1.
כבר המון זמן שלא כתבתי על שום דבר אקטואלי. בכל זאת, אני כאן והאקטואליה שם. ובכל זאת, בימים האחרונים קורה משהו שמפריע לי מספיק בשביל שארגיש בנוח להגיד עליו משהו, חרף המרחק:

אסור לתת לשר האוצר משה כחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור. נקודה.

אגיד כבר בהתחלה, אני לא משפטן ואין לי מושג לגבי ההיבט החוקי של מהלך כזה. אם אינני טועה, ראש אגף התקציבים ממונה בידי הממשלה בהמלצת שר האוצר, ואם אני צודק אז נדמה לי שהממשלה כולה צריכה לפטר את ראש אגף התקציבים וששר האוצר לבדו לא יכול לעשות זאת. אבל, כאמור, אני לא משפטן וייתכן מאוד שאני טועה או לא זוכר טוב.

אגב, לחובבי ההיסטוריה – האם אי פעם הודח ראש אגף תקציבים מכהן? אני לא זוכר מקרה כזה, אבל אני לא מכיר את כל ההיסטוריה.

בכל מקרה, ההיבט ההיסטורי או המשפטי אינם העניין כאן. ההיבט הממשלי הוא העניין. ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הוא אולי מינוי של שר האוצר (וליתר דיוק, של הממשלה) אבל הוא אינו משרת את שר האוצר, וגם לא את הממשלה. ראש אגף התקציבים הוא משרת ציבור. הוא משרת את הציבור. זה גבול חמקמק, עדין מאוד, אני יודע, ובכל זאת חשוב לדעתי לעשות את האבחנה הזו.

כל פקידי הממשלה כולם הם משרתי ציבור. אני אוהב את ההגדרה של זה באנגלית – civil cervatns. אבל כשמדובר בפקידים בכירים, ובהם ראש אגף התקציבים, המשמעות של היותם משרתי ציבור גדולה שבעתיים. הם אמנם ממונים בידי הדרג הפוליטי, והדרג הפוליטי אמנם מייצג את הציבור בדמוקרטיה ייצוגית, ובכל זאת, הם אינם צריכים לסור באופן עיוור לגחמות הדרג הפוליטי. ובפרט, ראש אגף התקציבים, פקיד בכיר שמשפיע במישרין על חייהם של מיליוני ישראלים כל שנה, ובמשך שנים רבות לאחר הקדנציה שלו, לא צריך להתכופף בפני שום שר אוצר, לא צריך לדאוג לשאת חן בעיני שום שר אוצר, ולא צריך להיות מודח ומוחלף באומר הן כלשהו רק כי שר האוצר לא מחבב את העובדה שראש אגף התקציבים שלו דיבר עם יריב פוליטי במהלך תקופת הבחירות.

אין לי מושג אם שאול מרידור דיבר או לא דיבר עם בני גנץ במהלך הבחירות. לא שאלתי אותו. אבל, בתכל׳ס, אפילו אם דיבר, מה לעזאזל זה חשוב? כלומר, חוץ מהאגו של כחלון, שנוטה להיפגע חדשות לבקרים, מה זה חשוב? נניח שגנץ, שבכל זאת נתפס בעיני יותר ממיליון ישראלים בתור מועמד להיות ראש הממשלה, רצה לשמוע מהפקיד הבכיר הרלוונטי ביותר בממשלה על המצב התקציבי של ישראל לשנים הקרובות – מה מצב ההכנסות של המדינה, מה מצב ההוצאות שלה, מה לא בסדר בזה? הלוואי וכל הפוליטיקאים היו עושים את זה. ואם ראש אגף התקציבים נתן לו סקירה כלשהי, בעל פה או בכתב או השד יודע איך, מה רע בזה?

בהולנד, למשל, יש גוף שלם שכל תפקידו הוא לנתח את המצעים של המפלגות במדינה מבחינה כלכלית. הניתוח הזה אמור לגרום למפלגות לנהוג בצורה ריאלית ולא לפזר הבטחות חסרות כיסוי לבוחרים, והוא נותן לבוחרים את האפשרות לבחון מי מתאים יותר להשקפת העולם שלהם, מי רציני יותר ומי פחות. בישראל, לצערי, אין לנו דבר כזה, או תרבות כזו. מבחינתי, הלוואי וראש אגף התקציבים היה מדבר עם כל ראשי המפלגות לאורך תקופת הבחירות בצורה הכי שקופה שיש – מחלק מצגות, סקירות, מה שזה לא יהיה. למה לא? איך זה יכול להיות דבר רע?

אם אתם חושבים – הלו, הלו, יש כאן ערבוב של קודש וחול, יש כאן פקידים שמתערבבים בפוליטיקה – אז בואו נתעכב שניה על אופן העבודה של אגף התקציבים בכלל, ועל העבודה של ראשי אגף התקציבים בפרט. במשפט אחד, ראש אגף התקציבים מעורבב בפוליטיקה הישראלית כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע (כן, גם בשבת), 364 ימים בשנה. כל מי שחושב אחרת, אינו מכיר את החומר.

ראש אגף התקציבים נושא ונותן באופן קבוע עם פוליטיקאים. כל הזמן. זו לא רוב העבודה שלו, ואני משוכנע שרוב ראשי אגף התקציבים לדורותיהם פחות אהבו את החלק הפוליטי בעבודה שלהם. ובכל זאת, זה חלק מהעבודה שלהם. בדיוני התקציב בממשלה – אותו לילה מפורסם שבו כולם רבים ובסוף מתפייסים ומרגישים שניצחו, או לפחות יכולים לשחרר הודעות ניצחון לתקשורת – ראש אגף התקציבים (וגם הסגנים שלו, אגב) נמצאים שם בשביל לסגור דילים עם מנכ״לי המשרדים השונים, אבל גם עם השרים השונים. זו העבודה. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא, אבל זה חלק מהמשחק הפוליטי בישראל. כך שגם אם ראש אגף התקציבים דיבר עם ראש מפלגה כלשהי בזמן בחירות, לא רק שאני לא מבין מה הבעיה בזה, אני חושב שלתקוף אותו כל כך שהוא עשה את זה זו פשוט צביעות, כי זה קורה כל הזמן ממילא במהלך השנה.

