0.
לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט על ועדת שרים לענייני חקיקה (שלהפתעתי עניין יותר מבנאדם וחצי). בעקבות הפוסט ההוא, הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה כתב פוסט אורח ובו החווה את דעתו על העניין.
בתמצית, למי שלא זוכר: לטעמי וועדת שרים לענייני חקיקה, שעניינה לקבוע את עמדת הממשלה ביחס להצעות חוק פרטיות, צריכה לפעול באופן שקוף ולהעמיד לרשות הציבור את הפרוטוקולים שלה, בהם תהיינה כתובות עמדות כל השרים שהשתתפו בהצבעה, ונימוקיהם להצבעתם. הידיד שלי באחד ממשרדי הממשלה חושב שהמהלך יסב יותר נזק מתועלת, ותוהה אם השקיפות לכשעצמה היא ערך חשוב מספיק.

1.
לפני יומיים נפגשתי בכנסת עם מישהו שבעברו היה נוכח באופן קבוע בישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה, מתוקף תפקידו. הוא לא היה שר, אלא היה פונקציונר באחד ממשרדי הממשלה, ובמסגרת תפקידו היה יושב בוועדה מדי שבוע. הוא מכיר את התנהלות השרים לפני ולפנים, קל וחומר את עבודת הוועדה. הצגתי בפניו את דעתי. הוא חושב לגמרי הפוך ממני, ויש לו שני נימוקים מרכזיים.

1.1
על פי הנימוק הראשון, בממשלה חוששים שמא פתיחת ישיבות ועדת השרים לענייני חקיקה לעיני הציבור תחייב בהמשך גם את פתיחת ישיבות (מליאת) הממשלה לעיני הציבור. צריך להבהיר: ישיבות הממשלה אינן חסויות. לא מדובר בקבינט הביטחוני. וממילא, באם מתקיימות ישיבות חסויות, או שחלקן חסוי, חומרים אלה אינם צריכים לעמוד לעיון הציבור. אז מדוע, בעצם, שפרוטוקולים מישיבות הממשלה הרגילות לא יתפרסמו באתר משרד ראש הממשלה, כשם שמתפרסמות שם החלטות הממשלה?

1.2
כאן נכנס הנימוק השני. כאשר הפוליטיקאים, בין אם במליאת הממשלה ובין אם בוועדת השרים לענייני חקיקה, אינם חשופים לעיני הציבור, כך אמר זה שנפגשתי איתו, הם מתנהגים לגמרי אחרת. זו חוכמה די מצויה בעבור כל מי שמנהל מגע שוטף עם פוליטיקאים, אבל מעניין לשמוע אותה כך במפורש ממישהו שהיה בתוך המערכת. על כל פנים, העובדה שהתנהלותם מוסתרת מעיני הציבור לרגע קל, מאפשרת לפוליטיקאים להתנהג באופן ענייני. אני לא ממציא, זו הטענה של האיש. תכניס פנימה את התקשורת (באמצעות העמדת פרוטוקולים לעיני הציבור), ותהרוס את הדבר היחידי כאן שעדיין עובד, הוא אומר. זו הזירה בה הפוליטיקאים באמת מקשיבים לפקידי הממשלה שמציגים בפניהם את עמדותיהם המקצועיות, והם משוחררים מהצורך הציבורי להתנהג כפי שהם חושבים שהציבור מצפה מהם להתנהג.

2.
בעוד שהטיעון הזה לגיטימי, ואף תקף, הוא מעצבן. הוא מעצבן כי אני יודע שהוא נכון. אני רואה איך הפוליטיקאים מתנהלים בדיוני ועדות הכנסת, וכיצד הם מדברים כאשר המיקרופונים סגורים וכאשר מובהר לכל כי הדברים אינם לציטוט. הם מתנהגים אחרת. אין מה לעשות, הם בני אדם. אולם מנגד, הם גם נבחרי ציבור. ובין אם תפיסתם את תפיסת הציבור שגויה, או שתפיסת הציבור אכן שגויה, זה לא העניין. מתוקף מקצועם ושליחותם הם אמורים לנהוג כנבחרי ציבור לכל אורך הדרך. חבל רק שמשמעות הדבר האוטומטית מבחינתם, לרוב, היא התנהלות לא עניינית. אני לא בטוח שזו אכן כוונת הציבור. אם כי נאמר כבר כי הציבור מטומטם, ולכן… וגו'.

