1 לפני זמן מה כתבתי כאן פוסט די רנדומלי וחסר חשיבות, לא זוכר אפילו למה, שכלל את רשימת הדברים שאני לא אוכל. הואיל ואני בררן באוכל, זו היתה רשימה די ארוכה (ובדיעבד, שכחתי לכלול בה עוד כמה דברים).
בשלב זה של חיי אני יודע לתת שם לעניין הזה – בררנות באוכל – כי למדתי שאני לא לבד בסיפור הזה, יש עוד רבים כמותי, ושמדובר בתופעה מאובחנת.
הופתעתי מכמות התגובות שהפוסט ההוא קיבל. גם בעל פה, וגם בכתב. סוג אחד של תגובות היה מצד אנשים שאמרו תודה, על כך שהם לא לבד. סוג אחר היה שכיח יותר, של אנשים שכמו נתקלו ביצור מוזר, פריק של הטבע, שאפשר למשש ולתחקר ״מה, אתה באמת לא אוכל גויאבות? טעמת פעם גויאבה? אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אני אוכל הכל״ וכו׳. בשורה התחתונה, מסתבר שאוכל מוציא מאנשים הרבה מאוד אמוציות, ובאופן תמוה נותן להם (עוד) הזדמנות לדבר על עצמם.
2 אני מזכיר את כל זה משום שהיום התפרסמה במוסף של העיתון כתבה מעולה, בעיני, של דיאנה בחור ניר. תחת הכותרת ״איכס אוכל״, הכתבה שוזרת עדויות של בררנים אחרים באוכל כמוני (אנשים שלא מוכנים לגעת בקוטג׳, שמתים מבפנים מהמחשבה על גבינה לבנה, או שלא נגעו מעולם בפירות וירקות ולא מסוגלים אפילו לדמיין את עצמם מכניסים עגבניה לפה) בין הסברים של מומחים לבררנות, מומחים לחוש הטעם, ומומחים לפסיכולוגיה אבולוציונית או איך שלא קוראים לזה.
זו כתבה מרתקת. אני מפציר בכם לקרוא אותה. בעיקר אם גם אתם בררנים באוכל. לפחות עבורי, הכתבה הזו סוג של צירפה את החתיכות הכמעט אחרונות לפאזל של החיים שלי, חתיכות שלא ידעתי לחבר קודם לכן. הייתי על סף בכי כשקראתי את הכתבה הזו.
3 הסיבה שבגללה הייתי על סף דמעות בזמן קריאת הכתבה היא הבן שלי. הבן הגדול שלי, אלון, היום כבר בן ארבע וחצי. וגם הוא, כמו אבא שלו, וכמו סבא שלו, וכמו דוד שלו, בררן באוכל. קראתי איפשהו שאחת ההגדרות לבררנות באוכל היא האם אתם אוכלים יותר מ-30 מאכלים שונים. יום אחד ניסיתי לספור. למיטב הספירה שלי, הבן שלי אוכל פחות מ-30 דברים. אני לא זוכר בדיוק מה היתה התוצאה לגבי עצמי, אם אני אוכל יותר מ-30 או לא, אבל אני בהחלט לא רחוק מהמספר הזה, למעלה או למטה.
עד כאן שום דבר לא עצוב.
