1.
הבוקר מתפרסמת בעיתון כתבה שלי בענייני תקציב הביטחון. היא נוגעת בשלושה נושאים: הפנסיות הצבאיות, ניהול כוח האדם בצבא, והשאלה האם הצבא נערך לאיומים סבירים או שהוא נערך בערך לכל איום שהוא, ולעזאזל העלויות התקציביות. כבר היו הרבה כתבות כאלה, אחת מהן כבר כתבתי בעצמי לפני חודש.
אלא שהפעם, לשם שינוי ולשמחתי הגדולה, הצלחתי למצוא אנשים בשר ודם, קצינים בדרגות בכירות (יחסית) במילואים, שיגידו את הדברים בקולם, עם תמונתם בעיתון. בלי מסכות, בלי זיופים. קצינים בכירים שמסבירים און רקורד, תוך שהם חושפים את עצמם לקיתונות של ביקורת ובוז שהם עלולים לחטוף מהסביבה, כיצד ואיפה מערכת הביטחון מבזבזת כספים אדירים, כל אחד מנקודת המבט שלו.

2.
זה התחיל מפוסט של אל"מ במיל' דורון מיינרט שמישהו שיתף והגיע לפיד שלי בפייסבוק. מיינרט כתב דברים שלא רואים כל יום. לפחות לא מצד אלופי משנה במילואים. הוא יצא בגלוי נגד מערך הפנסיה התקציבית, ועוד כמה נושאים. התאפקתי כמה שעות, ובסוף פשוט שלחתי לו הודעה. אחרי תכתובת קצרה, הוא הסכים להיפגש.
נפגשנו. דיברנו. הוא דיבר בפתיחות ובלי חשש. זה נשמע טיפשי, כי בסוף מדובר בדברים הכי בסיסיים של העיתונות, אבל כשיצאתי מהמשרד שלו, הרגשתי לא רע. לא רע, משום שהצלחתי לאתר מישהו, להגיע אליו, לשכנע אותו לדבר, ובסופו של דבר לרשום את דבריו ו(בעוד רגע) להביא אותם לדפוס. כאמור, זה הבסיס של הבסיס של העיתונות. ובכל זאת, משום מה, זה לא משהו שקורה כל יום. כבר התרגלנו לדפוסי עבודה אחרים, שמבוססים הרבה על טלפונים חוזרים ונשנים עם אותם אנשים שאנחנו עובדים איתם כל הזמן. היה מרענן מאוד פתאום לצאת מהמעגל הזה, ואני אומר את זה בתור אחד שמסתובב לא מעט.

3.
אחרי שסיימנו לדבר, ביקשתי ממיינרט להמליץ לי על עוד קצינים בכירים לדבר איתם. הוא הפנה אותי לכל מיני. פניתי לכולם. טחנתי לא מעט שיחות טלפון וקילומטראז' בכבישים בשביל הכתבה הזו, אספתי אלפי מלים, רובן הגדול לא נכנסו בכלל לעיתון. זה בדיוק מה שכיף במקצוע הזה.
חלק מהאנשים כלל לא השיבו לי. חלק רצו לחשוב על זה, ובסופו של דבר סירבו. חלק דיברו, אבל בסוף השיחה החליטו שהם לא מוכנים בשום אופן שהדברים יתפרסמו, גם לא בתור מקור אלמוני. פשוט לא. ואחד, אחד דיבר גם דיבר, אבל ממש אתמול, רגע לפני הפרסום, התקשר ואמר שהוא לא מסוגל, שהוא לא רוצה, שהוא מתחרט, שהוא לא מוכן שהדברים יראו אור.
עד כדי כך חזק קשר השתיקה בנושאים האלה. הם פשוט לא מוכנים לדבר. לא בגלוי. לא עם גורמים חיצוניים. רק בחדרים סגורים, זה עם זה. הם פוחדים שיתנכלו להם. שיגידו שהם תוקפים את הצבא רגע אחרי שפרשו, שהם קצינים ממורמרים שלא זכו לקידום, שהם פוגעים בקודש הקודשים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, הסכימו שהגיעה השעה לדבר על הנושאים האלה, שהדיון הציבורי בנושאים האלה צריך להתנהל, משום שאין הרבה סיכוי שהצבא יוכל להמשיך לתחזק את אתוס צבא העם עוד הרבה שנים, משום שמחיר אחזקת האתוס הזה מגיע למימדים בלתי סבירים. לא ברי קיימא.

ובהקשר הזה, כל הכבוד לדורון מיינרט. צריך הרבה ביצים בשביל לעשות את מה שעשה. כל הכבוד לו

4.
אחד הקצינים הבכירים במילואים שדיברתי איתם נתן משנה שלמה, סדורה, ולא הסכים בשום אופן שאצטט אותו בשמו. בסופו של דבר, לא הכנסתי ממנו שום דבר לעיתון. כלום. אף לא מילה. כשיש לך שני אנשים שמדברים בשמם (וכאמור, היה אמור להיות עוד אחד, אלא שהוא נסוג ממש ברגע האחרון) זה נראה לי עלוב, לא עיתונאי, להביא מישהו שמסתתר מאחורי מסכת אנונימיות.
אז לא הכנסתי לכתבה את הדברים שלו. מה שכן, פה זה לא עיתון ופה בקושי יש סטנדרטים. אז הנה, אני מביא את הדברים שלו כמו שהם. לא ערוכים, רק מסודרים קצת. יש לו דברים מעניינים להגיד, לכן חשוב לי להביא אותם כאן בכל זאת, למרות שלא התפרסמו בעיתון. תחשבו מה היה יכול לקרות אם הוא, ועוד הרבה אחרים כמותו, היו ניצבים ואומרים את הדברים האלה בגלוי, בשמם.

***הדובר הוא קצין בכיר מאוד במיל', וחלק ממערכת הביטחון גם בימים אלה***

על הפנסיה הצבאית ועל ניהול כוח האדם
"יש בצבא קבוצה של 25%-30% מהכוחות שמשעבדים את חייהם לאורך 25 שנה. אלה אנשים בדרג הלוחם ובדרג התומך לחימה שנמצא בשדה כל הזמן. אלה אנשים בלי יום ובלי לילה, שנמצאים בשדה נון סטופ. זו נשמת אפו של הצבא. לחבר'ה האלה, אחרי 25 שנה, כמו שמקובל בעולם, בהחלט מגיעה אתנחתא. מגיע להם שהחיים יחזרו אליהם. אני הייתי רוב בחיי ביחידות שדה. זו עבודה מפרכת שאין כמותה. אין דומה לזה בשירות האזרחי. לכן לתקוף את הקבוצה האיכותית והמצומצמת הזו או לשנות את הסטטוס שלה יהיה מאוד לא מאוזן ומאוד לא הוגן.
לעומת זאת, אנשים שבאים בשמונה בבוקר ועוזבים בארבע בצהריים ומשרתים בלב תל אביב, אין סיבה שיפרשו בגיל 50 מהצבא אלא בגיל 67 כמו כל אחד אחר במשק. זה ישמור עם המקצועיות שלהם ושל הצבא, וגם לא תצטרך להפלות אותם לטובה בפנסיה אל מול עובדים אחרים. ויש עשרות או מאות אלפים כאלה. אין שום סיבה שהם יקבלו פנסיה מגיל 45. הם בחרו מקצוע כמו כל מקצוע אחר. אגב, זה יחסוך כסף למערכת בטווח הארוך. כי אם אתה מחזיק מישהו בגיל 55 בעבודה מסוימת עם הניסיון שלו, אתה לא צריך להכשיר כל שנתיים מישהו חדש עם הקדנציות הקצרות המטורפות האלה שיש בצבא. זה יחסוך כסף לצבא. אז אם האנשים האלה ישתחררו בגיל 67, כמו כל האנשים במשק, והם רוב האנשים במערך הקבע של הצבא, זה בהחלט מקום לקיצוץ תקציבי".

על ההיערכות של הצבא לאיומים
"מערכת הביטחון והיועץ הכספי לרמטכ"ל מתמחים בהגדלת מעגל האיומים בלי סוף. כשאתה שומע את עמוס גלעד (אלוף במיל', ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון – ש"א) מדבר על האיומים אתה ישר מתחיל לרעוד. זה מתחיל מבעיות באלסקה ומסתיים באיומים מיפן. מישהו צריך לשים את הגבולות בהצגת האיומים.
"קח את הנושא של השיריון. לצבא לבנון יש טנקים משנות ה-40 של המאה הקודמת. אין לו טנקים אמיתיים. ירדן לא קנתה טנק חדש ב-20 השנים האחרונות. המצרים קנו את הטנק האחרון שלהם לפני 10 שנים והצבא שלהם עסוק היום בשמירה על השילטון. בסוריה הצבא כבר התפרק לחלוטין ובכל מקרה הטנקים שלהם מיושנים מאוד.
"ולמרות זאת מפעל המרכבה שלנו ממשיך לעבוד ומספק תעסוקה ל-1,000 אזרחים עובדי צה"ל ועוד למאות אנשים בתעשיות הביטחוניות מסביב, ואתה שואל נגד מי כל זה? לאיראנים אין טנקים שיכולים להגיע לפה. נגד מי אנחנו מייצרים את זה? למה צריך להכין כוח שיריון כל כך גדול? למה לא להחזיק קצת בשוטף לאורך הגבולות, וקצת במחסני החירום? למה להמשיך לשפר אותם לרמה של סוף המאה ה-21 כשמסביב הכל קפא לפני 20 שנה? וזה נתח גדול מאוד מתקציב הביטחון.
"דבר דומה קורה גם בתחום האווירי, שהוא יונק התקציבים הגדול ביותר של מערכת הביטחון. המערך האווירי חשוב ורלוונטי מאוד לאיומים מרוחקים כמו איראן, או בסיס קדמי של האיראנים בסודן ודברים כאלה, ובנושאיםה אלה צריך להיות עם היכולות הכי מתקדמות. אבל בשביל הדברים הקונבנציונליים, המטוסים הכי מתקדמים של הסורים הם מלפני 20 שנה, הירדנים לא החליפו מטוסים כבר 30 שנה, ולמצרים יש מטוסים אמריקאים שרחוקים מאוד מהרמה שלנו משהו כמו 5-6 דורות אלקטרוניקה.
"אז למה אנחנו צריכים 100 מטוסי F35? האם אנחנו צריכים צי ענקי שכזה רק בשביל תקיפה באיראן או בסודן? אין אף מפקד בצבא שיגיד בשלב מסוים – זה מספיק לי. הם תמיד יגידו שהם רוצים יותר. וזו משאבת תקציבים אדירה, כי כשאתה מחזיק 100 מטוסים, אתה צריך להחזיק אותם ברמת כשירות טכנית מסוימת ולכן לתחזק כל הזמן מערך טיסות פעיל. ואתה צריך להחזיק טייסים בכשירות מבצעית, וכך זה מתרחב לעוד ועוד מעגלים. זה אוברשוטינג קטנלי.
"יש פה צי ענק, עם הכשרת טייסים ענקית. וזה נותן לנו יתרון עצום על האויבים שלנו, אבל אנחנו נהיה ביתרון כזה גם עם חצי מהגודל של הצי הנוכחי. אין כאן ציים של מטוסים מסביב שיכולים להוות סכנה של תקיפה מיידית של ישראל, אלא אם מישהו חושב שיש סיכוי שהאמריקאים או הרוסים יתקפו אותנו.
"אם תוסיף על זה גם את מערכי ההגנה האווירית שיש לנו, תבין שאנחנו הולכים עם שני שלייעקס וארבע חגורות על אותה משימה. זה שותה תקציבים של הרבה חילות אחרים בתוך הצבא. למשל, יש שכבת הגנה על טנקים מפני טילי נ"ט שנקראת מעיל רוח. במחיר של מטוס F35 אחד היית יכול לסגור שתי אוגדות טנקים עם מעילי רוח לכולם. ובכל זאת, החליטו שלא לעשות את זה. זו החלטה שאם הייתה מתקבלת הייתה חוסכת חיים של עשרות טנקיסטים מסכנים שנפלו במלחמת לבנון השנייה.
"גם קהילת המודיעין שיש לישראל, על כל שלוחותיה ארגוניה וזרועותיה, זה מנגנון בסדרי גודל של מעצמת על. אם תיקח את כמות העובדים בכל המנגנונים האלה ביחס לאוכלוסיה ותשווה את זה למדינות ענקיות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, אתה תהיה המום. זה פשוט מופרז. וזה יוצר שפע של גופים שמתעסקים באותה הדברים, כפילויות על גבי כפילויות, בלי שום סיבה. אתה לפעמים מקבל את אותה ידיעה מארבע גורמים שונים שכולם אספו אותה באמצעים שלהם בנפרד. בשביל מה זה נחוץ?"
למה זה ככה?
"כי אני לא מכיר פוליטיקאי אחד שהיה מוכן לקצץ בתקציבו ואני לא מכיר שר ביטחון אחד שלא התקשט בנוצות של האיום התמידי והקיומי שאנחנו חיים איתו כל דקה. ואני מכיר הרבה ראשי ממשלה שנוח להם להתחבא מאחורי הנוצות של האיום התמידי כי זה מפנה את תשומת לב הציבור אל איומים קיומיים ואז לא צריך לטפל בבעיות פנימיות קשות.
צריך מספיק כוח לראש ממשלה ולשר אוצר לשים על שולחן שר הביטחון ולהגיד לו אתה מפריז. אני אומר לך שבחלק מהדברים מהיכרות אישית האמריקאים באו לא פעם ושאלו בשביל מה אתם צריכים כאלה עוצמות? המערכות שבאמת מוצדקות הן מערכות ההגנה המתוחכמות. כאן כבר מדובר באיומים מאוד מוחשיים עם מספרים בדוקים וכאן המדינה באמת מחויבת לשמור על הגנה אפקטיבית".