בקיצור, אני לא חושב שזה באמת העניין הזה של דיבר עם גנץ או לא. אני חושב שמרידור הביא לכחלון את הסעיף בכך שאמר לממשלה, למועמדים לראשות הממשלה ולציבור, את האמת לגבי התקציב ומצב הגירעון, מה שאולי הרע עם כחלון בקמפיין (בדגש על אולי, כי אני לא חושב שלציבור באמת אכפת).

2.
הסיפור הזה של ניסיון ההדחה של ראש אגף התקציבים מרידור הזכיר לי ניסיון הדחה אחר באגף התקציבים, משנת 2013. אז זה היה ראש אגף התקציבים (גל הרשקוביץ) שניסה להדיח את סגנו איל אפשטיין. גם ניסיון ההדחה ההוא היה מכוער, על אף שהיו להרשקוביץ סיבות טובות. הוא חשד, בצדק, שסגנו פועל מאחורי גבו. שהוא מניע מהלכים מול ראש הממשלה ומול התקשורת בשביל להשפיע על מדיניות האגף. הוא צדק. זו היתה תקופה רעה מבחינה תקציבית, וזו היתה תקופה רעה באגף התקציבים. הרשקוביץ היה ראש אגף תקציבים חלש, עם שר אוצר חלש (שטייניץ) שאף אחד בממשלה לא ספר. המדיניות התקציבית יצאה משליטה, והגירעון השתולל. אפשטיין, אחרי שכשל מלהתריע בדרך המלך, עבר לפעול בדרכים, איך נאמר, פחות מקובלות.

גם אז זה היה סביב עניין הגירעון וגם אז כתבתי שאסור להדיח את אפשטיין. לא משום שאני חושב ששיטות העבודה שלו היו כשרות, אלא בגלל הדבר שציינתי בהתחלה. בגלל הקו העדין הזה שבין נאמנות לדרג הנבחר (כי הדרג הנבחר מייצג את הציבור בעקיפין) לבין נאמנות לציבור. לפעמים, כשהדרג הנבחר יוצא מדעתו, שוכח את האינטרס הציבורי שהוא אמור לייצג ומתרכז באינטרס הפוליטי הצר שלו, למשרתי הציבור אסור לשרת את נבחרי הציבור בצורה עיוורת. במקרים כאלה, הם צריכים לשרת את הציבור. הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי הרחב מעל לאינטרס של השר שלהם, קשה ככל שזה יהיה. וזה קשה. זה מאוד מאוד קשה.

זה גם המקרה של שאול מרידור. לשר האוצר שלו לא מתאים שהוא מדבר עם פוליטיקאים אחרים ומספר להם את האמת – מנקודת מבטו – על המצב התקציבי? שיבלע את הצפרדע. שיסתכל במראה ויחשוב לעצמו טוב טוב למה הוא עושה טריקים זולים בשביל לזרות חול בעיני הציבור לגבי המצב האמיתי של התקציב? למה מנכ״ל משרדו משחרר את נתוני התקציב ביום חמישי בלילה בשביל להקטין את האש שיספוג מהעיתונים הכלכליים? האם זו התנהלות נאותה מול הציבור? נדמה לי שהתשובה מובנית מאליה.

2.5
תפקיד ראש אגף התקציבים הוא תפקיד חשוב מאין כמותו, שהפך להיות חשוב יותר אחרי הטראומה של 1985, ותכנית הייצוב שבאה בעקבותיה. רבים בממשלה יגידו, בצדק חלקי, שהכוח שיש בידי ראש אגף התקציבים הוא גדול מדי. שהפקיד הזה, ברצותו, יכול לשים פס אחד ענק על הממשלה כולה ולעשות בתקציב המדינה כבשלו. זה לא נכון, זה מאוד מאוד מוגזם, אבל יש בזה מן האמת.

ראש אגף התקציבים משפיע על חייהם של מיליוני ישראלים משום שהוא שומר סף. הוא מקדם מדיניות, הוא בולם מדיניות. ראש אגף התקציבים הקודם, למשל, חשב שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מאפליה ותת תקצוב ודחף בכח לשנות את המצב. הוא גייס את שר האוצר ואת ראש הממשלה ולבסוף את הממשלה כולה להעביר החלטת ממשלה לא מובנית מאליה, קל וחומר לממשלת ימין עמוק, לשנות את שיטת התקצוב לחברה הערבית. לולא ראש אגף התקציבים, זה לא היה קורה. מנגד, אותו ראש אגף התקציבים, יחד עם פקידים אחרים בממשלה, פעלו לשנות את שיטת הכספים הקואליציוניים. אני לא אוהב את הפתרון שלו, אני חושב שהוא הכשיר את השרץ, אבל בלעדיו (ובלעדי החשבת הכללית והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה) היו פה עוד ועוד פרשות פאינה קירשנבאום שכאלה.

אני לא רוצה לעשות אידאליזציה לתפקיד הזה. ראשי אגף התקציבים, ויתר הפקידים באגף, חוטאים לא מעט בהיבריס, בתחושת אני ואפסי עוד, ובתפיסה שהם הם מנהלי המערכת, הם הם שומרי הסף העליונים והם הם צריכים להגיד את המילה האחרונה. זה קורה, וזה לא טוב כשזה קורה. זה מנוון את משרדי הממשלה האחרים, זה מערער על עצם הדרג הנבחר, על יסודות הדמוקרטיה. זה רע, ופקידי אגף התקציבים צריכים להיות מודעים שבעתיים לנטייה שלהם לעשות את זה. אבל, מההתרשמות שלי בעשור האחרון שבו אני מסקר את האגף, זה לא המצב הקבוע שלהם.