החלק העצוב הוא שהבן שלי בררן באוכל, ואני מבין אותו – אלוהים כמה שאני מבין אותו, עד אחרון הנימים בגופי. אני מכיר על בשרי את התחושה הצורבת של הגועל כשאתה מכניס לפה משהו שמכריחים אותך לאכול למרות שאתה לא מסוגל לסבול אותו. אני לא יודע אם יצא לכם לחוות פעם גועל. גועל אמיתי, צרוף. כזה שגורם לכם להקיא. כזה מין גועל. נגעלתם פעם ממשהו עד כדי הקאה ממש? כי אני כן. ואני מבין היטב את הבן שלי כשהוא מתעוות כשאני מכריח אותו לטעום משהו שהוא לא רוצה. ואני זוכר היטב את כל הקציצות שהחבאתי באגרטל שהיה על השולחן בזמן הארוחה כשסבא שלי סובב את הראש, אני זוכר היטב את כמויות האוכל שזרקתי דרך החלון אחרי שאמא שלי שמה לי ארוחה על השולחן והלכה לעבודה (זרקתי החוצה כי לא רציתי שהיא תמצא את האוכל בפח ותדע שלא אכלתי אותו), אני זוכר את מיליון הסנדביצ׳ים שהשארתי בילקוט להירקב, אני זוכר איך הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי כשהיא נותנת לי ענבים עם קצת שחור בקצה שלהם, אני זוכר את תחושת האימה כשסבתא שלי הכינה חביתה נוזלית יותר מדי, אני זוכר את הסבל, ממש ממש סבל, סבל ארוך, מייגע, סבל אין סופי כמו הנצח עצמו, כשהייתי מבקר אצל הסבתא האחרת שלי בירושלים ונאלץ לאכול מרק ירקות (ירקות, למען השם, מי שם ירקות במרק), אני זוכר כל הפעמים שבהן סתמתי את האף, אחרי שלמדתי שאפשר לעשות את זה, בשביל להיות מסוגל לבלוע משהו שנתנו לי לאכול חרף תחנוניי.
ולמרות שאני מבין את הבן שלי בדיוק נמרץ, אני בכל זאת לא מצליח לעזור לו. לא במובן שאני לא מצליח לעזור לו לאכול, את זה בוודאי שאני לא מצליח לעשות וגם אין סיכוי שאצליח. לא. אני לא מצליח לעזור לו להבין את עצמו, ולא מצליח לעזור לו להתמודד עם העניין הזה. להתמודד במובן של להשלים עם מי שהוא ולקבל אותו כמו שהוא.
לא.
תחת זאת אני עושה בדיוק את אותן הטעויות שאמא שלי עשתה איתי.
אני הופך עבורו את האכילה לטראומה.
וזה נורא. אני רואה אותו סובל. ומרגיש מאוכזב מזה שהוא לא מצליח. אני רואה אותו רוצה לנסות, ומבטיח, ובסוף לא מקיים, ובוכה אם אני כועס עליו. אני רואה את כל זה היטב, ואני יודע שאני עושה את זה, אני יודע בדיוק מה עובר לו בתוך הראש כשאני עושה את זה, אני רואה את הדמעות שלו, ואני מת, ממש מת בפנים. לכן הסיפור הזה כל כך מטלטל אותי.
*
למען הסר ספק: כפי שגם מצוין בכתבה – ועל כך אני מודה לכתבת, כי רווח לי מאוד לקרוא את זה – בררנות באכילה היא (לפחות בחלקה גנטית). מאחר שאני יודע היטב שאני בררן באוכל, ניסיתי להסתיר את העובדה הזו מהבן שלי מיומו הראשון. זה בכלל לא משם. הוא היה בררן באוכל מהיום שהכנסנו לו לפה משהו שהוא לא חלב אם או תחליף חלב. הוא היה בררן באוכל מההתחלה, לא בגללי.
קל לי להגיד את זה היום יותר מפעם כי היום יש לי קבוצת ביקורת – הבן הצעיר שלי, אורן. אורן הוא בן שנה וחצי. חמוד אש, ובעיקר אוכל הכל. הוא לא עוצר בשום דבר. הוא טועם הכל, ואם טעים לו – והרוב טעים לו – הוא אוכל. יותר מזה, הוא אוכל בחדווה. הוא לא אוכל בשביל לשרוד, כמו אלון, אלא הוא נהנה לאכול. הוא ממשש וממולל וטועם וזולל ומורח ומתמרח, ולאחרונה גם למד לנגב את הפה במפית. וזה חמוד נורא.