על תהליך בניית האיומים
"אצלנו במדינה לכל תחום יש רגולטור, חוץ מתחום אחד – בניית האיומים. לזה אין רגולטור. בניית האיומים עובדת במעגלים אוד מסודרים בצבא, עד שבסוף מגיעים לקבינט הביטחוני. אין יועץ ביטחוני חזק או עצמאי מספיק שיודע לבקר את זה. אין מישהו שיבוא ממשרד החוץ או מהמועצה לביטחון לאומי שיגיד שהאיומים האלה מופרזים. יש רק את הגוף הדומיננטי הזה שיושב בתוך הצבא (הכוונה לאמ"ן – אגף המודיעין – ש"א), שמורכב מאנשים מאוד צעירים שלא יכולים לראות ראייה לאומית כוללת ורחבה, שמציג את כל האיומים שהוא רק יכול למצוא.
"לאורך כל השנים כמעט שאין ערעור על מה שאמ"ן מציג כאיום. גם בימים שאלה היו פרס ורבין ושרון. משיקולים פוליטיים היה להם נוח להאדיר את האיומים האלה. וכשמציגים את מניפת האיומים האלה, נגזרת ממנה תוכנית העבודה של מערכת הביטחון, והתקציב של המערכת. וכשאין רגולציה על האיומים, אתה נמצא בסיטואציה שכל מה שתבקש – תקבל. פתאום צריך את כל התקציבים האלה למטוסים, ולטנקים ולכוח קומנדו מיוחד שיכול לנחות פה ושם. אם מישהו היה בא בתבונה ואומר שאנחנו חייבים לשתף פעולה מבצעי עם האמריקאים באיראן, זה היה משפיע גם על תמונת האיומים ועל הדרישות התקציביות. והפוליטקאים גם אף פעם לא שואלים כמה זה עולה. כמה עולה גיחת צילום כל יום? אולי אפשר להסתפק בגיחת צילום פעם ביומיים? פעם בשבוע?
"למערכת הביטחונית יש מחלה קשה בתחום הזה, ואין שום הענשה על התראת יתר, רק על התראת חסר. אני לא פסיכולוג של מערכות אבל אניח מניח של-1973 יש נתח בעניין הזה. אז קנית 150 מטוסים ובסוף השתמשת רק ב-2? אף אחד לא יבוא אליך בטענות. אבל אם חס וחלילה יקרה משהו, אז יש הדחות וועדות חקירה ואף אחד לא רוצה להיות בצד הזה של הדברים. עוד לא ראיתי מישהו מקבל נזיפה או ביקורת מצד מבקר המדינה על כך שבזבז יותר מדי תקציבים על היערכות מופרזת".

1.
הבוקר מוכרחים לדבר על פנסיה. מוכרחים, משום שממש ברגעים אלה יושבים אנשים שאתם לא מכירים בכל מיני חדרים בתל אביב ואולי רוקמים עסקה בכספי הפנסיה שלכם. הם לא ישאלו אתכם, הם בקושי יספרו לכם, סביר להניח שאם לא תתעקשו לדעת לעולם לא תדעו. ואם הכל יזרום, בסופו של דבר כספי הפנסיה שלכם ימצאו את עצמם זורמים – שוב, בפעם הרביעית – לאיש העסקים אילן בן דב. איש עסקים שהוכיח עד כה שלוש פעמים כי חברות שלו לא מצליחות לעמוד בהחזרי החובות שלהם לאנשים שהלוו להם את הכסף – אתם, הפנסיה שלכם. הרקורד המדהים הזה לא מונע מגופי הפנסיה שמנהלים את הכסף שלכם לשקול לתת לו את הכסף שלכם בפעם הרביעית.

2.
לפני שנשאל מה בכוחכם לעשות עם המידע הזה, בואו נעשה סדר לרגע. לבן דב יש חברה בשם סקיילקס. בכלל, בשוק ההון אוהבים לשחק עם חברות עם שמות מרתיעים, אולי בשביל להרתיע את הציבור. לא יודע. בכל אופן, הבוקר מתפרסם שאתמול סקיילקס הודיעה שהיא בודקת אפשרות לצאת להנפקה פרטית של אג"ח למוסדיים בהיקף של 50-100 מיליון שקל. לא הבנתם כלום? לא במקרה. זה הז'רגון שמשתמשים בו בשוק ההון, ולא במקרה. ידע הוא כוח, ולכן הדרה באמצעות שפה מתוחכמת היא כלי יעיל לשמירה על כוח.
במלים של בני אדם, החברה של בן דב הודיעה שהיא בודקת אם היא תוכל לקחת הלוואה של 50-100 מיליון שקל מהגופים שמנהלים את הפנסיה שלכם (קרי, הגופים המוסדיים). זו לא טעות אופטית. סקיילקס, שמתקשה להחזיר את החובות הנוכחיים שלה, מעוניינת בעצם למחזר חובות – כלומר, לקחת על עצמה עוד חוב, עוד הלוואות, בשביל להחזיר את החובות הנוכחיים שלה, גם הם מכספי הפנסיה שלכם. אם זו לא פירמידה, אני לא יודע מהי פירמידה.

3.
גולן פרידנפלד כתב על זה אצלנו היום טור מעולה, לטעמי. אצטט ממנו קצת:

אילן בן-דב הוא סוחר מעולה, אלוף במשא ומתן. שלוש חברות שאיתן הבליח לשוק ההון לא עמדו בתשלומים שלהם לבעלי איגרות החוב, ובכל זאת בן־דב מאמין שהאנרגיות, הלהטטנות הפיננסית והוורבאליות שלו יצליחו לגרום למשקיעים המוסדיים, כלומר לפנסיות לקופות הגמל ולקרנות הנאמנות של עם ישראל, להשקיע בחברות שלו. בן־דב גייס עד היום מהחיסכון הפנסיוני של עם ישראל יותר מ־2 מיליארד שקל לשלוש החברות הלוהטות שלו.
לאחת מונה מפרק, האחרת כרעה תחת נטל החובות והשלישית נמצאת על ערש דווי. בן־דב עשוי להבטיח שהפעם אין דברים כאלה. שיהיו ביטחונות מבטון. מה זה בטון? ברזל. שאין כמעט סיכון ולכן הריבית צריכה כמובן להיות בהתאם ושבכלל אינטרס של המוסדיים הוא לתת לו את ההלוואה כי אם לא, הם, שמושקעים באג"ח של החברות שלו עד צוואר, ייפלו ביחד איתו. וחבל. עניין של כמה עשרות מיליוני שקלים והכול חוזר למסלול.
השאלה המרכזית היא לא מה בן־דב רוצה, אלא מה בן־דב יקבל. שכן בן־דב הוא למעשה בוחן הפתע שנערך לשומרי הסף המנהלים את המיליארדים של כספי הפנסיה, הגמל וההשתלמות. אלו צריכים להחליט האם הם מענישים את בן־דב או שהם מעדיפים להתעלם מהיסטוריית האשראי הבעייתית שלו לאורך השנים, ומהתחביב שפיתח לעצמו: לקחת כסף מהמשקיעים, ואם זה מצליח לגרוף מאות מיליונים. אך אם זה נכשל, לעשות תספורות ואז לגייס שוב. מנגנון העונש של המוסדיים יכול לעבוד בשני אופנים: האחד – לא להיענות לבן־דב ולא להשתתף בהנפקה, והשני – להשתתף בהנפקה אבל לדרוש ביטחונות קשים וריבית שתשקף היטב את הסיכון הגלום באישיות כזו.

4.
רחלי בינדמן, כתבת העיתון, בדקה עם הגופים שמנהלים את הפנסיה שלכם מי שוקל להלוות את הכסף שלכם – שוב – לאילן בן דב. הגופים האלה השיבו שהם לא מתכוונים – מנורה, פסגות, כלל ביטוח. בית ההשקעות אלטשולר-שחם השיב שיש סיכוי נמוך שילווה כסף לבן דב. חברות הביטוח הראל, הפניקס ומגדל – שלדעתי מחזיקות יחד לפחות בשליש מהשוק, אני מצטט מהזיכרון, ייתכן שאני טועה – סירבו לתת תשובה ברורה אם כן או לא. כל עוד זו ההחלטה שלהן, אתייחס אליהן כאילו הן שוקלות להלוות לאילן בן דב את כספי הפנסיה שלכם. מגדל, הראל והפניקס.
ועכשיו, ללב העניין. אם אין לכם בעיה שילוו את הכסף שלכם – שוב – לאילן בן דב, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן. הטקסט הזה לא רלוונטי עבורכם. אם אתם לא מעוניינים, תשאלו ודאי – מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? יש לנו דרך להשפיע על ההחלטות של האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו?
שלא במפתיע, התשובה היא כן ולא.