הם תחמנים, הם שועלים פוליטיים, הם יודעים למרוח ולשקר ולסובב ולערבב, אבל רוב הזמן נדמה לי שהם עושים את זה כי הם חושבים שמול הפוליטיקאים אין דרך אחרת להשיג הישגים עבור הציבור. אני מניח שרובם היו מעדיפים לא לראות ולו פוליטיקאי אחד במהלך כל הקריירה שלהם, אבל יש מצב שאני טועה לגבי זה. אבל אני סוטה מהעיקר.

3.
אפשר לאהוב את הסגנון של שאול מרידור, ואפשר שלא. על דבר אחד לדעתי יש הסכמה גורפת במערכת הממשלתית: האיש הוא משרת ציבור במלוא מובן המילה. הקריירה שלו, עד כה, היתה 100% במגזר הציבורי. תחילה באגף תקציבים, אחר כך בתור מנכ״ל משרד האנרגיה, וכעת בחזרה באוצר בתור ראש האגף. אני מתאר לעצמי שהחינוך שקיבל בבית תרם לתפיסה הזו שלו, אבל האמת שזה לא ממש חשוב, ואני לא חושב שזה יפה לערב הורים.

כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו, אירוע שאני לא זוכר דומה לו, הציבור צריך להידרך. כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו הציבור צריך להרים את הראש ולשאול, רגע, האם יש להדחה הזו נימוק הגיוני? האם ראש אגף התקציבים מעל באמון הציבור שאותו הוא משרת, או שמא שר האוצר פשוט לא אוהב שאחד משומרי הסף שלו עושה לו בעיות? ואם כן, בצד של מי אנחנו, הציבור, צריכים להיות? בצד של הפוליטיקאי ששכח את מי הוא אמור לשרת, או בצד של הפקיד?

מבחינתי התשובה ברורה כשמש – בצד של הפקיד. פקידי אגף התקציבים אינם טליתות. פעמים רבות הם פועלים במחשכים בשביל לסגור דילים פוליטיים מכוערים, לעיתים אפילו נגד השר שלהם, מעל לראש ומאחורי גבו. כשזה קורה זו התנהגות שערורייתית ומכוערת, והעיתונות הכלכלית מדווחת עליה כל אימת שהיא מצליחה למצוא אירועים כאלה (כל מה שקרה סביב תכנית מע״מ 0 של יאיר לפיד היה בדיוק אירוע כזה). ועדיין, עצם הגחמה להדיח ראש אגף תקציבים רק כי הוא לא מגלה נאמנות לשר? זה שפל שהציבור הישראלי אסור שיבליג עליו.

כי מחר, מחר יבוא ראש אגף תקציבים שיעשה כל מה שהשר יגיד לו. התוצאה תהיה שומר סף חלש ותקציב פרוץ. את המחיר ישלם הציבור.

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

0
לפני הכל, מוזיקה:

1
הקדמה מנהלית טיפה ארוכה, אבל חד פעמית:
בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו ארוך באנגלית על פחד מאוכל. אני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי, ועד כמה אני יכול לפתח את הרעיון הזה, אבל יש לי זמן ופנאי נפשי לנסות, אז למה לא. אני חושב שאני קרוב לסיים את פרק המבוא לפרויקט הזה, סוג של ניסיון להציג למה בכלל אני כותב את מה שאני עומד לכתוב. במקביל, החלטתי לנסות לכתוב את זה גם בעברית, כי אולי ברבות הימים זה יהפוך להיות משהו קונקרטי יותר (כמו פודקאסט, למשל).

כשהתיישבתי לכתוב את הגרסה העברית הבנתי פתאום שכבר כתבתי אותה, פה ושם, בחלקים, לאורך זמן, כאן בבלוג. לכתוב את זה מחדש יהיה די מיותר, חשבתי לעצמי. אז במקום זה, למה שלא אתן לינקים ל״פרקים הקודמים״ ופשוט אמשיך לכתוב הלאה, בעברית, מהמקום בו הפסקתי בפעם שעברה?

אז הנה, לינקים – תקציר ״הפרקים הקודמים״ –

• כל הדברים שאני לא אוכל, חלק א׳
• כל הדברים שאני לא אוכל, חלק ב׳ (בעיקר על איך למרות שאני בעצמן אכלן בררני, אני לא מצליח להכיל את העובדה שגם הבן הבכור שלי אכלן בררני ולוחץ עליו לאכול, למרות שאין בזה שום טעם)
• בין לבין: החיים כבצל (על איך בתור ילד הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי, איך התמודדתי עם מצוקת האוכל שלי בתור ילד, איך פיתחתי מצוקת אוכל חדשה כשהגעתי לארה״ב, ותהיות על האוכל הגרוע פה באמריקה)

מטבע הדברים הלינקים ששמתי פה הם מפוזרים, קופצניים ולא תמטיים. הטקסט שאני כותב באנגלית מסודר יותר, וכרגע כתוב בצורה כרונולוגית (בעיקר כי הוא אמור לשמש סוג של הקדמה). אז אני מתנצל, אבל זה מה שיש. זהו, עד כאן הקדמה.

2
משהו ביחס שלי לאוכל, בבררנות שלי, התחיל להשתנות בערך בתקופת הצבא.