הבן הצעיר שלי נורמלי. יש דברים שלא בא לו לאכול, ואת היתר הוא זולל בתאווה. לא צריך להגיד לו כלום, לא צריך לשכנע אותו, לא צריך לשחק איתו במשחקים פסיכולוגיים, לא צריך להציע לו תמריצים, לא צריך לסגור איתו עסקאות, לא צריך להסיח את תשומת ליבו, לא צריך להרעיב אותו, לא צריך לשדל אותו, לא צריך להסתיר מפניו, לא צריך לרמות אותו, לא צריך להפריד לו, לא צריך לערבב לו, לא צריך למעוך לו, לא צריך לרסק לו, לא צריך לבחור בצבעים מסוימים, במרקמים מסוימים.
לא צריך כלום. הוא פשוט אוכל.
ואלון לא. אלון פשוט לא אוכל.
ואני יודע שזה לא סיפור גדול. בשלב הזה אני מסוגל להגיד לעצמי, ולרוב אפילו להאמין לעצמי, שזה בסדר. שהוא בסדר. שלא נורא שהוא לא אוכל. שהכל בסדר. שהוא גדל, ומתפתח, והוא ילד חכם ומקסים ויגיע מאוד רחוק בחיים שלו. אני יודע את זה.
אבל החרא הזה של האוכל, החרא הזה של ״הילד-לא-אוכל-מה-נעשה-איתו-הוא-לא-אוכל-בסוף-הוא-ימות״, החרא הזה, החרא הזה שקיבלתי מנות גדושות כל כך ממנו כשאני עצמי הייתי ילד, החרא הזה לא מניח לי.
*
אבל זה לא רק זה. החרא הזה לא נותן לי מנוח לא רק בגלל היודו-בולשיט הזה שבני הדור שלי, הדור השלישי, קיבל מההורים שלו, בני הדור השני, שקיבל את זה מההורים שלו, בני הדור הראשון, שידעו על בשרם תקופות של חוסר אוכל ושואה והכל.
זה לא רק זה.
החרא הזה של הילד לא אוכל מייסר אותי גם משום שכשהוא לא אוכל, אני חש כישלון כאבא.
אני לא יודע למה אני חש ככה.
אני יודע שבמשך שנים לא הבנתי למה אמא שלי חשה ככה. ניסיתי להסביר לה, במלים מאוד מאוד מפורשות, שהעובדה שאני לא אוכל את האוכל שלה לא אומרת שום דבר עליה כאמא. שהיא, כאמא, נמדדת, אם בכלל, במיליון פרמטרים אחרים, לא בזה. אבל זה לא עזר. עד היום זה לא עוזר.
והנה, זה חוזר אלי משום מה גם עם הבן שלי. בכל פעם שהוא לא אוכל, אני חש שנכשלתי. זה לא רציונלי, אני יודע זאת היטב, ובכל זאת. אני לא מצליח להתנער מהתחושה האיומה הזו.
והחלק הכי גרוע, שאני מיד מוציא את זה עליו. לעיתים בעצבים גדולים, לעיתים סתם בתסכול. מה שכמובן מלבה עוד יותר את החשש שלו מפני האוכל שהוא לא אוכל ולא מוכן לאכול ולא משנה מה אעשה, הוא לא יאכל.
4 זהו. כמו את הפוסט הקודם, גם את הפוסט הזה אני לא בטוח עד הסוף מדוע פרסמתי. זה בעיקר בשבילי, אני מניח, בשביל להוריד דברים מעל הלב. לא יודע. אין פה הרבה פואנטה. סתם קצת חשבון נפש של אבא. אם במקרה אתם נמצאים במצב דומה עם עצמכם או עם הילדים שלכם, אשמח לשמוע. זה מעודד לגלות שאתה לא לבד. לפחות עבורי. וגם אם לא, אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הכתבה הזו. לכל הפחות, תוכלו לצחוק על אנשים שלא אוכלים במיה, רק כי קוראים לזה במיה (ברצינות, תחשבו על זה רגע, איך אפשר להעלות על הדעת לאכול משהו שקוראים לו במיה???), ולהבין לראשונה למה אתם – כמו רוב האנושות – לא סובלים כוסברה.
בתאבון.