5.
ניהול הפנסיה מזכיר במשהו משטר דמוקרטי. אבל רק במשהו. כמו בדמוקרטיה, שם הציבור נותן את קולו ובוחר נציגים שייצגו אותו בתהליכי קבלת ההחלטות על ניהול חייו ועיצוב עתידו, דבר דומה קורה בפנסיה. כל אחד מהחוסכים – ומאז 2008 כל העובדים השכירים בישראל מוכרחים לחסוך לפנסיה – בוחר בגוף פנסיה שינהל עבורו את הכסף שלו. ומאותו רגע, כמו בדמוקרטיה, ההחלטות לגבי ניהול הכסף שלו מתבצעות בידי אנשים אחרים. מה מידת ההשפעה של הציבור בדמוקרטיה על נבחרי הציבור שלו? שאלה טובה. לעיתים אפסית, לעיתים נרחבת.
יש שיגידו שבכל מקרה, בדמוקרטיה היכולת של הציבור להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות משמעותי הרבה יותר מאשר היכולת של ציבור החוסכים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בניהול כספי הפנסיה שלו. אני רוצה לטעון אחרת. אני רוצה לטעון שבמצב הקיים כיום, היכולת של ציבור החוסכים להשפיע היא קלושה, אבל שזה לא מוכרח להיות ככה.
מה היה קורה, למשל, לו הייתם מרימים טלפון לשירות הלקוחות של גוף הפנסיה שלכם ודורשים בתוקף שלא להלוות את הכסף שלכם לאילן בן דב בפעם הרביעית. מה היו אומרים לכם במוקד? איך פנייה כזו הייתה מתקבלת? סביר להניח שבביטול מעורב בתמיהה. ואיך 100 פניות כאלה היו מתקבלות? ו-1,000 פניות? ו-10,000 פניות? ו-100,000 פניות? נדמה לי שגופי הפנסיה לא היו יכולים להתעלם ממאסה של פניות, ממש כמו שנבחרי הציבור לא יכולים להתעלם לחלוטין ממאסה של אנשים שצועדים ברחובות ודורשים צדק חברתי וכו'.
אבל בשביל שמשהו דומה לזה יקרה נדרשת מודעות גבוהה מאוד מצד הציבור למה שקורה בפנסיה שלו, ואכפתיות לגבי העתיד שלו. שני אלה חסרים היום במידה ניכרת, ולכל הגופים – ודאי לגופים שמנהלים את הפנסיה – יש אינטרס לשמור על המצב הקיים כמות שהוא.

6.
הכוח היחידי שעומד כיום בידי ציבור החוסכים, כל עוד מעגל חוסר המודעות עדיין לא נשבר, הוא הכוח להעביר את כספו לגוף פנסיה אחר. גוף הפנסיה שלכם מקבל החלטות שלא עולות בקנה אחד עם הסולם הערכי שלכם? אתם יכולים להעביר את הכסף למקום אחר. ממש כמו שאתם יכולים להעביר את הכסף למקום אחר אם התשואות שגוף הפנסיה שלכם נמוכות יותר משל גוף אחר (בטווח הארוך כמובן) או לא נראות לכם מסיבה מסוימת. הבעיה מתעוררת אם כל גופי הפנסיה מתנהלים אותו הדבר פחות או יותר, ואין תחרות אמיתית ביניהם. אז אין לכם לאן להעביר את הכסף. הכלכלנים היו מגדירים מקרה כזה "כשל שוק", והיו מצפים מהמדינה, מהרגולטור – משרד האוצר במקרה זה – להתערב.
הוא לא.

6.5
בשביל להיות הוגן, צריך לשאול כאן שאלה – האם בכלל אנחנו רוצים שהאנשים שמנהלים עבורנו את הפנסיה יקשיבו לנו? אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו. סביר מאוד להניח שהיא לא תשובה אבסולוטית – לא לא, ולא כן. סביר מאוד להניח שזה תלוי באיזה מקרה, ולגבי מה, ובאיזה שיעור. ובכל זאת, השאלה אינה מובנית מאליה.
ועם זאת, נדמה לי שהיה ראוי לאפשר לאנשים לפחות להביע את דעתם הערכית במקומות מסוימים. למשל, לאפשר לאנשים למלא שאלון בעת שהם מצטרפים לגוף הפנסיה שלהם. שאלון העדפות ערכיות. האם את או אתה מעוניינים שהכסף שלכם יושקע בחברות נשק? בחברות הימורים? בחברות טבק? בחברות המזהמות ביותר בעולם? בחברות ניכיון צ'יקים בשוק האפור? האם אתם מעוניינים שנמשיך להלוות את הכסף שלכם לאנשים ששמטו חובות בעבר? האם אתם מעוניינים שלא נמשיך להלוות את הכסף שלכם לאנשים האלה, גם אם זה במחיר של תשואה (אפשרית) נמוכה יותר?
למה לא לתת לאנשים את האפשרות להביע את עמדתם בנושאים האלה?

7.
בקיצור, זה מה שקורה ממש בימים אלה. אילן בן דב מנהל מגעים מאחורי הקלעים לקבל עוד הלוואה מכספי הפנסיה שלכם. שלכם. שלנו. הכסף שלי מנוהל במגדל. מגדל היא אחד משלושת גופי הפנסיה – ובעלת קרן הפנסיה השנייה בגודלה בישראל – שסירבו להתייחס לשאלה האם היא שוקלת להלוות עוד כסף לאילן בן דב. סתם, שתדעו. כלומר, לא סתם. שתדעו, ושתספרו לאנשים אחרים, ואולי בסוף נגיע למאסה קריטית ומישהו יתחיל להקשיב לנו.

0.
אז שר האוצר כתב פוסט. יש לי הרגשה שעוד יהיו הרבה טקסטים שיתחילו ככה, בעקבות הרבה פוסטים של שר האוצר. כנראה שאין ברירה אלא להתרגל לזה, לפחות בינתיים. שר האוצר הזה אוהב לכתוב, ויש לא מעט אנשים שאוהבים את הכתיבה שלו. חלק גדול מהם בחרו בו. אז בינתיים, עד שהוא באמת יחליט החלטה מהותית, עד שיואיל להתיישב מאחורי מיקרופון ולענות לשאלות שיופנו אליו, עד אז אין מנוס אלא לבדוק את המלים שהוא כותב. בכל זאת, שמונה שעות לאחר כתיבתו הפוסט הזה צבר 1,004 שיתופים, 5,439 לייקים ו-2,142 תגובות, ועוד אין ספור התחייסויות ברשתות השונות. הרשו לי רק להזהיר מראש: יצא לי טקסט די דפוק, לא ממש מסודר, ובלי שורה תחתונה של ממש.

1.
שר האוצר כתב:

"דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.
"והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל"

ננסה שנייה לכתוב בנקודות את הנושאים שמופיעים בשתי הפסקאות האלה:
* איכות מערכת החינוך
* איכות השירותים של משרדי הממשלה
* חוסר האופק של דור ההמשך
* קריסת מערכת הבריאות
* משהו על תחבורה ציבורית (האמת שלא הבנתי את העניין עם הכרטיס המשולב של התחבורה הציבורית. זו אמירה על יוקר המחיה? זו אמירה על איכות התחבורה הציבורית? לא ברור לי לגמרי)
* אוזלת היד של המשטרה מול הפשיעה
* היעדר חיי קהילה
* היעדר תחרות בין הבנקים, ובשוק הפנסיה
* התפוררות הסולידריות (התחושה שיש סיבה לשלם מסים)

אימצתי את מוחי אבל אין לי משהו חכם להגיד על זה. ניסיתי. כתבתי כמה פסקאות ומחקתי. אני מודה: הייתי יכול לכתוב בעצמי על לא מעט מהנושאים האלה, בצורה דומה. כנראה שגם כתבתי על חלקם בעבר. זה נראה לי כמו אבחנה די טובה של של בעיות (לא כולן, חלקן) שמטרידות את ציבור הבוחרים של שר האוצר – המעמד הבינוני-גבוה (בפסקה לפני כן, שלא ציטטתי, הוא מזכיר גם את מחירי הדיור וחוסר היכולת של דור ההמשך לקנות דירה). הבעיה היא כנראה לא כאן (וחבל, כי זה, בעיני, החלק היותר מהותי של הדברים שהוא כתב).

2.
אז הבעיה היא לא כאן. האם היא כאן? הנה מה שהרגיז הרבה אנשים:

"ריקי כהן מחדרה," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש"

האם האמירה הזו היא שמצדיקה ביקורת? רמת השכר הזו – 20 אלף שקל בחודש (לא ברור אם ברוטו או נטו) למשפחה – מייצגת את הקצה העליון של מעמד הביניים – עשירון 9. כאמור, העשירון הזה הצביע בהמוניו ליאיר לפיד. הוא מדבר ישירות אל הבוחרים שלו. ואולי על זה הביקורת? על זה שהוא לא שר האוצר של כווווווווווווולם? זו אמנם ביקורת רלוונטית, אם אתם לא מבוחריו של שר האוצר הזה. אם אתם כן, הביקורת הזו פשוט לא קיימת.

3.
ואולי הביקורת היא על מה שאין בטקסט הזה? אין בו אזכור לעוני. אין אזכור לפערי הכנסות. אין אזכור למס החברות, לפטורים ממס החברות. לאנשים שמקבלים שכר של מיליונים בשנה, כל שנה, מחברות ציבוריות (כלומר שציבור המשקיעים מושקע בהם). אין אזכור לשירותי הבריאות האיומים בפריפריה. אין אזכור לאפשרויות התעסוקה המצומצמות שיש במדינה הזו מעבר לגבולות אזור המרכז. למגמות הדמוגרפיות שבעוד עשור או שניים יעשו שמות במעמד הביניים העובד, היצרני. לבעיה הפנסיונית שבוערת לנו מעל לראש בזמן שאנחנו מתעלמים ממנה. לחוסר הביטחון התזונתי של אלפי משפחות. לחוסר היכולת של ה(גברים) החרדים להשתלב בשוק העבודה. ויש שיוסיפו – יוקר המחיה, בירוקרטיה מיותרת, שרשרת של מונופולים ממשלתיים שגורמים להתנפחות מחירים, ועוד שורה של נושאים. אולי זה מה שמפריע בטקסט הזה? מה שאין בו?

