בעקבות הפוסט הקודם, זה עם האישה והקוף, העיר לי עמיתי מיקי הבוקר כי אילו הייתי עושה את עבודתי העיתונאית ביסודיות, הרי שהייתי מוצא בנקל את התשובה לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט, והיא – כיצד האישה הצליחה גם להיפצע אנושות מידי הקוף התוקף, וגם להורגו. מאוחר יותר, הקורא והעמית אורי עשה לי שירות טוב וצירף בתגובתו לינק לידיעה המלאה בהארץ השופכת אור על הסיפור כולו. כעת, ברשותכם, הבה נעקוב אחר השתלשלות העניינים, שלב אחר שלב, כפי שפורטה בידיעה המלאה ב"הארץ":

טראוויס, השימנפזה המאולף שכיכב בעבר בפרסומות טלוויזיוניות לחברת קוקה קולה ולמותג ההלבשה האמריקאי old navy נורה למוות אתמול (שני) בידי המשטרה לאחר שתקף אשה ופצע אותה קשה.

מה אנו יודעים עד כה? שבדומה לישראל, גם בארה"ב יש שימפנז שהפך לסלב, רק שבארה"ב מדובר בשימפנז אמיתי.

המשטרה מסרה כי השימפנזה, שבמשך 15 שנותיו חי בקרב בני אדם בעיר סטמפורד שבקונטיקט, ארה"ב, השתולל ותקף מספר אנשים ביניהם את בעליו ושני שוטרים.

אהה, מכאן אנו למדים שבארה"ב מגדלים קופים כחיות מחמד. לקוף, כך נדמה, נמאס מזה שהבעלים המטומטמים שלו מגדלים אותו בבית, והחליט לבצע בהם את זממו. כעת הסיפור הופך להיות פרוע יותר:

השימפנזה, שמשקלו 90 ק"ג, ברח אתמול מבית בעליו, סנדרה הרולד. חברתה של הרולד, קרלה נאש הגיעה למקום על מנת לעזור לה בחיפושים. אולם, ברגע שיצאה נאש מרכבה התנפל עליה השימפנזה בפראות. הרולד ההמומה רצה חזרה לתוך הבית והתקשרה למשטרה.

ובכן, מתברר שלאישה שמגדלת קוף בביתה יש חברים, ולא רק דמיוניים, או לכל הפחות חברה אחת, בשם קרלה. ומה עשתה האישה שמגדלת קוף בביתה אחרי שהקוף תקף את חברתה המסורה? הנה:

לאחר שדיווחה לשוטרים על התקיפה היא יצאה במהירות מהבית חמושה בסכין מטבח. מהמשטרה נמסר כי על מנת להציל את חברתה, הרולד דקרה כמה פעמים את השימפנזה, שהיה חיית המחמד שלה במשך שנים רבות.

כך מביעה האישה את נאמנותה לחיית המחמד שלה. אחרי שגידלה את הקוף במשך 15 שנים, היא החליטה שהגיע הזמן לצאת לפעולת נקם. לא פלא, נדמה לי, שהקוף היה הראשון להתקומם, בבחינת "הקם להורגך – השכם להורגו". לדעתי, עם קצת תחקיר אמיץ מצד כתב המקומון השכונתי, תיחשף בפנינו בקרוב מאד פרשת התעללות מינית חמורה מאד של האישה בקופה. בינתיים, נמשיך:

לאחר ההתקפה הראשונה, השימפנזה ברח אל תוך ביתה של הרולד והחל להשחית את הרהיטים עד שהגיעה המשטרה למקום.

קוף חכם,

השוטרים ניסו למנוע מהשימפנזה לצאת מהבית, על מנת שהרופאים יוכלו לטפל בנאש הפצועה. אולם, השימפנזה יצא שוב החוצה והחל לרדוף אחר השוטרים שנסוגו למכוניותיהם.

קוף חכם מאד אפילו,

טראוויס היכה במראת הצד של ניידת משטרה ואז אף פתח את דלת המכונית בניסיון לתקוף את השוטר שישב בתוכה.

ויצירתי.

בתגובה ירה השוטר בשימפנזה מספר פעמים וזה ברח מהמקום לכיוון הבית.

כעת אנחנו למדים שארה"ב היא מדינה שומרת חוק, שבה נאכפים החוקים ביד ברזל ובזרוע נטויה, ללא הבחנה בין דת, צבע, גזע, מין או השתייכות לשלב אבולוציוני כלשהו. משירו השוטרים בקוף, ומשזה ברח, לא נותר להם אלא לגזור את הקופון ולהפוך לגיבורים המקומיים:

השוטרים עקבו אחר סימני הדם שהשאיר אחריו וגילו את גופתו בתוך הבית.