במשך שנים חששתי מהצבא חשש גדול. לא רק בגלל הדברים המובנים מאליהם, אלא הרבה מאוד בגלל עניין האוכל. מגיל צעיר מאוד, אחרי שהראיתי סימני מרדנות בלתי אופייניים לבית סובייטי וסירבתי לאכול פחות או יותר הכל, אמא שלי וסבתא שלי הבטיחו לי שיום יבוא ואגיע לצבא ושם לא תהיה לי ברירה, שם אצטרך לאכול מה שיגישו לי, או פשוט למות ברעב.
בסוף זה קרה. החלק הראשון, כלומר. הגעתי לצבא, והייתי חייב לאכול את כל מה שהגישו לי. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אני עדיין זוכר את הפחד שאפף אותי בזמן שנעתי יחד עם יתר החיילים בפלוגה שלי מהאוהלים שלנו אל חדר האוכל של הבסיס בפעם הראשונה. אבל האמת, האמת היא שהצלחתי להסתדר לא רע באופן מפתיע. גם כשלא היה לי מה לאכול – כי הגישו עוף, למשל, ולא היה שום סיכוי שאני אגע בעוף שיש לו צורה של עוף ולא שניצל – הסתדרתי. כי תמיד היו תפוחי אדמה. או פירה. או סוג של אורז, או פחמימה אחרת. לפעמים אולי גם סלט, לרוב לא. ובכל מקרה, באיזה שלב אתה קולט שאתה יכול לחיות פשוט על זבל מהשקם, או ללכת לקנות משהו במזנון הפרטי בכל פעם שהייתי בבסיס שהיה בו כזה, או פשוט לעשן במקום לאכול, דבר שעשיתי לא מעט. בקיצור, הצבא היה וחלף, והחלק של האוכל היה משמעותית פחות מפחיד מכפי שחששתי שיהיה.

אבל במהלך השירות הצבאי שלי קרה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי. במהלך הצבא מצאתי את עצמי אוכל בבתים של אחרים. וליתר דיוק, בבתים של המשפחות של הבנות שיצאתי איתן. וזו כבר היתה חוויה חדשה לגמרי.

בניגוד לבתים של חברים אליהם הלכתי בתור ילד, ללכת לאכול אצל המשפחה של הבחורה שאתה יוצא איתה זה משחק רב פעמי. אם הייתי מסרב לכל מה שהגישו לי, כמו שהייתי עושה כמעט תמיד בבתים של חברים, ואם הייתי פותח את כל פוביות האוכל שלי, הייתי מסתכן בלצאת מוזר. תמהוני. ובואו, גם ככה הייתי די תמהוני באותה תקופה (כן, גם היום, בסדר), כך שלא היתה סיבה רק להגביר את כל התמהונות הזו. ובכל זאת, זה מה שעשיתי.
אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, כי לא ביקשתי את רשותם של האנשים האלה לכתוב עליהם, אבל בואו נגיד שקראו לי ׳ההוא שיכול לחיות בחצר רק מפיתה וחומוס׳ יותר מפעם אחת. זה היה סוג של מצחיק אז סוג של צחקתי. אבל בתכל׳ס, זה לא היה מצחיק בכלל. זו היתה פשוט האמת.

אני זוכר את אחת הפעם הראשונות שאכלתי בבית של מי שלימים הפכה להיות שותפתי לחיים. אמא שלה הכינה כרובית. באותה תקופה חשבתי שאין ירק מסריח יותר על כדור הארץ מאשר כרובית. הריח של הירק הזה עורר אצלי כזה גועל שבאמת שהייתי על גבול ההקאה. לא אמרתי כלום כשהגישו לי צלחת עם שניצל ולידו כרובית. מטוגנת או אפויה או מאודה, לא זוכר, אבל כרובית. לא יכול לשכוח את הכרובית. לא טעמתי אותה אפילו. לא הייתי מסוגל. ישבתי שם, על יד השולחן, נבוך עד אחרונת העצמות בגופי, מנסה להבין מה לעשות בסיטואציה החדשה הזו, בבית החדש הזה עם המשפחה החדשה הזו של הנערה החדשה הזו שנכנסה לחיי לא מזמן, וביקשתי את נפשי למות. בגלל כרובית.

כמה שנים אחר כך, אחרי ששנינו השתחררנו, בקיץ של 2003, טסנו לטייל באירופה. ושם, שם דברים באמת התחילו להשתנות.
בשביל לצמצם עלויות כמה שאפשר, השתדלנו להגיע לעיר מסוימת, לשכור דירה ולגור בה במשך חודש ומשהו, במקום לנוע כל הזמן מאכסניה לאכסניה. העיר הראשונה שבה גרנו למשך תקופה ממושכת כזו היתה פראג. שם, בקומפלס דירות להשכרה חצי קומוניסטי ברובע האחד עשר של העיר, הרחק הרחק מהמרכז השוקק תיירים, התחלנו למעשה את חיינו המשותפים ממש.
ומאחר שזו היתה הפעם הראשונה שבה באמת חיינו יחד, עד מהרה היא הבהירה לי משהו, גם אם לא במלים: אין מצב שהיא אוכלת פיתה וחומוס כל היום. דבר ראשון, היא לא סובלת חומוס. ודבר שני, גם חומוס מטאפורי לא היה מקובל עליה.
בניגוד אלי, היא אוהבת אוכל. זה לא שהיא פודית, היא לא. היא לא מתענגת על כל אספרגוס מזולף קרם ארטישוק (כן, ככה אני מדמיין אוכל פלצני. אפילו לדמיין אוכל זו משימה מורכבת בשבילי) והיא בטח לא בקטע של לשלם 300 שקל על מנה רק כי היא נוצרה על ידי שף מהולל במיוחד. רחוק מאוד מזה.
היא אוהבת אוכל במובן זה שהיא ששה לטעום דברים חדשים, או לפחות לא נמנעת מהם, ואני יכול לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים בלחץ, את הפריטים שהיא לא תהיה מוכנה לאכול בשום מצב. רבאק, פעם אפילו ראיתי אותה אוכלת צפרדע (אם כי לא במודע). על כן, גלות מרצון במדבר של חומוס, בשממה של חביתה בלי כלום, באינסוף המשמים של לחם יבש עם גבינת עמק רק בשם האהבה? לא, לא בא בחשבון. אדוני רוצה לחיות ביחד? אדוני יצטרך ללמוד לאכול קצת יותר, כי אני לא מתכוונת לרעוב או למות משעמום קולינרי, תודה.

וראו איזה פלא. זה עבד.

אבל זה לא היה רק זה. זו לא היתה רק האהבה – אם כי האהבה בהחלט היתה תבלין חשוב בתבשיל הזה, לכן עוד אחזור אליה בהמשך – זה היה עוד משהו.