4.
ואולי הבעיה היא הסיגנון? אולי מה שמפריע הוא הניסיון להפוך את תהליך קבלת ההחלטות על סדר העדיפויות של הממשלה – התקציב – למין תהליך רומנטי, נוגה, של אומנים מתייסרים. לא פנייה ישירה לציבור, מול מצלמות, און רקורד ובשידור חי, עם מתן אפשרות רצינית לשאלות מאתגרות, אלא פובליציסטיקה פייסבוקית חד צדדית על איך בונים תקציב.
האמת היא שככה לא בונים תקציב. ממש לא ככה. תקציב בונים עם טבלאות אקסל מתישות. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד לשר האוצר ולכל גברת ואדון מכל עיר או מושב בישראל, בסוף יש הכנסות והוצאות, והעסק הזה צריך להיסגר. זו לא חזות הכל, כמובן. בדרך צריכות להתקבל שורה של החלטות על בסיס ערכי, אידאולוגי, על בסיס תפיסת עולם. שם, בדיוק שם, צריך שר האוצר לבוא לידי ביטוי, ונדמה שזה מה שהוא ניסה לבטא בפוסט הזה. כנראה. שם בדיוק הוא ייבחן – בהחלטות שיחליט, באידיאולוגיה שיביא לידי ביטוי.
אבל בכל מקרה, בסוף בסוף בסוף, אחרי כל ההחלטות, בסוף מחכה טבלת אקסל שצריכה להיסגר. ובשביל זה צריך להכריע הכרעות גדולות, מקרו כלכליות – מי יישא בעול המיסוי, ובאיזה אופן? ואיזה שירותים יקוצצו ואיזה יורחבו? אין כאן רומנטיקה, יש כאן הרבה מספרים קרים. הרבה מספרים גדולים – מע"מ, מס הכנסה, מס חברות, פטורים ממס – ומעט מאוד מספרים קטנים. את זה קשה להעביר בטור לייקאבילי (זו כנראה המילה הכי מתאימה בהקשר הזה, בעידן פייסבוק), אז שר האוצר פשוט לא יכתוב על זה.

5.
חדי העין יבחינו שאין לי בעצם ביקורת מהותית על שר האוצר בשלב זה, אלא רק זיוני שכל כתובים נאה. זה המצב פשוט משום שהוא לא החליט עדיין שום החלטה מהותית. עוד לא ראיתי איך בדיוק הוא מתכוון לעשות רברס לתהליך הקריסה של מערכת הבריאות, איך בדיוק הוא מתכוון לשפר את הרמה השערורייתית (לא בכל מקום כמובן) של השירותים הממשלתיים, איך הוא מתכוון לאפשר פתרונות דיור במחיר סביר, איך הוא מתכוון לחזק את הסולידריות החברתית ולו מטעמי הגדלת הכנסות המדינה ממסים, איך הוא מתכוון לסייע לחברה החרדית להתאים את עצמה לצרכים של מדינה מודרנית, איך הוא מתכוון להכניס תחרות מטורפת במערכת הפיננסית, ואיך הוא מתכוון לשפר את מערכת החינוך.
עד אז, כל מה שנשאר הוא הסגנון. וזה – בתנאי שהסגנון לא נועד להסתיר את האמת – כבר שאלה של טעם. אם הוא יהיה שר אוצר מצוין עם סגנון נפוח, שיהיה. זה עדיף על שר אוצר גרוע עם סגנון נפוח. לא?

1. פרק ראשון ובו ויסופר איך מנכ"ל משרד ראש הממשלה ראה בוועדת טרכטנברג הזדמנות של פעם בדור להחליש את האנשים עם היד על השיבר
אחד מהצוותים המרכזיים בוועדת טרכטנברג היה הצוות שחיפש פתרונות בתחום יוקר המחייה (למעט בתחום הדיור, שעליו היה מופקד צוות נפרד). בראש הצוות הזה עמד הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים שלומי פריזט, הואיל וחלק נכבד מעיסוק הצוות הזה נגע בנושאים של תחרות, ובעיקר של היעדר תחרות, שמשפיעה על המחירים. בדיעבד, מתברר כי זה היה אחד מהצוותים שנגע בנקודות הרגישות ביותר, והנפיצות ביותר מבחינת הוועדה, משום שהמלצותיה היו צפויות לפגוע בוועדים, בתעשיינים ובקבוצות לחץ אחרות, ולכן לאורך כל הדיונים חברי הוועדה ניסו לחשב את מידת ההתנגשות שתבוא מנגד.
בדיון הראשון של ועדת טרכטנברג בנושא, ב-30 באוגוסט 2011, הציג יו"ר צוות יוקר המחייה שלומי פריזט את הרציונל שעמד בבסיס הבדיקה שערך הצוות שבראשותו. "אנחנו מדברים על מעבר בין פרטי וציבורי. יוקר המחיה, תרומה למעבר בין ציבורי לפרטי ותרומתו ליוקר המחיה… כמה תורמת בעצם, זה אפילו לא רגולציה, אלא מדיניות הממשלה, כמה בסוף תרמה מדיניות הממשלה ליוקר המחיה בהיבט של נגיד, הפרטה או חוסר באספקה של שרותים חברתים שאח"כ משקי הבית מוציאים עליהם כסף".
עד מהרה הגיע הדיון לעסוק בהשפעה של המונופולים הממשלתיים – כמו חברת החשמל ונמלי הים – על יוקר המחייה של הציבור הישראלי. כאן, חברי הוועדה היו כמעט תמימי דעים – יש לנצל את ההזדמנות להחליש את כוחם של הוועדים הגדולים.
פריזט: וצריך להגיד את זה באיזשהו מובן, [זו] בעיה של משילות. יש דברים שהממשלה איכשהו לא מצליחה להעביר, לא נמלי הים, לא נמלי האוויר, גם דיור בסופו של דבר זה של הממשלה, כי היא מחזיקה את רוב הקרקעות. עודף השכר זה דבר שאנחנו עשינו בו ניתוח, אנחנו תכף נראה דוגמא ונראה את זה המחשה למה קורה כאשר אנחנו לא באמת מצליחים לעמוד כממשלה מול קבוצות אינטרסים צרות כמו וועדי עובדים. אז הנה המחשה. השכר במונופולים.
מיכל עבאדי: "בסופו של דבר צריך קצת למתן את זה. בסופו של דבר זה הכנסת והממשלה, ואם העם לא יודע לעמוד על זה, זה נבחרי ציבור, סליחה, פה צריך להיות מאד זהיר".
פריזט: "אמרתי שאני אגיד כל מה שרע עכשיו, או אני לא יודע כל מה שטוב".
עבאדי: "אני לא חובבת את ועדי העובדים, אני רק אומרת שזה מהלכים שלא היו צריכים לעבור בכנסת".
פריזט: "אבל יש החלטת ממשלה, לדוגמא, לעשות רפורמה כזאת או אחרת בנמלים שלא מצליחה לעבור. גם הדיור, הממשלה באמת רוצה שירדו מחירי הדיור, אבל הם לא יורדים. איפה שהוא זה נתקע בדרך, ואין לזה אבא".
עבאדי: "איפה זה נתקע?"
פריזט: "לדוגמא, היתה רפורמה במנהל מקרקעי ישראל שהיתה תלויה בהסכם קיבוצי. כדוגמא".
עבאדי: "בסדר, זה לא דבר רע".
אייל גבאי: "בואו נגיד שזה קשור להסכם הקואליציוני. אבל מי שעשה את הטריק הזה לממשלה, זה נותן יד על השיבר בצורה מוחלטת. בואו נגיד את זה בקול. יש הזדמנות פעם בדור להגיד שיש אנשים עם יד על השיבר. זה קבוצות כוח בנקודות משמעותיות. אפשר להגיד את זה בקול".
פריזט: "עשינו את הניתוח הבא. לקחנו משוואת שכר מקובלת על פי מודל שכר לשעה […] לרכבת ישראל נמלי ישראל נמלי הים, נמלי האוויר, חשמל ומים. התוצאה – פרמיה של 34% על השכר לשעה (כלומר, מעבר לשכר בתפקידים מקבילים במגזר הפרטי – ש"א). […] זה סדר גודל של 1.3 מיליארד שקל ברוטו בשנה, לא עלות מעביד. ברוטו. זה אומר שבסוף משלמים במונופולים האלה שכר שהוא יותר גבוה ממה שמשלם השוק לאותו עובד בעל אותם מאפיינים נצפים. כלומר, בעל אותה השכלה, בעל אותו נסיון בעבודה וכו' וכו'".
היחידי שהשמיע קול מנוגד לעמדה הזו היה ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל, ששימש משקיף ולא חבר מן המניין בוועדה.
ברנדר: "אני חושב שרק כדאי לשים בפרופורציות, לפחות בנושא של החשמל, עלות העבודה היא 10% מסך העלויות בחשמל. אז גם אם אתה תוריד ב-20% את השכר שאנחנו מדברים על 2% במחיר החשמל".