כל זה הובא כחומר למחשבה, בחסות התנועה לכינון שלטון מקצועי. התנועה הוירטואלית, זאת אומרת.

אחרי שלפני חודשיים הצליח וואינט להסעיר את מקומותינו בסיפור הקוף התוקפני, שב היום האתר ומספק לנו פנינה חדשותית נדירה אחרת. והפעם – התאבדות מסתורית בשחקים.

הנה הידיעה בוואינט, תחת הכותרת:

קנדה: קפץ אל מותו ממטוס בגובה 10 קילומטר

מרגש ומסתורי, נכון? הבה נמשיך ונקרא, ואולי גם נחכים. איך הכל התחיל?

נוסע במטוס נוסעים קטן פתח את הדלת מעל צפון קנדה, וקפץ אל מותו מגובה של עשרה קילומטרים

בינתיים זה נשמע כמו סיפור שגרתי לחלוטין. מי מאיתנו לא בילה במטוס נוסעים קטן בשמי קנדה ובאמצע הטיסה התאפק שלא לפתוח את הדלת בשביל להתרענן. אלא שכל מי שניסה לעשות את זה יודע כי זוהי משימה בלתי אפשרית לפתוח את דלת המטוס במהלך הטיסה, בין היתר בגלל שעל יד הדלת יושבת אישה שמנה ואוכלת דברים שמשאירים פירורים. הרבה פירורים. אבל, כך מתברר, בקנדה ישנם אנשים בעלי תושייה רבה:

מהמשטרה נמסר כי הצעיר, כבן 20, הצליח לפתוח את הדלת באמצעות מפתח ברגים.

שנאמר, אם כבר אינסטלטור, אז עד הסוף. או במלים אחרות, גם אני לא הולך לשום מקום בלי מפתח הברגים שלי.

ובכן, קריאת המשך הידיעה מגלה כי פתיחת הדלת באמצעות מפתח הברגים לא הייתה משימה קלה עד כדי כך, למרות שזה נשמע פשוט ממש כמו למצוא את חלקיק היגס.

על פי הדיווח בעיתון "גרדיאן", שני הטייסים נאבקו עם הצעיר, אך לא הצליחו למנוע ממנו לפתוח את הדלת ולזנק החוצה.

אוקיי… תודו שצריך לקרוא את השורה הזו פעם נוספת:

שני הטייסים נאבקו עם הצעיר, אך לא הצליחו למנוע ממנו לפתוח את הדלת ולזנק החוצה.

כעת, למען הסדר הטוב, ולפני שאנחנו קופצים למסקנות חפוזות, כדאי לנסות ולברר כמה טייסים היו על אותו מטוס נוסעים קטן באותה טיסה. שכן, אם היו שם, נניח, עשרים וחמישה טייסים, או אפילו שלושה טייסים, נדמה שאין לנו בעיה עם זה ששני הטייסים נאבקו עם הצעיר. נכון? אבל אם היו שם רק שני טייסים… אז… איך לומר…

והידיעה, והמתח, ממשיכים:

בעקבות זאת אף צנח לחץ האוויר במטוס, והטייסים נאלצו לבצע נחיתת חירום כשהדלת פתוחה.

ברור. למרות שאני חייב לומר – בסרטים שאני ראיתי, כשפותחים את דלת המטוס (בדרך כלל לא עם מפתח ברגים), מייד כל הדברים וכל הנוסעים, לרבות האישה השמנה ולרבות הפירורים, מתחילים להתעופף החוצה. יעני, אם במטוס היו רק שני טייסים, ושניהם ניסו למנוע מהצעיר לא לפתוח את הדלת (עם מפתח הברגים, לא לשכוח), אבל הם לא הצליחו, והדלת נפתחה, וכל זה בגובה של 10 קילומטרים (שקר כלשהו), וצנח לחץ האוויר במטוס – איך לעזאזל שני הטייסים הצליחו גם לא להתעופף החוצה, וגם להנחית את המטוס בשלום. הואיל וכל התסריט הזה נשמע בדיוני להפליא, הרי שיש לו רק תשובה פשוטה אחת – שני הטייסים היו אנשי מוסד, וסייג לחוכמה שתיקה, או משהו כזה.