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

3
היא לימדה אותי לבשל. לבשל זו מילה קצת גדולה: היא לימדה אותי להכין את הדברים הבסיסיים שאכלנו. שניצל. קציצות. פסטה. אורז מכל מיני סוגים (עם פירות יבשים, שומו שמיים!). רוטב עגבניות. ספגטי בולונז (בולונז, למען השם!). שוקי עוף. כאלה.
בהתחלה לא ממש לקחתי חלק פעיל בתהליך. החלק שלי הסתכם בללכת איתה לשוק או לסופר, ולראות אותה ממששת אינסוף, ואז בוחרת בקפידה. ממששת ירקות, ובוחרת. ממששת ובוחרת. בוחרת עוף. בוחרת בקר. אומרת לקצב מה היא רוצה. אוספת תבלינים שאת שמותיהם לא הכרתי, ואת ריחם לא הייתי מזהה גם בעוד מאה שנה. בבית בו גדלתי התבלין היחידי בסביבה היה מלח, ולדעתי גם הוא היה תפל.
אחר כך היינו חוזרים הביתה, אל הדירה הקטנה שלנו, קטנה ממש. שני ילדים מאוהבים בני 23 עם יותר מדי שקיות חוזרים ביותר מדי כלי תחבורה ציבורית מהשוק בצד השני של העיר רק בשביל לחסוך עוד כמה יורו שבקושי היו לנו.
בדירה היינו פורקים הכל, מאחסנים את מה שצריך במקרר הקטן, ומתחילים לעבוד. היתה לנו מחבת זולה אחת, וסיר זול אחד, וסכין חיתוך זול אחד. וזהו. וזה היה מספיק. היא היתה עובדת, ואני הייתי מתבונן. כיצד היא מנקה את העוף מרקמות שומן מיותרות, מקפידה שלא לזרוק ולו גרם אחד של עוף יקר ערך. הייתי מתבונן בה מתבלת בשר, לשה ומגלגלת לכדורים. קולפת ירקות, מסדרת בסיר, מטגנת, מזהיבה, מקפיצה, משגיחה. פעולות שלא הבנתי מה הן אומרות, באיזה סדר עושים אותן, ולמה.
מתישהו, אחרי זמן מה, גם אני נכנסתי פנימה. מסוחב שקיות פסיבי התקדמתי לקדמת הבמה. למדתי איך לנקות את העוף (עד היום אני חותך אותו יותר מדי ומבזבז בשר, אבל אני חי בשלום עם החטא הזה), איך לתבל את הבשר ולהכין ממנו קציצות, איך מכינים בולונז טעים, אורז, כאלה.

זה נשמע בסיסי, וזה אכן בסיסי, אבל עבור ילד בררן כפייתי שלא היה מוכן אפילו לגעת בעוף, זו היתה קפיצה ענקית. בבת אחת, השתניתי. פתאום שניצל היה משהו טעים. פתאום ידעתי להכין לעצמי ארוחות שלמות. לא הייתי חייב לרעוב, להאכיל את עצמי בסיגריות או להתגעגע לפיתה והחומוס בישראל. פתאום הייתי אדם ברשות עצמי. איש בוגר. אדם שלם בעולם.

זה לא שהפכתי לאומניבור. ממש ממש ממש לא. רחוק מאוד מזה. הרשימה שכתבתי בפרק הראשון של המסע הזה, רשימת הדברים שאני לא אוכל, לא נכתבה לפני הקיץ ההוא, אלא שנים רבות אחריו. רשימת הדברים שאני לא אוכל אמנם התקצרה בקיץ ההוא, אבל רק במעט. היא נותרה ארוכה עד מאוד.
אבל מה שקרה בקיץ ההוא היווה את אבן הפינה במסע הארוך שלי, מסעו של ילד בררן באוכל שגדל להיות מבוגר בררן באוכל ובהמשך אבא בררן באוכל לילד בררן באוכל לקיצור הרשימה הזו. מה שקרה בקיץ ההוא, מבלי שהבנתי את זה בזמן אמת, היווה את אבן הפינה להשלת הפחדים שלי מאוכל. לא כולם, ממש לא בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתמדה ובעיקר בסבלנות ובאהבה.

פתאום הייתי מוכן לאכול מרק עם דברים בפנים. פתאום הייתי מוכן לאכול ספגטי בולונז. עוף שנראה כמו עוף. אם אינכם בררנים באוכל לא תוכלו להתחיל להבין אפילו את גודל השינוי התפיסתי. אם אתם כן בררנים באוכל, או שהילדים שלכם כאלה, אתם יודעים בדיוק רב על מה אני מדבר.
אבל מה היה בקיץ ההוא שאפשר את תחילתו של השינוי הזה? זו בדיוק השאלה שאני מנסה להבין עם עצמי בימים אלה. אבל בשביל לענות על השאלה ׳מה קרה שהתחלתי לאכול דברים שפחדתי מהם קודם?׳, צריך קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית – ׳למה יש דברים מסוימים שאני פוחד לאכול אותם? שאני פוחד מהם?׳

3.5
יש הרבה דברים שאני פוחד מהם. אני פוחד מגבהים, למשל. פוחד מרכבות הרים. אין שום סיכוי שאצנח ממטוס. גם אין סיכוי שאעשה באנג׳י או אעשה סנפלינג. הסולמות שאני מסכים לעלות עליהם הם בני שלושה שלבים לכל היותר.
אכילה, בניגוד לכל אלה, היא סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לבחור שלא לאכול. אני מוכרח לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב, גם אם אני לא אוהב אותו. גם אם הוא גורם לי סבל.
אכילה היא פעולה משונה. תחשבו על זה לרגע. תחשבו עד כמה הפעולה הזו פולשנית. אני לוקח משהו, ומכניס אותו לתוכי, ומאבד עליו כל שליטה. וברוב הפעמים, אין לי באמת מושג מה זה הדבר הזה שהכנסתי הרגע לגוף. אולי זה מקולקל? אולי זה מורעל? אולי זה יהרוג אותי? אולי אני אחטוף דיזנטריה, כמו שאמא שלי נהגה לאיים? זה קצת כמו צילום תמונות בעולם האנלוגי. הייתם מצלמים משהו, הולכים לחנות צילום, מוסרים את הפילם, מחכים כמה ימים, ורק אז מגלים אם אכן הצלחתם לתעד רגעים שלא יחזרו, או שמא שוב האצבע שלהם נמרחה על כל העדשה. אז אותו דבר עם אוכל – רק אחרי שתכניסו אותו לגוף שלכם ותחכו קצת, תוכלו לדעת אם הוא היה טוב לכם או רע.