2. פרק שני, ובו יסופר כיצד חברי ועדת טרכטברג חשבו להמליץ לצמצם את זכות השביתה במגזר הציבורי, עד שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה הוריד אותם מהעץ
בדיון השני של ועדת טרכטנברג ביוקר המחיה, ב-18 בספטמבר, נושא הוועדים הגדולים צבר תאוצה. למעשה, על השולחן הועלתה הצעה לצמצם את יכולת השביתה שלהם, הצעה שלא נכללה לבסוף בהמלצות הוועדה ושנחשפת כאן לראשונה. מעלה ההצעה לא היה אחד מפקידי הממשלה, אלא דווקא אחד מ"נציגי הציבור" בוועדה – שחר כהן, עובד HP אינדיגו, ופעיל בעמותת NOVA שמסייעת לעמותות מהמגזר השלישי לבנות דפוסים של התנהלות נכונה.
שחר כהן: "יש לי הצעה שגם העליתי בפעם הקודמת. וזה מתחבר לנקודה עם ההסתדרות, זה צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים. בעיני, אם בכל מקרה ההסתדרות תהיה נגדנו, בואו נוציא אותה מהארון. בואו נוציא אותה מהארון! בואו נרשום צמצום זכות השביתה, מונופולים ציבוריים בכל מקרה יתקפו אותנו, בואו נגיד חזרה, הם תוקפים אותנו בגלל ששמנו את זה על השולחן".
גל הרשקוביץ: "הוא (הכוונה לאבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – ש"א) יגיד לך עכשיו שאתה לא יכול לעשות את זה".
כהן: "אז אני אביא את אייל [גבאי]".
[…]
אייל גבאי: "בוא נבדוק ברשות המסים ובבנק ישראל, שזה המונופולים שאנחנו לא רואים, אבל הם מונופולים דרמתיים, וראינו אחד מהם כאן היום בפעולה, בוא נראה שם מה קורה".
פריזט: "יש לנו אומדן גם לגבי סה"כ העודף במגזר הציבורי"
גבאי: "בוא נראה מה קורה שם, הרי אלה מונופולים שאתה אפילו לא יכול ליצור להם שום עולם של תחרות ושום כלום. אתה יודע כמה שילמנו ברשות המסים בשביל שהם ילכו לגבות ויתנפלו על ארגוני הפשע? הם החזיקו אותנו בגרון, אני שנה וחצי ליוויתי את הסיפור הזה, כולם זחלו אצלם על הרצפה".
מנואל טרכטנברג: "זה וועד עובדים".
גבאי: "וועד עובדים, מונופול. זה מונופול טבעי שאין עליו. אני חושב שההצעה של שחר ראויה לדיון".
כהן: "צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים".
פריזט: "מה עם אכיפה? איך אוכפים את זה? זו אחלה הצעה. אני הולך אתך. הלכתי אתך. אני אתך. איך אוכפים? איך אוכפים?"
(מדברים יחד)
טרכטנברג: "חברים, היתה הצעה לגיטימית. בבקשה, גל".
גל הרשקוביץ: אני יכול לשכלל לך את ההצעה. כיוון שאבי [ליכט] יגיד לך שאתה לא יכול, אני אתן לך עצה. תגיד איסור שביתה תמורת בוררות חובה, ואז הוא יגיד לך שזה בסדר. נכון, אבי? תמורת בוררות איסור שביתה. אפשר, נכון? זה אפשר".
טרכטנברג: "לא בקלות אפשר למצוא בורר".
הרשקוביץ: "אבל אז זה מאוזן, כי מצד אחד אתה אומר: אני אוסר את זכות השביתה, ומצד שני, זו לא חכמה, אני מנהל אתך מו"מ ואתה בידיים קשורות. לכן זה לא חכמה. אבל אני נותן לך בוררות חובה".
גבאי: "אחד מסיפורי כיבוי האש הגדולים, למה לא היתה רשות כיבוי אש וכוח כיבוי אש? כי רבו על הסעיף הזה מול ההסתדרות, על איסור שביתה או לא איסור שביתה במשך חמש שנים".
הרשקוביץ: "תעשה בוררות חובה".
כהן: "אין את זה גם בכבאים".
[…]
יוג'ין קנדל: "אני חשבתי על זה קצת. זה לא מונופולים ציבוריים, אלא תשתיות חיוניות שאין להן תחליף. היכולת, העילה לשפוט מה שעושים היום בנמלים, שמישהו לא יצא לארוחת צהרים, לא נתנו לו לצאת לארוחת צהרים למסעדה שהוא רוצה, משביתים את הנמל – זה הזוי לחלוטין. ולכן אני חושב שדווקא אמירה מפה, שהקלות שבה, בהינתן שבמיליארד שקלים פלוס כל היעילות שנובעת מהשבתות ומחוסר יעילות, אני חושב שדווקא להכניס תנאים להמליץ למחוקק להקשות תנאים בחוק דיני העבודה, של איך מאשרים שביתה למפעל כזה, או לגוף כזה, כולל שביתות איטלקיות, אני חושב שזה מאד חשוב".
הרשקוביץ: "אבי, תגיד לי, אפשר לקבוע בחוק, אם אתה אומר מצד אחד איסור שביתה בגין תשתיות חיוניות ומצד שני, אבל על מנת לשמור, בוררות חובה".
פריזט: עכשיו יש לך את כל הקואליציה יחד, את עופר [עיני] ואת שרגא ֿברוש] ביחד. אני צוחק, גם ככה תקבל את זה".
[…]
אבי ליכט: […] "המלצה קונקרטית לגבי זכות השביתה שכאן עלתה, אני קצת הופתעתי מזה, גם תחום ההתמחות שלי הוא לא דיני עבודה, אבל זכות השביתה היום, נחשבת במשפט הישראלי לזכות יסוד. ולבוא עכשיו ולשבור בעצם את הכוח הארגוני, זה לא מהלך טריוויאלי, אני לא רוצה עכשיו סתם לשלוף מן המותן, אני חושב שזה גם לא רציני, ההצעה שאתם מעלים היא דרמתית במובן יחסי העבודה. אני רק רוצה להזכיר שיש היום כלים להתמודד עם שביתות, כלומר, יש מה שנקרא צווי מניעה והמדינה משתמשת בהם בצורה תכופה, וגם אף אחד עוד לא ממש עשה את זה, אבל ברגע שיש מישהו שרוצה להשבית את חברת חשמל או את מקורות או אפילו את הרכבת או אפילו את מערכת החינוך, אז הולכים לבית הדין לעבודה ואם יש צורך חיוני אז השביתה הזאת לא מאושרת. ובית הדין לעבודה עושה איזונים בין זכות השביתה מצד אחד לבין הצורך של הציבור בשרות החיוני. לכן אני לא בטוח שנכון עכשיו ללכת על המהלך הזה. אם אתם רוצים, אני אוכל להביא הנה ביום שלישי את המומחית לדיני עבודה שגם מלווה את הצוות של שרותים חברתיים, שבכל מקרה יציג והיא תוכל להתייחס לזה, אורית קורן, ביתר פירוט".
בסופו של דבר, לאחר דיון ממושך, החליטה הוועדה שלא להכליל את ההמלצה הזו בדו"ח הסופי שלה.

3. פרק שלישי ובו יסופר כיצד הוועדה התלבטה האם לצאת נגד הלובי החקלאי
גם תחום מוצרי המזון עלה על שולחן הוועדה, אם כי באופן חלקי בשל העבודה המקבילה של ועדה ממשלתית אחרת שבחנה את הנושא בעקבות מחאת הקוטג' (ועדת קדמי, בראשות מנכ"ל משרד התמ"ת שרון קדמי). ובכל זאת, לאורך הדיונים בנושא, עלתה יותר מפעם אחת השאלה האם להתעמת עם הלובי החקלאי.
שלומי פריזט: […] "אבל בחקלאות אני חושב שקשה יהיה להגיד שחקלאות הוא ענף ככל הענפים. אפשר להגיד את זה".
אייל גבאי: "אז בוא נשים את השיקול, שזה הולך לביטחון הציבור, בואו נשים אותם, יש כאלה שמחזיקים קרקע, אני לא רוצה שיחזיקו קרקע, הסבסוד העקיף שהם מחזיקים קרקע לא שווה לי את זה".
[…]
אבי שמחון: "גם יהיה יותר ירוק, גם נשמור על הקרקע. גם נשחרר קרקע חקלאית לבנייה, כי הם יהפכו להיות ספקולנטים".
שלומי פריזט: רבותי, כל מה שאמרתי הוא שיש מה לדבר על חקלאות ואנחנו מתכוונים לדבר על זה. לעומת זאת, במקומות אחרים אנחנו חושבים שיש פחות מה לדבר. אנחנו חושבים שיש מה לדבר. אתה יכול להגיד.
אמיר ברקן (ראש האגף הכלכלי במשרד ראש הממשלה, משקיף בוועדה): "צריכה להיות פה קריאת כיוון הדדית של הוועדה. כי החקלאים הצליחו להתחמק מהחשיפה (לפתיחת המשק הישראלי לתחרות זרה – ש"א) ב-94' והם הולכים להתחמק מהחשיפה הזאת גם. מה עשינו עם זה?"
מנואל טרכטנברג: "אני רוצה להגיד מילה. אנחנו לא רוצים להתעסק על סלעים שבסוף הכל ייפול, אני חושב שהאמירה חקלאות היא אמירה ביקורתית, באמת, בכל העולם חקלאות זה קיים, אני לא אמרתי אם צריך להגן על זה עד הסוף או לא צריך להגן על זה עד הסוף, אבל להגיד שחקלאות זה כמו סטריאו, בואו נסתכל על מה שקורה בעולם, אין שום מדינה בעולם שזה ככה. שום מדינה בעולם פרט להונג קונג. דבר שני, במדינת ישראל אסור שזה ייפול בגלל הרפתנים, אסור, ובואו נראה, בואו ניתן את הדעת בצורה אחרת יותר מושכלת, אני מניח של הרפתנים או של גידול העגבניות".
יהודה נסרדישי: "אני אוסיף לך נתון, בחקלאות אחוז המכס נע מאפס עד 12% מקסימום. זהו".
שמחון: "מצד שני, במרבית העולם, זה לא הצרכן שמסבסד את החקלאות, אלא זה הממשלה. אצלנו זה הצרכן".
קרנית פלוג: "תמיד הממשלה".
שמחון: "בעוד שאצלנו הצרכן מסבסד את זה".
מנואל טרכטנברג: אבי, הסבסוד שקיים בעולם, רובו ממשלתי, לא כולו, אבל רובו. עוד מעט נגיע לזה. כשלא יהיה פה תקציב הבטחון, יהיה תקציב לסבסוד החקלאות".
גבאי: "אתה נתת נימוק אחד, צריך לשמר את זה, הדבר האחרון שאני רוצה זה שנביא מסקנות של תביעה על הזנב של הכלב, ואז אנחנו ניפול. זה צד אחד. צד שני, במציאות […] אני חושב שאנחנו משלמים מחיר מאד יקר על הלובי החקלאי הזה על כל גווניו, זה הולך גם לקרקע, זה הולך גם למים, למחירים שהם גדולים מדי למדינת ישראל, ולכן אני אומר, בסוף מבחינתי, הכי קל לי להגיד, כי במובן מסוים אני יכול להגיד אחרי המבול, אבל אני אומר, השאלה אם אפשר יהיה לעמוד מאחורי זה ברמה של להסתכל לציבור בעיניים ולהגיד לו: […] עשינו את המקסימום שאפשר. לא את המקסימום, אלא את המקסימום שאפשר, וזו באמת שאלה מה הם רצו שנעשה במזון. כי אם נשאיר את זה באמירה שבלובי החקלאי לא נוגעים, כי זה קשה, אז אני לא אוכל את זה".

