבוקר, ובדרכי לעבודה להחליט מה יקראו למחרת עשרות אלפי זוגות עיניים ויותר, רק בגלל שמשהו ממש ממש עצבן אותי באותו בוקר.

זה לא קורה המון – שחדשות נולדות מתוך הבטן – אבל זה קורה. וכשזה קורה, כשחדשות נולדות מהבטן, זה בדרך כלל מרגיש טוב יותר מסתם חדשות.

1.

זה מה שהיה אתמול. קמתי בבוקר, קראתי ידיעה בדה-מארקר על עמותת מגדל אור, שבית המשפט המחוזי בחיפה החליט למנות לה מפרק זמני בגלל גירעון מצטבר של 9 מיליון שקל. מדובר בעמותה שמזה עשרות שנים מעניקה במסירות שירותי שיקום לעיוורים על מנת שיוכלו להשתלב באופן נורמלי, או כמעט נורמלי, בחברה הכללית. על שירותיה נסמכים 3,500 עיוורים. לפני שהחליט בית המשפט לפרק את העמותה, הוא ביקש לראות האם משרד הרווחה מוכן לכסות את הגירעון. משרד הרווחה סירב.

אני ממליץ בחום לקרוא עוד קצת בעניין בעבודה שחורה.

משפט אחד קומם אותי במיוחד בידיעה שהתפרסמה בעיתון. מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, אמר כי משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את גירעונה של העמותה שהגיע למצבה העגום בגלל ניהול קלוקל מצד ההנהלה.

2.

המשפט הזה הרתיח לי את הדם.

2.5.

התגובה הייתה שני עמודים בעיתון שמתפרסם הבוקר. והיה גם טור.

3.

באמת מר איצקוביץ? משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את כיסוי הגירעון של העמותה שהגיעה למצבה רק בגלל ניהול כושל? ברצינות? חבל שמשלם המסים צריך לממן את המשכורת שלך, מר איצקוביץ.

תהיתי היכן היית כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו, מבלי שמישהו שאל אותו, את גירעונות העתק של קופות החולים, או את הסדר פריסת החובות של הקיבוצים, או את כספי מימון המפלגות ומימון הבחירות (שאינם צמודים למדד או נושאי ריבית) או את הגירעונות של הרשויות המקומיות השונות, שהמדינה מעבירה להן מענקי איזון בגובה של מיליארדים מדי שנה, רק בגלל שלא ניתן לפרק אותן כמו שניתן לפרק את עמותת מגדל אור.

תהיתי היכן היית, מר איצקוביץ, כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו את בניית ההתנחלויות, את השמירה על ההתנחלויות, את מיגון ההתנחלויות, את הכבישים העוקפים המובילים להתנחלויות, את פינוי ההתנחלויות, את הפינוי מחדש של ההתנחלויות. היכן היית מר איצקוביץ? נמנמת? לא ידעת? לא שמעת? לא שמת לב שאפאחד מעולם לא שאל את משלם המסים מה בדיוק הוא היה רוצה שיעשו עם הכסף שלו?

4.

לעזאזל איתך מר איצקוביץ. 9 מיליון שקל זה לא כסף. אם מישהו היה מועל בסכום הזה במשרד הרווחה, אף אחד לא היה שם לב בכלל. זה בקושי עיטוש. תקציב המשרד שלך לשנת 2010 הסתכם ביותר מ-4 מיליארד שקל. התקציב השנתי לאבטחת שר הרווחה בוז'י הרצוג הוא 3 מיליון שקל (והתקציב השנתי של אבטחת כל שרי הממשלה הוא יותר מ-85 מיליון שקל). מה זה בשבילך 9 מיליון שקל? מה הם בשבילך 3,500 עיוורים?

5.

ולמרות האטימות הגועלית של מר איצקוביץ במקרה זה, השאלה האמיתית שעומדת כאן על הפרק היא לא עתידה של עמותת מגדל אור, אלא עתיד השירות הניתן היום לעיוורים באמצעות העמותה, והאחריות של הממשלה לתושביה ולשירות שהיא אמורה להעניק להם.

אם המדינה החליטה שחלק מהשירותים שניתנים לתושביה, ובעיקר לקבוצות החלשות והפגיעות באוכלוסייה, ניתנים באמצעות המגזר השלישי, שנסמך ברובו על מימון ממשלתי, תתכבד נא המדינה ותיקח על כך אחריות. המדינה צריכה לדאוג לפקח ברצינות על העמותות שהיא תומכת בהן, לוודא כי פעילותן תקינה ועומדת באמות מידה מסוימת – ברמת השירות, ברמת הניהול ובפרמטרים נוספים. המדינה צריכה לוודא כי העובדים ומקבלי השירותים לא יהיו אלה שיסבלו במקרה של הנהלה שסרחה באחת העמותות, כפי שאולי קרה במגדל אור. כשם שהמדינה יודעת לפזר מועצה מקומית משום שלא הצליחה לאשר תקציב, למשל, ולמנות תחתיה ועדה קרואה (כפי שקרה למשל בירוחם עם עמרם מצנע), כך היא יכולה לעשות במקרה של עמותות בהן היא תומכת.

6.

כל עוד אנו חיים במסגרת של מדינה, הרי שהמדינה אחראית לתושביה, בין אם תרצה ובין אם לא. אין לה כל צידוק אחר. אז כן, מר איצקוביץ, יכול להיות שאתה עושה דברים מדהימים ונפלאים לאורך כל השנה, אבל כאן נפלת. תתפלא, מר איצקוביץ, אבל משלם המסים צריך לכסות את גירעונה של עמותת מגדל אור. היה עדיף אם הסכום הזה היה מגיע מכיסך האישי, מר איצקוביץ, משום שאתה זה שמעלת בתפקידך לאורך השנים כשלא וידאת שהעמותה הזו מתנהלת באופן תקין. אבל כעת, משהגיעו הדברים לאן שהגיעו, לא העיוורים צריכים לשלם את המחיר. כל עוד אנחנו חברה סולידרית, שאינה מתעלמת מאנשים שהגורל היכה בהם – אנשים שכל חטאם הוא שהם דווקא מנסים להשתלב בחברה היצרנית הנורמטיבית – כל עוד זהו המצב, הרי שהציבור צריך לשלם את המחיר הזה. למעשה, אני אשמח שלראשונה ייעשה שימוש נאה בסכומים שאני מפריש מדי חודש למס הכנסה.