לכן בעיני הפחד מאוכל הוא פחד הגיוני להפליא. למעשה, קשה לי להבין איך אנשים שלא פוחדים מאוכל שרדו את האבולוציה. זהו פחד מחוסר שליטה, אבל ברבדים הכי עמוקים שלה. אין לכם כל שליטה על רוב רובם של הדברים שאתם מכניסים לפה שלכם על בסיס יומי. זה לא משנה אם זו פרוסת לחם עם קוטג׳ חמישה אחוז, או סלט בהרכבה, או פיתה עם כבד חומוס צ׳יפס סלט, כמעט ב-100% מהמקרים לא תדעו איפה הרכיבים של מה שאכלתם גדלו, גודלו, נשחטו, קוררו, הוסעו, הופשרו, אוחסנו, נחתכו או תובלו. לכל היותר, תהיו עדים לצלייה שלהם, או למריחה שלהם. זהו.
אם מדובר באוכל תעשייתי, אנחנו לחלוטין לא מודעים למה שיש בתוכו, גם אם קראנו את רשימת הרכיבים. יותר מסביר להניח שאין לנו מושג מה מרבית הרכיבים האלה אומרים. ואפילו אם אנחנו מזהים אותם, אנחנו לא יודעים דבר על תהליך הייצור של מה שאכלנו, למה אנחנו אוהבים את הטעם של מה שזה לא יהיה, או לא סובלים את הטעם של המוצר של החברה המתחרה. בעולם של מזון מתועש, של מזון מעובד, של מזון גלובלי, אנחנו חסרי שליטה כמעט לחלוטין על מה שאנחנו אוכלים.

חוסר השליטה באוכל גורם לי לפחד ממנו. לרוב האנשים, נדמה לי, זה פשוט לא מזיז. רוב האנשים, נדמה לי, פשוט אוכלים את מה שהם אוכלים מבלי לחשוב על זה יותר מדי. עבור אנשים אחרים חוסר השליטה מזיז אותם למקום אחר. צמחונים וטבעונים, למשל, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות מוסריות. אכלנים אניני טעם, לשם דוגמא אחרת, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות קולינריות.
הקיץ ההוא בפראג, בוינה, בברלין, בזגרב, בפירנצה ובמדריד, הקיץ ההוא נתן לי קצת מהשליטה שלא היתה לי קודם. פתאום הבנתי קצת מה זה האוכל הזה שמונח מול עיני על הצלחת. מנין הוא הגיע (אוקי, בערך, אבל גם זה משהו), ומה בדיוק קרה לו מאז שנכנס הביתה ועד שהתגלגל לנוח על צלחתי. וברגע שהתחלתי אני עצמי לקחת חלק בהכנה שלו, השליטה ממש עברה מילולית אל שתי ידי. וזה כבר היה שונה לגמרי.

4
ובכל זאת, למרות האהבה (שעוד אחזור אליה, מבטיח), למרות מתן השליטה החלקי, למרות ההתקרבות אל תהליך הבישול, ולמרות ההתבגרות הטבעית שגם היא משחקת תפקיד, רשימת המאכלים שאני לא אוכל, ושאת חלקם הגדול מעולם לא טעמתי ולא אעז לטעום, הרשימה הזו נותרה ארוכה גם שנים אחר כך, עמוק אל תוך שנות השלושים שלי. למה? מה היה חסר בשביל שאפסיק לפחד ואתחיל לאכול גם אותם?
וחשוב מזה, למה לפני חצי שנה, כשעברנו לארה״ב וגיליתי שהאוכל כאן מחריד, למה בבת אחת התחלתי לאכול פרטי מזון שלא העזרתי לטעום בעבר? מה שחרר את החסמים הפסיכולוגיים האלה? העובדה שבבת אחת החסמים הפסיכולוגיים האלה השתחררו (לא כולם, יש עדיין דברים שאני לא מעז לאכול) רומזת לי שזה אומר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מהיעדר שליטה. אבל מה? אני עדיין לא מסוגל לשים עליו את האצבע במדויק.
מקווה שיהיו לי קצת יותר תשובות עד לסוף השבוע הבא.

1
כבר כתבתי כאן, ובטח יותר מפעם אחת, שמאז שהגענו לכאן אני חושב הרבה יותר על אוכל. זה לא בגלל שאני רעב, אלא בגלל שאני בסוג של מצוקה. האמת? כשאני חושב על זה לעומק, אני חושב שגדלתי ככה – במצוקה בגלל אוכל. לא בגלל שהיה חסר לי אוכל, אלא משום שהייתי מוקף באוכל לא טעים.

אני אסביר.
להמשך קריאה ←

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1976

1.
ככל שאני מבין, החקירה של רשות ניירות ערך בבזק מתמקדת בשני אזורים: הראשון הוא האם נעשו מעשים פליליים תוך כדי העסקה שבה בזק (בשליטת שאול אלוביץ) קנתה את מלוא השליטה בחברת הטלוויזיה בלווין יס (מידי שאול אלוביץ). מעשים פליליים כאלה יכולים להיות העברות מידע בין מקורבים של אלוביץ שישבו בוועדות שונות שדנו בנושא לאלוביץ עצמו וכו' בניגוד לחובת הנאמנות לחברה עצמה וכו.
האזור השני שבו מתמקדת החקירה היא מה קרה לאחר העסקה. ובפרט, האם בכירים בבזק פעלו באופן לא חוקי על מנת לשרת את האינטרס של אלוביץ, בניגוד לאינטרס של בזק, ועזרו לו לקבל עשרות מיליונים לכיסו אם לא יותר.