4. פרק רביעי ובו יסופר איך חברי הוועדה שמים לב שאין אף רגולטור שידאג לצרכן, אבל לא יודעים איך לפתור את הבעיה הזו
לאורך הדיונים בנושא יוקר המחייה, עלתה שוב ושוב הסוגייה שלמעשה, מכל הרגולטורים הרבים שבמשק, אין ולו אחד שמטרתו לדאוג לתחרות, ולרווחת הצרכן.
שלומי פריזט: "דומה שבתוך המערכת הרגולטיבית, בתוך המעורבות הממשלתית, באיזשהו מקום יוקר המחיה הולך לאיבוד, כמשהו שיש לו משמעות, חשיבות, אולי משקלו פוחת. אני לא יודע להגיד הולך לאיבוד, משקלו נמחק".
מנואל טרכטנברג: "צריך פה להגיד שבעצם בכל אחד מהמשרדים האחרים ויש רבים כאלה, יש מישהו שמופקד. על המימד הזה אף אחד לא מופקד. כי מה שקורה, אתה יכול להגיד האוצר מצד אחד, מכיוון שיוקר המחיה לכאורה, לכאורה, זה בנק ישראל ברמה הכי הכי מקרו. אתה מבין"
קרנית פלוג: "אבל ברמת המקרו תראה למשל מה קרה לCPI (מדד המחירים לצרכן – ש"א) של ישראל, שבמשך עשר שנים …"
טרכטנברג: "אני מגיע לזה, שיוקר המחיה זה כאילו אינפלציה, ויש מתכונת של בנק ישראל, ולכן אין צ'אנס שזה יתום. […] אלא אם כן מישהו צועק, קורה משהו במחיר הלחם, אז מישהו צועק".
קרנית פלוג: "מי אחראי על נושא התחרות, נניח, מי הוביל את החשיפה?" (הכוונה לתוכנית החשיפה של השוק הישראלי לשווקים העולמיים – ש"א).
שחר כהן: "האוצר".
מנואל טרכטנברג: "אבל הנה, זו דוגמא טובה. תוכנית החשיפה, המניע לא היה אותו מניע בכלל, היה לפתוח את המשק, כדי שהמשק יצמח".
בהמשך הדיור, הוסיף פריזט שתי אמירות חשובות, שכמעט ולא נשמעות מפי פקידים ממשלתיים בדיונים ציבוריים שוטפים שנעשים כשהמצלמות פועלות.
פריזט "היעדרה של תורת רגולציה. יש לנו תו"ל (תורת לחימה – ש"א) איך משחררים אנשים מבניין. יש לנו תו"ל אם נשרף היער, אבל אין לנו תו"ל על איך עושים רגולציה. איך עושים את זה. מה המומחיות שצריך, מה המבנה הרגולטורי. לפעמים יש העדר מעקב אחרי החלטות. לדוגמא: הקוטג', בקוטג' הוחלט ב-2005 לשחרר אותו מפיקוח וזה לא נבדק בצורה קונקרטית כל הזמן, האם יש זמן. היתה פעם בעיה כי פיקחנו, האם הבעיה עוד שם, אולי היא הלכה,אולי אפשר לנוח, אולי לא. אנחנו לא עם יד על הדופק בתור רגולטורים".
מלבד זה, הכיר פריזט ביכולת של בעלי האינטרס החזקים במשק להפעיל לחצים על הרגולטורים הישראלים, אל מול חוסר היכולת של הציבור הישראלי לעשות זאת.
פריזט: "הביזור האינהרנטי של משקי הבית, [היעדר] היכולת שלהם להתארגן ולבוא עם אג'נדה סדורה אל הרגולטור ולומר לו: רבותי, אדוני, הרגולטור, עמדתי היא כך וכך, היא עמדתי, ואני מייצג מישהו באיזשהו מובן. השיתוף של הרגולטורים את הציבור, השקיפות מול הציבור, היכולת לקבל את האינפוט של הציבור בדברים האלה, זה קשה, זה קשה, כי בהרבה מאד משקי בית, עם הרבה מאד אינטרסים, זה כמו שהתחיל המחאה, אמרנו, כל אחד אומר פה משהו אחר. וזאת לעומת המיקוד והעוצמה של הסקטור העסקי כשהוא מגיע לרגולטור, כשהסקטור העסקי מפעיל לוביסטים הוא מפעיל אותם בצורה מאד ממוקדת בדיוק לגבי מי שיושב בוועדה ובדיוק מי שעושה את הזה, והם באים ושמים את הניירות, את העובדות, את הבקשות בצורה מאד חזקה .הנושא של הפטקוק (סוג דלק שמשמש לתעשיית המלט, שהיה סוג הדלק היחידי וועדת הכספים החריגה מהעלאת המס על הדלק – ש"א), העלו את הבלו על הדלק, על פטקוק לא העלו. פטקוק יש בן אדם אחד בישראל שמשתמש בו, זה מפעל המלט נשר (אז בבעלות נוחי דנקנר – ש"א), רק עליו לא העלו את הבלו. אני לא תוקף את ההחלטה, יכול להיות שזה לגיטימי, יכול להיות שלא. יש רק מישהו אחד שמשתמש בו בישראל, וזה מפעל המלט נשר. אני לא יודע אם בגלל זה, אני לא אמרתי כלום".

0.
הבוקר חשף העיתון את הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג. עוד אכתוב על זה פוסט נפרד כשהאבק קצת ישקע. בינתיים, הואיל ובעיתון עצמו לא היה מקום לכל אלפי המלים שכתבתי בסוף השבוע, אני שם בבלוג את הטקסטים המלאים שכתבתי (שמופיעים בגם בלינקים בסוף הכתבות שמופיעות באתר). קריאה נעימה.

===========

1. פרק ראשון ובו יסופר כיצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה עוקץ את שר האוצר, קובע שהתקציב הדו שנתי הצמיח את המחאה ומנבא את עלייתו של יאיר לפיד
13 בספטמבר 2001, ירושלים. שעת אחר צהריים מאוחרת. הפגישה השישית של ועדת טרכטנברג בעיצומה, בסך הכל שבועיים לפני שהוועדה תסיים את עבודתה ותגיש את המלצותיה לממשלה. אחרי שעות של דיונים אינטנסיביים, ונסיוניות חוזרים ונשנים להבין, בעצם, לעזאזל, מה הסיבות שהצמיחו את המחאה, מה רוצים המוחים ואיזה פתרונות אפשר להגיש להם, ביקש מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא אייל גבאי את רשות הדיבור.
גבאי, בניתוח מפתיע וצלול, מנצל את העובדה שהדברים נאמרים בחדר סגור ולא בפומבי, הציע פתאום את אחד ההסברים החדשניים ביותר למקום שממנו התחילה המחאה, תוך שהוא עוקץ את שר האוצר יובל שטייניץ, ומספק תחזית פוליטית כמעט מדויקת לגמרי למה שקרה רק כעת, בתחילת 2013, כלומר שנה וחצי לאחר שגבאי אמר את הדברים האלה. כדאי לקרוא אותם בתשומת לב.
גבאי: "החברה שלי אומרים שאני מרשה לעצמי להגיד דברים שלא הייתי מרשה לעצמי אלא בשבוע שאני עוזב (הדיון נערך בדיוק שבוע לאחר עזיבתו של גבאי את תפקיד מנכ"ל משרד רה"מ – ש"א), אז אני אמשיך. שמעתי שיש לא כלכלן שטוען שמגיע לו פרס נובל על כלכלה על התקציב הדו שנתי (הכוונה לשר האוצר – ש"א). אני חושב שבדיעבד,ֿ אחת המסקנות שכנראה בגללה לא נחזור על הניסוי הזה, זה שבעולם משתנה, בכלכלה משתנה ותגובות מאד משמעותיות, אנחנו רואים את זה גם בארץ וגם בעולם, אי אפשר לשים תחזית כזאת ממוסמרת לשנתיים קדימה".
ואמנם, רק בינואר 2013 התברר סופית המחיר הכבד של התקציב הדו שנתי והעובדה שהוא מאלץ את משרד האוצר להעמיד תחזיות שנתיים וחצי לפני שהגיע מועדן – ובתקציב המדינה נפער גירעון של 39 מיליארד שקל, רובו בגלל פספוס בתחזית ההכנסות ממסים.
וגבאי ממשיך: "אתם לא אומרים את זה, אבל אני חושב שצריך גם לראות את העיתוי של המחאה. אני חושב שאחת מהסיבות שהמחאה פרצה, זה שלא התקיים דיון שאמור היה להתקיים ביולי, דיון ציבורי על תקציב המדינה. שימו לב, ביולי הממשלה יושבת על תקציב המדינה, יש כור היתוך של כל המתח הכלכלי במדינת ישראל, שבא לידי ביטוי בדיון מאד מאד משמעותי. לא היה את זה, וזה חסר, היה חסר בציבוריות הישראלית את הדיון הזה. למעשה מה שאנחנו עושים, בזעיר אנפין, זה למעשה אתה מוביל את הדיון על תקציב 2012".
ובאותה נשימה גבאי גם חשף משהו שהוא בבחינת סוד גלוי במסדרונות משרד האוצר, אבל לא ממש ידוע למרבית הציבור – העובדה שדיוני התקציב הם לא באמת דיונים על סדר עדיפויות, אלא רק בשוליים של השוליים. הנה: "מי שמכיר את עולם הדיון על תקציב המדינה, בסוף בסוף בסוף, הדיון האמיתי זה על 4 מיליארד שקלים שעוברים מצד לצד בהכנסות והוצאות. זה העולם, 4 מיליארד השקלים האחרונים בהכנסה ו-4 מיליארד השקלים בהוצאה. אין יותר מזה. זה כל הדיון התקציבי שבאמת מתקיים. אז מה שאנחנו עושים היום, זה דיון על התקציב".
מנואל טרכטנברג: "חבל שזה מתקיים פה ולא בכנסת".
גבאי "זה יגיע גם לכנסת. ואני גם מבטיח לך, שהאוצר כשהוא יכין את חוק ההסדרים של טרכטנברג, הוא ידחוף בדרך עוד כמה דברים. אתה חושב שיגיע רק החוק הזה? לא יגיע לבד".
ובנקודה הזו, במה שעתיד להתברר כתחזית כמעט מדויקת במלואה, מבצע גבאי ניתוח פוליטי כלכלי מבריק של הקשיים התקציביים שעומדים בפני הפוליטיקאים, ושל מה שעתיד לקרות בעקבותיהם.
גבאי: "בתקציב 2013, זה לא הממשלה הנוכחית שתחליט לגביו, זו תהיה הממשלה הבאה. לא יודע, שלי יחימוביץ תנצח סיבוב שני, ואז יהיה בכלל סיפור אחר. הממשלה הנוכחית, לא בשלהי ימיה תעביר תקציב לשנה נוספת. ולכן יכול להיות שתהיה החלטת מדיניות שאולי לא נאהב, אבל שלי יחימוביץ או עמיר פרץ ינצחו את מפלגת העבודה, יסחפו את כל המחאה, יחליטו מחר שבכלל מעלים את ההכנסות ואת ההוצאות, ויכול להיות שבמסווה של מחאה חברתית נקבל את יאיר לפיד ונקבל את הניאו ליברליזם של אבא שלו, ונקבל בכלל קפיטליזם יותר קיצוני ממה שיש היום".
אגב, היה מי שהסכים לניתוח של גבאי, ומי שממש לא. הנה:
רפי מלניק: "אני חושב שההערה של אייל על חוסר הדיון על תקציב המדינה כמקור למחאה, באמת הערה מבריקה".
יוג'ין קנדל: "זו לא הסיבה במקרה הזה".
מנואל טרכטנברג: "לא היה שסתום שלא ברור שהשסתום הזה היה מחזיק".
יוג'ין קנדל: "זו הסיבה שבעיתונות לא היה מה לכתוב אחרת. הסיבה היא שבעיתון לא היה מה לכתוב אחרת".