סיכום עד כאן: קוף מת – 1.

קרלה נאש אושפזה במצב קשה לאחר שספגה פציעות בפניה ובידיה. בעליו של טראוויס, סנדרה הרולד, ושני שוטרים נוספים סבלו מפציעות קלות.

סיכום עד כאן: קוף מת – 1, נפגעים בקרב המטומטמים של העיירה – 4. ועכשיו, כפי שמחייב הפרוטוקול לעשות לאחר כל אירוע חמור, יש לתחקר ולבדוק מה הביא לתקיפה הנוראית. הנה:

המשטרה מסרה כי לא ידוע מה הוביל להתפרצותו האלימה של השימפנזה. מומחה מגן החיות בברונקס ספרה כי שימפנזות הן חיות בלתי צפויות ומסוכנות, אפילו לאחר שחיו שנים בקרב בני אדם.

טוב שגן החיות מחזיק גם מומחים. חומר למחשבה: אולי בפעם הבאה כדאי שהמומחית תגיד את זה לאנשים שמגדלים קוף בביתם לפני שמגיעים אליה אנשים מהעיתון. בפסקה האחרונה של הסיפור אנחנו מגלים את הזווית הרחבה של כל העניין:

זו לא הפעם הראשונה שהשימפנזה טראוויס השתולל בעבר. ב-2003 הוא ברח מבעליו למשך שעתיים. אז ניסו השוטרים להחזירו לביתו בעזרת עוגיות וגלידה, אך הצליחו להשתלט עליו רק לאחר שתשו כוחותיו.

כן חברים, זו לא הפעם הראשונה שהקוף ניסה לשפר את מצבו העגום. והנה עוד תובנה על מנהגי האמריקנים: בפעם הראשונה הם ינסו לפתות אותך עם עוגיות וגלידה, בפעם השנייה הם כבר יהרגו אותך, קוף או לא קוף. והנה עוד חומר למחשבה, כשירות לקוראת סנדרה הרולד: למה נדרשו לך שש שנים בשביל להבין שאולי זה לא רעיון טוב להחזיק קוף בבית?

ולקוראת חדת העין, אדר – את רואה? התגית "קוף" הפכה לשימושית ביותר. מלבד זאת, מתוקף תפקידי בעיתון, יש לי הרגשה שאוכל להשתמש בה לא מעט בעתיד. אחרי הכל, משביעים את הכנסת הקרובה כבר בשבוע הבא.

ובשולי הדברים, הסיפור הזה הזכיר לי שכשהייתי קטן, אי שם בפתח תקווה, היה מבצע כזה של טרופית, שבמסגרתו, נדמה לי, היינו צריכים לאסוף אריזות ריקות של טרופית, לשלוח אותן לאנשהו, ובין הפרסים שהוגרלו היה גם קוף. אני לא יודע אם מישהו מקוראיי זוכר את המבצע ההזוי הזה, אבל אני מוכן להישבע שכך היה. במבט לאחור, אולי כל הדמעות שהזלתי על אי זכייתי במבצע ההוא היו לחינם.

ובאקט אחרון של הומאז', ולמי שתהה בעניין הכותרת של הפוסט הזה ושל הפוסט הקודם, אני מביא כאן את שירה האלמותי של להקת "ועד בית" – בלוז הקוף והג'ירף. האזנה נעימה.

(למתעניינים, הנה סיפורה המלא של הלהקה, והנה שלל שיריה).

בשבת האחרונה טיילתי בירושלים עם שלוש אחייניותיי, בנות החמש וחצי והשלוש. השבת הייתה אביבית ונעימה, ואת הטיול התחלנו לרגליי טחנת הקמח בשכונת ימין משה, כי ילדים אוהבים אובייקטים חריגים. אחרי שניסינו להבין מדוע אין סוסים שקשורים לכרכרה של מונטיפיורי (כי הם היו נחנקים מאחוריי הזכוכית), ואחרי שהעדפנו להתגלש על המעקה מאשר להבין מי היה מוניטיפיורי ומה זאת ימין משה, ירדנו במדרגות אל עבר בריכת הסולטן, ומשם טיפסנו מעלה עם הרחוב, עד שהגענו אל הגשר שמעל לסינמטק.