2.
לגבי מהלך העסקה עצמה, כתב תביעה שהוגש לאחר שהעסקה הושלמה (בידי עו"ד אופיר נאור. כתב תביעה שנדחה פשוט כי נאור לא היה מהיר מספיק והוגשה תביעה זהה לפניו ולכן היא התקבלה) חשף שורה ארוכה של דברים פסולים שנעשו בזמן העסקה הזו, הכל לכאורה כמובן. זה כתב תביעה מהמם, שווה לקרוא אותו. אני ממש מכה על חטא שלא התעניינתי בנושא בזמן אמת.
*
הנה זה, בתמצית רבה: דירקטוריון בזק הקים ועדה מיוחדת שתדון בעסקה מול החברה הפרטית של אלוביץ (יורוקום) שמחזיקה חצי ממניות יס. אחד מהאנשים שהוועדה ניהלה מולה את המשא ומתן הוא עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ, שהיה אחד הנציגים של חברת יורוקום לניהול המשא ומתן. רק שעמיקם שורר כיהן באותה תקופה גם בתור דירקטור בבזק, מטעמו של אלוביץ. זה לא הכפל היחידי בסיפור הזה. אחד מחברי הוועדה המיוחדת לבחינת העסקה היה הדירקטור מרדכי קרת. לפני שקרת התמנה לדירקטור בבזק – לא סתם אלא דירקטור חיצוני, כלומר לא מטעמו של בעל השליטה – הוא כיהן במשך 9 שנים כדירקטור בחברת יורוקום של שאול אלוביץ. יותר מזה, קרת העיד על עצמו במשפט אחר כי הוא התקשר לשאול אלוביץ לאחר שהוא קנה את בזק וביקש להתמנות לדירקטור חיצוני בחברה. בקיצור, בין אחד הדירקטורים שישב בוועדה לבחינת העסקה, שהיתה אמורה להיות בלתי תלוי לחלוטין, היה קשר אישי ארוך שנים עם אלוביץ.
זה לא נגמר פה.
בנק ההשקעות האמריקני ג'יי.פי מורגן נשכר בתור יועץ לחברת יורוקום סביב העסקה, אבל היה גם אחד מבעלי המניות הגדולים בבזק ובסופו של דבר הצביע בעד העסקה. גם בנק ההשקעות מריל לינץ' בסיפור דומה – נתן ייעוץ והערכת שווי לבזק סביב העסקה, למרות שהוא גם בעל מניות בבזק והצביע בעד העסקה.
זה לא נגמר פה.
אותו בנק מריל לינץ' שנתן ייעוץ לבזק הכין עבורה הערכת שווי לחברת יס. באופן מוזר, השווי הזה הלך וגדל. בהתחלה כתבו הכלכלנים של מריל לינץ' שהשווי של יס אמור להיות 199 מיליון שקל. אבל אז התחיל מסע לחצים, בין היתר של מנכ"לית בזק עצמה סטלה הנדלר, לפיו השווי של יס לחברת בזק הוא גבוה יותר, כי רכישת יס תאפשר לבזק ליהנות מסינרגיה בין החברות.
למה מנכ"לית חברה מנסה להגדיל את השווי של חברה שהיא קונה במקום להפחית אותו? האינטרס של בזק הוא לשלם על יס כמה שפחות, לא כמה שיותר. לא ברור.

2.5
מה שכן, זו לא הפעם הראשונה. לפני שהיתה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר כיהנה בתור מנכ"לית הוט. וגם באותה תקופה, תראו איזה קטע, עברה תחת ידיה עסקת בעלי עניין. אז זו היתה עסקה שבעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, רצה לעשות. האמת שזה כל כך דומה לסיפור של בזק-יס שזה מהמם.
ביולי 2011 חברת הוט הודיעה שהיא עומדת לרכוש את מירס – זוכרים את מירס? – מידי בעל השליטה במירס פטריק דרהי. כן, אותו דרהי שהוא גם בעל השליטה בהוט. בכל פעם שמישהו רוצה למכור לחברה ציבורית את החברה הפרטית שלו, זה סימן טוב שמשהו דפוק פה. כי אם זו חברה כל כך טובה, למה אתה רוצה למכור אותה?
בקיצור, בהתחלה הוט הודיעה שהיא תקנה את מירס במחיר 1.3 מיליארד שקל. בעסקה ההיא מלוא הסכום היה במזומן, בלי קשר אפילו לביצועים של מירס בעתיד. מישהו שלקח חלק בעסקה הזו סיפר לי שהוא לא הבין למה המנכ"לית הנדלר להוטה כל כך על הסכום הגבוה הזה מבלי בכלל להתחשב בתוצאות של מירס. רק אחרי שגופי הפנסיה הישראלים עשו קולות של התנגדות, הסכום רוכך מעט וירד ל-750 מיליון שקל ועוד 450 מיליון שקל בעתיד רק אם מירס תעמוד ביעדי ביצוע שהוצבו לה.
בקיצור, הנדלר כבר היתה בסרט הזה.

2.75
בחזרה לעסקת יס-בזק. בהמשך ללחץ שהפעילה הנהלת החברה הערכת השווי של יס עלתה ועלתה עד שהגיעה ל-680 מיליון שקל במזומן + 200 מיליון שקל בהמשך (אחרי שיוציאו נייר מרשות המסים שאומר שבזק תוכל ליהנות מקיזוז מס בגלל ההפסדים של יס) + 170 מיליון שקל שיגיעו בהמשך אם יס תציג ביצועים טובים בשנים 2015-2017.