2. פרק שני ובו יסופר כיצד בעיית הגירעון וההתחייבות חסרות הכיסוי שממשלת נתניהו פיזרה נחשפו לראשונה כבר בסוף 2011
בראייה לאחור, האתגר התקציבי שממשלת נתניהו השלישית תצטרך להתמודד איתה רגע אחרי שתוקם – חריגה מתקרת ההוצאות המותרת בהיקף של כ-14 מיליארד שקל מצד אחד וכנראה חור נוסף בצד ההכנסות, שמובילים יחד לגירעון גדול מאוד – האתגר הזה אובחן כבר בעת דיוני המקרו בוועדת טרכטנברג, באוגוסט-ספטמבר 2011, כלומר לפני שנה וחצי. במלים אחרות, נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ לא יכולים להגיד שהבעיה הזו צצה יש מאין. אנשי המקצוע זיהו אותה, והתריעו. השאלה היא רק האם הדרג הפוליטי רצה לשמוע, או שהעדיף להתבשם בנתונים אחרים.
כך נשמעה ד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, באותו דיון.
קרנית פלוג: "מה שתראו פה זה שיש איזה חוסר עקביות בין התוואים הפיסקליים על פי הכללים, כלל ההוצאה שהוא בחוק, מתווה ירידת הגרעון שגם הוא בחוק, ושעורי המס שקבועים בחוק ושכוללים את הפחתת המס הישיר מ-2012 ועד 2016". ובתרגום לשפת בני אדם, כבר בשלהי 2011 ידעה פלוג להגיד
שהמשך הפחתת המסים המתוכננת של נתניהו, שמקטינה את בסיס המסים של ישראל, לא ממש מסתדרת עם העובדה שהתקציב גדל. התוצאה, על פי פלוג, היא גירעונות גדולים בהרבה מהיעד שקבעה הממשלה. במלים אחרות, הגירעונות האלה, שכעת הממשלה מנסה להתמודד איתם על ידי קיצוצים והעלאות מסים, לא נפלו על הממשלה כרעם ביום בהיר. הסימנים היו שם מראש, ואילו הממשלה הייתה מתמודדת עם הבעיה מוקדם יותר, ייתכן שכעת המשק היה במקום טוב יותר.
ובשביל לחדד את העניין, פלוג מבהירה כי הבעיה אינה רק בצד ההכנסות, אלא גם בצד ההוצאות: "ההנחה היא שאנחנו נעמוד בתקרת ההוצאות וצריך אולי לומר, שזה הנחה שמחייבת מאמץ לא מבוטל, מאמץ תקציבי לא מבוטל, כי אם מסתכלים על כל ההחלטות שהממשלה כבר קיבלה, כמו למשל ההחלטות בתחום החינוך אופק חדש, הסכם עם הרופאים וכו' וכו', אם סוכמים את כל זה, אז מה שקוראים לו הטייס האוטומטי, בעצם מביא לגידול יותר גדול בהוצאה, וכדי לחזור ולעמוד בתקרה, יידרש מאמץ". ובמלים אחרות, העובדה שהממשלה פיזרה רבה יותר מדי התחייבויות תקציביות ממה שמותר לה בחוק הייתה ידועה כבר אז.
אגב, למרות התחזית הקולעת לשנים 2013 ואילך, פלוג בכל זאת לא מאבחנת בזמן כי כבר בשנת 2012 הולך להיפתח גירעון גדול פי שתיים מהתכנון המקורי. לזכותה ייאמר שהיא סייגה את דבריה והדגישה כי יש סיכוי ש-2012 תיגמר רע מהצפוי, אם באמת יפתח משבר מחודש בכלכלה העולמית. הנה:
"יעד הגרעון לשנת 2012 כפי שהוא כבר בתקציב שאושר, עומד על 2%. אנחנו פחות או יותר בסביבה ההיא, אבל כאן צריך לזכור עוד פעם, לגבי 2012 אי הוודאות ביחס לצמיחה ולכן לתקבולי המסים, היא גבוהה במיוחד. זה דבר שככה ממש מעבר לפינה, כרגע עם הערכת הצמיחה שלנו שעומדת על פחות מ-4% ב-2012 גם המתווה הנוכחי של הפחתת המס, בהנחה שהצעדים שנעשה יהיו ניטרליים מבחינת המס, אנחנו פחות או יותר עומדים ביעד הגרעון או בתקרת הגרעון". בהמשך מתארת פלוג את הקושי שיהיה למשק הישראלי להמשיך לצמוח בשיעור שנתי של 4% ויותר, ואת מה שזה יעולל לגירעון הממשלתי וליחס בין החוב הממשלתי לבין התוצר. בשורה התחתונה, הניתוח של פלוג קובע – אם ישראל רוצה לנסות בכלל לשמור על גירעונות נמוכים ועל ירידה ביחס בין החוב לתוצר, מוכרחים לעצור את הפחתת המסים של נתניהו (ראו הרחבה בפרק המסים). "עצם ביטול הפחתת מתווה הפחתת המס, בהחלט מניב תוצאה שמבחינת המקרו, ומבחינת המשתנה המאד מרכזי של משקל החוב בתוצר, הוא בהחלט עושה הבדל", אומרת פלוג.
וטרכטנברג עצמו אף הדגיש בהמשך הדיון כי רק בזכות המחאה התאפשרה עצירת מתווה הפחתת המס של נתניהו, לאחר ששורה של כלכלנים בישראל ובעולם לא הצליחו לשכנע אותו כי המסים פחתו יתר על המידה.
טרכטנברג: "בעצם מה שקרה כאן, הוועדה נכנסה פתאום בנקודת זמן שגם התוואי העתידי לא היה מנוס אלא מלהתמודד אתו, ולא היה אפשר לטמון את הראש בחול יותר, מה שקרה, באיזשהו מקום זה נס משמים שהוועדה קמה בדיוק בנקודת הזמן הזאת, שהיתה יכולה לתת אמירה מאד חדה על ביטול, לא על דחיה ולא על השהיה אלא על ביטול המשך הורדת המס, כי זה אי אפשר היה, אי אפשר היה לאור המציאות שנגלית לנו כאן בגרפים האלה, ואנחנו מבינים את המשמעויות של זה. זה מכניס אותנו לברוך אדיר הדבר הזה, לברוך אדיר בעולם הכל כך לא צפוי שאנחנו חיים בו, עוד יותר. אז מהבחינה הזאת האישור כאן שאנחנו עושים זה כאילו goes with not saying זה הדבר האלמנטרי שהיה צריך לעשות ונפל עלינו לשים את האמירה הזאת על השולחן".

3. פרק שלישי ובו יסופר כיצד חברי הוועדה מסכימים – מדינות הפחתת המסים וצמצום השירותים החברתיים הגדילו את האי-שוויון ושחקו את מעמד הביניים
כמה פגישות קודם לכן, בדיון הראשון על נתוני המקרו של המשק הישראלי, ניסו חברי הוועדה להבין את המגמות שהביאו ליציאתם של חצי מיליון ישראלים לרחובות בדרישה לצדק חברתי.
קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, הציגה בפני חברי הוועדה מה קרה לשכר של העובדים במשק בעשורים האחרונים, והתמקדה בהשפעה של רפורמות המס על אי השוויון במשק.
פלוג: "אם אנחנו מסתכלים על היחס בין שכר נטו וברוטו, לבין התוצר לעובד, שזה בעצם שואל את השאלה כמה מתו התוצר הגיע לשכירים, אתם יכולים לראות שבשכר ברוטו אנחנו רואים בעצם בעשור האחרון ירידה ביחס בין השכר ברוטו לתוצר לעובד. השכירים העובדים קיבלו פחות מהתוצר. זה קרה גם בשכר נטו אבל בעוצמה פחותה. זה הסיפור של העשור האחרון".
ופלוג ממשיכה: "אז אם אנחנו מסתכלים, החמישון העליון, זאת אומרת החמישון בעל ההכנסה הגבוהה… מה שאתם יכולים לראות זה שבעשור האחרון ההכנסה הריאלית של כולם גדלה, אבל היא גדלה בצורה שהתרחב מאד חוסר השוויון, כאשר ההכנסה של החמישון התחתון גדלה במשהו כמו 40% לעומת 70% בערך בחמישון העליון".
ואחרי ויכוח ארוך וטכני במהותו עם חלק מחברי הוועדה, הגיעה פלוג לשורה התחתונה: "הגידול באי השוויון הוא כולו תוצאה של מדיניות. היו לה הרבה דברים חיוביי למדיניות הזאת, אבל פה אנחנו מתמקדים במחיר".
מנואל טרכטנברג: "זה היה home made"
קרנית פלוג: "כן, home made"
בהמשך הדיון, מי שהייתה אז מנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, חשה צורך להדגיש את הנקודה של פלוג. אסתר דומיניסיני: "קרנית עשתה חסד להחלטות האלה, כי אם היא היתה מפרקת את התרומה של ההורדה במסים לעומת תקציבי העברה (הכוונה לקיצוץ בקצבאות – ש"א), זה היה מראה מה עשו המסים".
פלוג: "הראינו את זה בגרף הקודם".
דומיניסיני: "כמובן שהרפורמה במס גרמה לפערים"
יוג'ין קנדל: "יותר מקיצוץ תשלומי העברה?"
אסתר דומיניסיני: "כן, בתקופה הזאת הם לא קיצצו".
הצד השני של הרחבת האי שוויון והעמקת הפערים הוא הגדלת העושר שנצבר בידי המעמדות העליונים. התובנה הזו מודגשת בדיאלוג הבא, שגם אם הוא טכני וכלכלי לפרקים, הוא מסמל את לב ליבה של הבעייה החברתית שוועדת טרטנכברג ניסתה למצוא לה פתרון.
מנואל טרכטנברג: "תסתכלו, הגרף הזה הוא מהחשובים".
קרנית פלוג: "אולי הגרף הזה עוד יותר. זה החלק של התמורה לעבודה מתוך התמורה לגורמי היצור. כלומר, בין הון לעבודה".
מיכל עבאדי: "זה יחס הון – עבודה".
קרנית פלוג: "התמורה לעבודה. זה מתוך התמורה לגורמי יצור, זה החלק של העבודה ברוטו או נטו".
אבי שמחון: "זאת אומרת שההון לקח את כל (התועלת) מהירידה במסים. זה מה שאת אומרת".
פלוג: "זה מה שראינו קודם".
טרכטנברג: "זה המשפט הכי חזק שיש כאן".
אייל גבאי: "הוא לקח גם את כל העליה בתוצר, אני חושב שזה עוד יותר חזק".
בדיון שנערך כמה שבועות לאחר מכן הוסיף פרופ' רפי מלניק את הרכיב האחרון בניתוח הזה לסיבות שבגללן צמחה המחאה – העובדה שצמצום השירותים החברתיים של הממשלה דחף את מעמד הביניים לצרוך את השירותים האלה מכספו, וכשהמחירים שלהם התחילו לעלות, היכולת לגמור את החודש צנחה.
מלניק: "בתהליך הקונסולידציה (כלומר, שמירה על גירעון נמוך וצמיחה מתונה של התקציה – ש"א) שהפעלנו בשנים האחרונות, שחקנו את משקל הצריכה האזרחית יחסית לתוצר. חוץ מקוריאה, אין אף מדינה אחרת ב-OECD שמקדישה לצריכה אזרחית פחות מישראל. הממשלה שחקה את זה, ולכן מי שיכול היה לקנות לעצמו צריכה ציבורית באופן פרטי, חינוך, בריאות, שמירה על הבית וכו', קנה. ומי שלא יכול היה, הלך והקים אוהלים, משום שזה הפתרון שלו. לא היה לו פתרון אחר, ואנחנו חייבים אם כן, כחלק מהמסר שייצא מהוועדה הזאת, להעלות את הצריכה האזרחית כמשקל לתוצר בצורה הדרגתית באופק של החמש שנים… אם אנחנו נצא מפה בלי המסר הזה, אני חושב שאנחנו החטאנו את המטרה".
מי שהפתיע בנקודה הזו היה פרופ' יוג'ין קנדל, שנחשב לסמן הימני של הוועדה וליועצו הכלכלי הקרוב של ראש הממשלה נתניהו שחולק איתו תפיסת עולם כלכלית דומה למדי. קנדל, במפתיע, תמך בעמדה שהביע מלניק, וחידד.
יוג'ין קנדל: "אם אנחנו מדברים על שרותים אזרחיים, קל מאד להעלות את השרותים האזרחיים למשל, ע"י הגדלת קצבאות ילדים. לכן אנחנו באמת צריכים ללכת לכיוון לא של סתם לדבר על היעד של גודל ההוצאה האזרחית לתוצר, אלא גודל של ההוצאה האזרחית בלי תשלומי העברה.
לכן אני חושב שאם אנחנו רוצים, אני מסכים עם רפי שאנחנו צריכים להסתכל על מדד מאד חשוב, ולשים לממשלות עתידיות יעד של באמת להעלות את התוואי של ההוצאה האזרחית, שזה בריאות, בטחון פנים וחינוך וכו', אבל לא כאחוז מהתוצר, אלא כהגדלה משמעותית של ההוצאות האלה לנפש. זה מה שהציבור מקבל".