עמדנו על הגשר והשקפנו על העיר העתיקה. התכופפתי כך שאהיה בגובהן של הזאטוטות. הן הביטו בפליאה בכנסיית הדורמיציון שזהרה בגאון באור השמש בצידו השני של גיא בן הינום. על תורן הכנסייה התנופף דגל לבן ועליו צלב אדום. הבנות השתאו. הן שאלו אותי מי גר בארמון הגדול. הקטנה שבהן מייד ענתה לעצמה, "סינדרלה!", אבל בנות החמש וחצי לא קנו את הסיפור הזה. הן כבר גדולות מדי. מכיוון שלא רציתי להסתבך בהסברים, אמרתי להן שמדובר בכנסייה, ולא בארמון, ושגרים בה נוצרים.

בדיעבד, מתברר שזו הייתה טעות. הקטנות הסתובבו אלי בעיניים שואלות. "מה זה נוצרים?", שאלה אחת מהן. לך תסביר לילדה בת שלוש מה זה נוצרים, ומי היה ישו, ועל מה ולמה כל המהומה. בניסיון לפשט את העניין, אמרתי משהו כמו שיש יהודים, שזה אנחנו, ושיש נוצרים. ואז שאלה אחת מהן שאלה מעניינת, באופן כמעט אוטומטי, "אז רגע, הם טובים או רעים?". האחרות הצטרפו בהנהונים לשאלה של אחותן. "למה שהם יהיו רעים?", שאלתי אותה. "כי הם לא יהודים", היא ענתה, והוסיפה, "ואנחנו יהודים".

בשביל לקצר את העניין, ניסיתי לשכנע אותן שהנוצרים לא רעים ולא טובים, כמו שאנחנו לא רעים ולא טובים. זה לא הלך. בסוף התפשרתי על זה שהם טובים. עדיף מכלום, אני מניח.

בהמשך הטיול, הגענו לשער יפו. ניגשנו אל מוכרי הבייגלה וקנינו בייגלה יבש עם זעתר תפל, ומים קרים. ישבנו בצד החומה לשתות ולאכול ולנוח מן הטיול. ממש מאחורינו, עמדה קבוצת גברים שדיברו ערבית בינם לבין עצמם. שאלתי את אחת הקטנות, שישבה לידי ושמעה את הגברים מדברים, אם היא יודעת באיזו שפה הם מדברים. היא מתחה צווארה ופרשה אזניה להאזין. כעבור רגע אמרה כשואלת, "ערבית". הופתעתי, ואמרתי לה שהיא צודקת. ומייד לאחר מכן, באופן אוטומטי לחלוטין, היא שאלה – "אלה ערבים טובים או רעים?"

בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שאני מעוניין שוועדת השרים לענייני חקיקה תהפוך לשקופה יותר, בין היתר על ידי עריכת פרוטוקול ופרסומו לציבור, לטובת שתי מטרות: (1) שקיפות – שיידע הציבור כיצד ומדוע מחליטה הממשלה הנבחרת לתמוך או להתנגד להצעות חוק (2) בשביל לחשוף עוד טפח מפעילות הלוביסטים אל מול הממשלה.
ציינתי בסוף אותו פוסט שיש לי ידיד באחד ממשרדי הממשלה שמתנגד נחרצות לעמדה שלי, והבעתי תקווה שהוא יעלה את עמדתו על הכתב. אז הוא עשה את זה, ועל כך אני מודה לו. הנה עמדתו, בלי עריכה:

***

לצערי עורבבו כאן ביחד, טיעונים מטיעונים שונים יחד עם אי דיוקים.
החלטות ועדת השרים מפורסמות. וכן רשימת השרים שהשתתפו בישיבה.
הכותב מבקש לדעת מה הנימוקים של שר מאן דהוא להצביע באופן כזו או אחר. האם נימוקי ועדת הכלכלה מפורסמים- האם כל חבר כנסת בטרם מרים את ידו מפרסם במקום כלשהוא את הנימוקים לאופן בו הצביע? האם עושה כן יחד עם הצבעתו במליאת הכנסת?
מה בדיוק הכותב מבקש? אין "הנמקה" לשרים שמצביעים, כל שר ונימוקיו.
באופן דומה הסיבות להורדת נושאים מסדר היום, הן רבות ומגוונות, אבל זה בדרך כלל קורה לבקשת חבר הכנסת או מתואם עימו, בדומה להסרת נושאים מסדר יומה של הכנסת. גם הסיבות לאלו לא מפורסמות.
אבל הטיעון המהותי והחשוב שעולה כאן הוא שיש לפתוח את ועדת השרים לחקיקה על מנת לחשוף את עבודת הלובסטים. אלא שלא ברור הקשר בין השניים. עבודת הלובסטים היא הרי סמויה מן העין, גם בכנסת, וגם בממשלה, ולא ברור כיצד פתיחת ועדת השרים, והפרוטוקולים שלה "יחשפו" את פעולת הלוביסטים. אם כבר, פתיחת הוועדה רק תגביר את הלחצים ותאפשר דריסת רגל (שגם ככה קיימת) לאותם ציבורים מתוחכמים, בעלי ממון, מאורגנים, שיכולים להרשות לעצמם לשלוח את אותם לובסטים לשכנע את הנבחרים. ועכשיו גם יוכלו לעקוב ביתר קלות, ולברר האם פעלו כפי שהתבקשו.
ועדת השרים לחקיקה, במתכונת הקיימת, בכל זאת, עדיין מאפשרת דיונים מקצועים (באופן מוגבל, בכל זאת מדובר בשרים, שהם פוליטיקאים ולכן ההחלטות שלהם בסופו של דבר פוליטיות, זו השיטה). אגב, לפעמים, למרבה ההפתעה זה נכון ששר הבריאות יצביע נגד הצעה שעניינה שיפור בריאות הציבור. מטעמים עניינים! כי ההצעה לא טובה, לא נכונה מבחינה מקצועית (גם אם רוח ההצעה טובה וזה קורה לא פעם), לא תואמת את השיטה, כי יש לה עלות רבה. כן, גם עלות זה שיקול. לגיטימי. בעולם של תקציב מוגבל. ויש מקום גם להתנגד להצעות שעניינן פטור ממע"מ על תרופות, כי אגב, לא לכך נועד מכשיר המע"מ. אם רוצים לעזור לחולים, יש דרכים אחרות, ישירות, מתאימות יותר.
נראה בסופו של דבר שהנזק שייגרם עולה על התועלת המבוקשת. וחבל. כדאי להשקיע מאמצים בחשיפת פעולת הלובסטים. חשיפה כזו היא חיונית וחשובה. וטוב שתעשה יותר.
אך לא מפתיחת פרוטוקולים של ועדת השרים תבוא הישועה. למעשה מה שהכותב מבקש הוא דבר פשוט: גישה ישירה למוחם של השרים. לדעת מי השפיע עליהם ואיך. זה היה יכול להיות נחמד אם היה אפשרי…
ואם בענייני שקיפות עסקינן, אולי כדאי לחשוף מהם האינטרסים לפרסום ויותר מכך אי פרסום של אייטמים העוסקים בכנסת, בחבריה ובענייני חקיקה בעיתונים מסויימים? אם העורך יוכל לצרף את נימוקיו, לדעתי, זה יהיה לא פחות מעניין.

***

כעת, אם יש מישהו מכם שמעוניין לכתוב פוסט אורח בנושא הזה ולהביע עמדה נוספת, אשמח אם יכתוב לי, ואפרסם.

1.
היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, שמעתי אצל ליעד מודריק בגל"צ רעיון מעניין שהציע מאזין, פרופ' צחי כלשהו מהטכניון. אם הבנתי נכון, הוא הציע כי בבחירות הארציות יוכל כל אזרח לחלק את ההצבעה שלו באופן אחוזי בין מפלגות שונות. להצעה הזו יש הלשכות מרחיקות לכת על הרכבה של הכנסת, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לנתח אותן. אבל על פניו, לו הייתה ניתנת לי האפשרות לפצל את קולי בין כמה מפלגות שונות – למשל לתת 70% מכוח הקול שלי לליכוד ו-30% מכוח הקול שלי למרצ – יש סיכוי שהייתי מצביע בבחירות (בכפוף לכמה שינויים נוספים שיש לבצע במערכת השלטונית). זה אולי נשמע מופרך במבט ראשון, אבל לדעתי צריך לפחות לתת על זה את הדעת.

2.
ללא תלות במספר המנדטים שתקבל מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן בבחירות הקרובות, אני לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדמו ברצינות ובאופן אופרטיבי צעדים ברוח הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות". ובכל זאת, לצורך הפרוטוקול בלבד, ברצוני להצהיר:
אם בעתיד הנראה לעין מחוקק כלשהו יחייב אותי בחוק להביע את נאמנותי למדינה – מלבד בתשלום מיסים או בשירות צבאי שכבר היום נחשבים (באופן עממי ולא פורמלי, וטוב שכך) למעין הצבעת נאמנות למדינה – ולו באופן סמלי כמו חיוך כשאני רואה את דגל ישראל, אזי אין לי ספק שבאותו הרגע אני אורז את כל מטלטליי ויוצא מן המדינה הזו, מתוך כוונה לחזור רק לאחר שיעבור טירוף הדעת.
תודה.