3.
הפסקה האחרונה חשובה פה, כי זה בדיוק מה שקרה. יס הראתה ביצועים טובים בשנים 2015-2016, חרף ירידה במספר המנויים וחרף הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית (התפשטות עידן+, כניסת סלקום טי.וי, נטפליקס ואמזון וכו'). איכשהו מספר המנויים יורד, אבל הביצועים של יס משתפרים (וליתר דיוק, תזרים המזומנים החופשי, שהוא הפרמטר שנבחר בשביל לדעת אם אלוביץ יקבל עוד 170 מיליון שקל או לא, השתפר).
הרשות חוקרת אם אלוביץ או אנשים מטעמו (נגיד, הבן שלו, עורכת הדין המקורבת אליו וכו') עשו פעולות בלתי חוקיות בשביל לגרום למנכ"ל יס וסמנכ"ל הכספים של החברה להגדיל את התוצאות של יס באופן מלאכותי.
הם לא היו צריכים לעשות את זה לאורך זמן ממושך מדי. הם היו צריכים רק שהתוצאות של יס בשנת 2016 יהיו טובות, ולעזאזל שנת 2017. למה? כי הסכם העסקה קובע שאם משרד התקשורת יאשר לבזק לבטל את ההפרדה המלאכותית בינה לבין חברת יס, אלוביץ יקבל את ה-170 מיליון בלי קשר לביצועים של יס בשנת 2017, אלא רק בהתבסס על 2015-2016.
ומה קרה ממש בימים האחרונים של שנת 2016? מנכ|ל משרד התקשורת הוציא פתאום מכתב מפתיע שבו הודיע לחברת בזק שהוא מתכוון לבטל את ההפרדה בין בזק ליס. אלמלא כל הרגולטורים האחרים נעמדו על הרגליים האחוריות (משרד האוצר, למשל) ואלמלא מבקר המדינה התערב וביקש לעצור את התהליך, ייתכן מאוד שזה כבר היה מאחורינו, ואלוביץ היה מקבל את מלוא הסכום (הוא טרם קיבל את כולו, אבל חברת בזק רשמה התחייבות של 84 מיליון שקל עבור אלוביץ בדוחות הכספיים).

4.
איך מנפחים את התוצאות של יס ב-2016? מקטינים את ההוצאות. למשל, דוחים תשלומים לספקים (יוצרי תוכן, למשל), או מקטינים את היקף ההשקעות, או גם וגם. מה שכן, אלא אם לרשות יש עדויות מרשיעות קשיחות מאוד – סמסים, מיילים, הקלטות של שיחות טלפון, עדויות בעל פה, מסמכים – יהיה לה קשה להוכיח שזה נעשה בכוונת מכוון בשביל לבשל את המספרים של יס.
מישהו שעבד שם כתב לי שהדבר הזה קרה כמעט כל סוף שנה – דחיית תשלום לספקים. לכו תוכיחו שזה קשור דווקא לאלוביץ. לכן, מאחר שהרשות נכנסה עמוק לסיפור הזה, אני מהמר שיש לה את אותן עדויות מרשיעות קשיחות. אחרת זה חתיכת הימור.

5.

זו לא הפעם היחידה מאז שאלוביץ קנה את השליטה בבזק ב-2010 שבזק מבצעת עסקאות בעלי עניין, כלומר משלמת כסף לאלוביץ לכיס הפרטי שלו. היא עשתה את זה ב-2012 כשיס קנתה שירותי לוויין מחברת חלל תקשורת של שאול אלוביץ, וגם ב-2017 באותו סיפור, ובין לבין גם קנתה ממירים ליס מחברת יורוקום של אלוביץ ויש עוד.

לאלוביץ יש סיבה לחלוב את בזק. הוא קנה את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל, רובם ככולם בכסף שהוא לווה מהבנקים. בגלל שיטת הפירמידה, אלוביץ הוא בעל השליטה בבזק אבל בתכלס הוא החזיק בה (בזמן עסקת בזק-יס) רק 14%. היום הוא מחזיק אפילו פחות (9%). זה היתרון והחיסרון של שיטת הפירמידה – מצד אחד אתה שולט בחברה גדולה עם מעט כסף יחסית. מצד שני, בשביל להחזיר את החובות שלך אתה מוכרח לחלוב את החברה בכמויות היסטריות.

על כל שקל דיבידנד שאלוביץ משך מבזק, הוא קיבל רק 14 אגורות בזמן שהכסף הזה טיפס במעלה הפירמידה העסקית שלו. מאז שהוא קנה את השליטה בבזק, היא חילקה דיבידנדים בסכום מצטבר של כמעט 18 מיליארד שקל. אבל מתוכם אלוביץ ראה רק 2.5 מיליארד שקל, בערך. יש לו עוד סכום גדול להחזיר.

לכן, השיטה הטובה יותר היא לחלוב את בזק מהצד. כלומר, לגרום לבזק לשלם כסף שמגיע לכיס של אלוביץ ישירות, בלי כל השרשור של הפירמידה, או לפחות כמה שפחות ממנו. עסקת בזק-יס, במסגרתה בזק שילמה ישירות לאלוביץ (כלומר, לחברת יורוקום שבשליטתו הישירה יחד עם אחיו) סכום מצטבר של מיליארד שקל, היא דוגמא לאיך עושים את זה חוץ מלמשוך דיבידנד אגרסיבי.

ואם זה נשמע לכם כמו ממבו ג'מבו של שוק הון כזה שלא קשור אליכם בשום צורה, אז הנה משהו שאמר לי מישהו שעובד בחברה כבר הרבה מאוד זמן (לא ציטוט ישיר, אבל אלה המלים שהוא השתמש בהן): כבר כמה שנים שאנחנו מרגישים שהחברה נאנסת.

וכשזה קורה, זה אומר שיש פחות השקעה בתשתית, כלומר פחות רוחב פס, כלומר קצב אינטרנט ממוצע של 40-50 מגה בלבד, עם קצב העלאה של 3 מגה בסך הכל.