4. פרק רביעי ובו יסופר כיצד היועץ של שטייניץ ניסה לצייר את המציאות בצבעים אחרים, וכיצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ניסה לשכנע שהבעיה העיקרית היא הדיור
בחזרה לדיון המקרו הראשון. אחרי שהצוות ניתח את נתוני הגידול באי שוויון, הדיון הלך והתפזר, וכל אחד מחברי הוועדה הביע עמדה שונה בתכלית לגבי מה קרה במשק הישראלי בעשור האחרון, מה הייתה הבעיה הכי קשה, מי האוכלוסיה שבאמת נפגעה ומי סתם מתבכיינים, ומה כל זה אומר.
אבי שמחון, אז היועץ הכלכלי של שר האוצר והיום חבר ליכוד מוצהר, ניסה להגן על מדיניות הממשלה.
שמחון: "תסתכלו על מה שקורה מ-2005 ועד היום, לא חלה עליה באי השוויון. מ-2005 ועד היום כל החמישונים עולים פחות או יותר אותו דבר. מה שקרה מ-2002 ועד 2005 זה קיצוץ קצבאות הילדים, הממשלה באה ולקחה פה סכום עצום. אני חשבתי שחייבים לקצץ את קצבאות הילדים, אבל היא לא השכילה להחזיר את הקצבאות האלה באופן שונה. מי שבאמת נפגע בעשור האחרון זה לא מעמד הביניים. מי שבאמת נפגע בעשור האחרון זה העניים.
עכשיו, למה בכל זאת אנחנו רואים פה פתאום את ההתפרצות הזאת של מעמד הביניים? אני לא בטוח, אני לא יודע, אני לא מבין. יכול להיות שזה בגלל שהמצב הוא רע מלכתחילה. הוא לא הורע בעשור האחרון כמו שאמרת, אני לא מקבל את זה, לא של מעמד הביניים, של העניים כן, כי לא השכילו לפצות אותם על הורדת קצבאות הילדים. אבל, של מעמד הביניים לא, אלא בגלל שיש פער עצום בין הממוצע ובין החציון הגרף שלך, התיאור שלך לא מייצג את זה. הפער הוא אדיר. 85% מרוויחים פחות מהממוצע. ויש פה בעיה מאד מאד גדולה.
יוג'ין קנדל: "זה לא נתוני מס הכנסה. מס הכנסה אומר 35%"
שמחון: "זה לא נתוני מס הכנסה? אני אחרי זה אראה לך. יש פער עצום וזה אומר שמשהו בשיטה שלנו לא של ישראל, אלא בשיטה בכלל, משהו דפוק באופן בסיסי. איך מתקנים את המשהו הדפוק הזה באופן בסיסי? אני לא בטוח. זה קל להגיד, קשה מאד לעשות ולכן אני חושב שלוועדה הזאת יש בעיה מאד מאד חמורה, מפני שאין את התאוריה ואין את הפרקטיקה בשום מקום של איך מתקנים משהו כזה בסיסי. זה מה שרציתי להגיד בשלב הזה".
אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא, ניסה לקעקע את הנתונים שהצביעו על כך שההון בישראל מקבל יותר ויותר ביחס לחלקו בתוצר, ולהצביע על מה שלדעתו מהווה את הבעיה האמיתית של מעמד הביניים.
גבאי: "אתה מסתכל על אחוזי הבעלות בשוק ההון, אתה מקבל את זה שבסוף המשקיע הגדול ביותר זה הישראלי הקטן, דרך פנסיה, השתלמות, גמל וכו'. ראינו שמעמד הביניים לא נפגע בהכנסות מעבודה, בהון הוא מרוויח בתחום הפנסיה, ואני עדיין אומר, קול המון כקול שדי, אז רגע, איפה כל ההתלהמות שיש היום, או המחאה או אני לא יודע מה, ואם אנחנו מסתכלים ורואים שזה בא בעיקר אצל הזוגות הצעירים. ובסוף בסוף בסוף, עניין הדיור זה 95% מהסיפור. כי אם בסוף יש עליית מחירי הדיור של 50% בשלוש השנים האחרונות, אז מישהו מחוץ לשוק הדיור, ולמעשה צריך לשעבד 150 חודשי עבודה בהשוואה ל-100-110 שהיו בעבר או בהשוואות בינלאומיות. הוא לא במשחק.
הוא באמת מה שאתה אמרת בהתחלה, מנו, שהוא גם חושב מה הוא יכול להשיג עם הכישורים שלו ועם ההתפתחות שלו, הוא אומר אני לא יכול. כי אם בעבר הוא היה אומר משכנתא של 20 שנה, עכשיו הוא צריך משכנתא של 30 שנה. 30 שנה זה כבר כשהילדים שלי מתחתנים. זה לב ליבה של הבעיה, ואני לא אומר את זה כי צוות הדיור הוא אצלי, אני אומר כי אני מנסה לפענח, ואני חושב שאנחנו צריכים להציג מציאות אמיתית של איפה הבעיה המשמעותית של הציבור הישראלי. כי אם אנחנו נתקוף את הבעיה הלא נכונה, יכול להיות שאנחנו נפגע בהון, זה מאד מתאים לגל של העשירים אשמים וצריך זה, אבל בסוף צריך להבין מי זה בדיוק מי עומד מאחורי ההון".

5. פרק חמישי ובו יסופר כיצד תקציב הביטחון היה הפיל שבחדר לאורך כל דיוני הוועדה, כיצד בשלב מסוים צץ על השולחן מכתב סודי, וכיצד טרכטנברג התחיל להקטין את הציפיות שהממשלה באמת תקצץ בתקציב הביטחון
אחד הנושאים שכל הזמן עלו וירדו משולחן הדיונים של הוועדה היה נושא תקציב הביטחון. למרות שהוא נושא ליבה – טרכטנברג עצמו אף אומר במהלך אחד הדיונים כי היכולת להסיט תקציבים למטרות חברתיות יהיה תלוי ביכולת לקצץ בתקציב הביטחון – הפרוטוקולים לא חושפים דיונים מהותיים בנושא תקציב הביטחון. אולי משום שהם נידונו בפורומים אחרים, מאחורי הקלעים, כפי שמרמזים חלק מהקטעים הבאים. הראשונה להעלות את נושא תקציב הביטחון – כבר בדיון הראשון של הוועדה – הייתה החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי, שבזמן חברותה בוועדה כיהנה בתפקיד חודשיים בלבד.
עבאדי: "יש מקום לבצע בחינה מחודשת של תקציב הבטחון. זה משהו שקשור אמנפ לחשב הכללי, אבל אני יכולה לא לצאת מהפוזיציה ולהגביר את הפיקוח הממשלתי עליו. זה איזה מן סוג של מדינה בתוך מדינה, שאני חושבת שיחייב בחינה מחודשת. היות ואנחנו בלי המצלמות, אני אומרת: באתי לאוצר וזאת היתה החשבות הראשונה שאני ביקרתי. אז במשרד האוצר בערך מסתפקים במים מהברז וקפה מהקולר, אבל בחשבות משרד הבטחון פתחו לי שולחן. וזו רק דוגמא".
אלא שמנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אייל גבאי צינן בהמשך הדיון את ההתלהבות.
גבאי: "אני מנהל שנתיים קרב בתקציב הבטחון. הוא לא רלוונטי לשולחן הזה, כמו קרבות אחרים שהם לא רלוונטיים בסביבה הפוליטית. אם מישהו חושב שייתנו לנו לקבוע את סדר העדיפויות בין מה שאף פעם לא יספרו לכולנו, מה קורה בזירה האיראנית ומה ראש הממשלה ושר הבטחון מתכננים שם, לא ייתנו לנו לקבוע את סדר העדיפויות בעניין הזה, ואנחנו בסוף צריכים להגיב ולחזור ולדבר אתם על האפשרות להסיט, או בתוך התקציב וכו', וזה, אבל לא יהיה פה שינוי סדרי העדיפויות. אם מישהו חושב שאנחנו ניקח 5 מיליארד מתקציב הבטחון או לחלופין, עכשיו אנחנו ננהל את הקמפיין על יציאת חרדים לתעסוקה, מה שיוג'ין מטפל לא מעט, וגם אנחנו, השינוי של חוק טל, זה לא נמצא שם".
זה, כאמור, היה רק הדיון הראשון. בהמשך הדרך, בדיונים הבאים, הדברים נשמעו כבר פחות נחרצים.
אייל גבאי: "בסוף הסטה של סדר העדיפויות והסטה אמיתית ומשמעותית שהיא לא בתוך השרותים החברתיים באה מתקציב הבטחון. בסוף בסוף בסוף, האחריות וההבנה של ההסטה מתקציב הבטחון לתקציב אחר, כולנו חפים ממנה. לתת דעה אמיתית משמעותית טובה על הסטה ממס כזה למס אחר – אני לא חושב שיש מומחים יותר ממי שיושב כאן בשולחן. אני לא יודע, ולפעמים כשאני מתעורר עם זעה קרה בלילה, על מה שאני עושה, אני לא יודע להגיד משפט מושכל על מחר להסיט מהגנה תלת שכבתית או מערכות מגן, כי זה בסוף מה שמדובר ככה על השולחן. לא יורד מתקציב הבטחון מחר בבוקר ב-2012 מהשומן, יורד מהשרירים. אנחנו צריכים לדעת את זה, והשרירים זה פחות סוללה של כיפת ברזל, זה אי פריסה של כל ערכות המגן לאזרחי מדינת ישראל. ואני האחרון שלא חושב שצריך לקצץ בתקציב הבטחון גם בשנה הבאה. אבל אני לא בטוח שאנחנו צריכים לטפל בזה.
רפי מלניק: הוועדה הזאת לא תחליט על הנתח מהבטחון.
מנואל טרכטנברג: אייל, הנקודה שלך בהחלט נקודה חשובה ביותר. אבל אני רוצה להגיד את הדבר הבא. בראיה שלי, אנחנו יכולים לבוא ולהציג תוכנית כשלתוכנית יש תג מחיר, פעם בצד המסים שאין בעיה כפי שאתה אומר, ופעם בצד התקציבי באוצר. הממשלה צריכה לקבל החלטה, אנחנו לא יכולים לקבל החלטה, אנחנו יכולים להביע את דעותינו בעניין הזה, זו לא תהיה דעה של וועדה, כי כמו שאתה אמרת, אני לא יכול להגיד כהמלצה של וועדה מקצועית כלכלית שצריך להקטין את הבטחון ב-3 מיליארד שקל.
אגב, כעבור שבעה שבועות, בפרוטוקול האחרון, הדברים כבר נשמעו ממש פסימיים יותר. טרכטנברג למעשה רמז על כך שלא יהיה שום קיצוץ בתקציב הביטחון.
טרכטנברג: "עוד נקודה אחת, יש בצד השימושים כבר אנחנו יודעים שיהיה עוד מצד הבטחון, ואייל אם תרצה להגיד משהו על הדברים האלה, תגיד".