אבל אז זה ממשיך –

השוטרים דיווחו כי המטוס – בו היו שני טייסים ושני נוסעים – עשה את דרכו מיילונייף למפרץ קיימברידג'.

אהה!!! במטוס היו ארבעה אנשים – שני נוסעים ושני טייסים. בהנחה שאחד הנוסעים הוא הקופץ, ובהינתן ששני הטייסים היו עסוקים במלחמה עם מפתח הברגים, הרי שיש לנו פיתרון – הנוסע הנוסף והמסתורי הוא הוא שהציל את מצב החירום. הוא בוודאי זינק אל עבר תא הטייס הנטוש (כי מסתבר שלא היו במטוס עשרים וחמישה טייסים וגם לא שלושה אלא רק שניים, חסרי אחריות משהו) ובעוד הטייסים מתקוטטים ומשתדלים שלא להתעופף החוצה, הוא הנחית את המטוס בשלום. משמע, הנוסע הנוסף והמסתורי הוא הוא איש מוסד בעברו, ולכן שמו אינו מוזכר בכתבה החדשותית.

אגב, אם תהיתם –

כ-180 קילומטר לפני היעד, קפץ הצעיר מכלי הטיס. כוחות המשטרה עורכים חיפושים אחר גופתו.

או כמו שאומרים אצלנו, שיהיה להם בהצלחה.

אבל בדיוק אחרי שכבר חשבנו שפתרנו את התעלומה במרומים, מגיעה ההנחתה –

"המטוס נחת כשדלתו פתוחה", סיפרו במשטרה. "איכשהו הצליחו הטייסים לשלוט בכלי הטיס ולהנחית אותו בשלום. שלושת הנוסעים לא נפגעו".

אהה!!! במטוס היו שלושה נוסעים! נשאלת השאלה – האם שלושת הנוסעים הם שני הטייסים והנוסע המסתורי (איש המוסד), או שמא מדובר בשלושה נוסעים נוספים (מטבע הדברים, שלושה סוכני מוסד נוספים) שהסתתרו אי שם בבטן מטוס הנוסעים הקטן, איפהשהו בין האוראניום המועשר שהוביל המטוס לבין הארגזים שהכילו את הפרוטוקולים של זקני ציון שהיו בדרכם לארכיון בוונקובר. אני מריח פעולת טיוח בינלאומית.

פול לסריץ', מבעלי חברת הטיסה הקטנה שלה שייך המטוס, הילל את הטייסים על "נחיתה מוצלחת וניהול טיסה יאות כשרוח מקפיאה משתוללת במטוס". הוא אמר כי הטייסים היו נסערים מכדי לשוחח עם עיתונאים.

והנה בא הסיפור לסופו ואיתו גאולה לציון. ראשית, אנו למדים שפול לסריץ' הוא בעל חברת הטיסה הקטנה, וככזה, וככזו, הוא מחזיק מטוסי נוסעים קטנים. ולא זו בלבד, אלא שלדעתו הדבר היעיל ביותר בטיסת נוסעים קטנה בחברת טיסות קטנה במטוס נוסעים קטן הוא לשמור על יחס של 1:1 בין מספר הנוסעים לבין מספר הטייסים (כאן היה צריך להיות לינק לקטע ב"העולם הערב" שבו מסופר על הרובוט הקטן קטן שבונה רובוט קטן קטן קטן, אבל לא הצלחתי למצוא את הקטע הזה ברשת. המוצא הישר יבוא על שכרו ויזכה בתהילה זמנית).
מלבד זאת, פול לסריץ' אינו סתם אומר דברים. הו לא. פול לסריץ' מהלל. כן כן, הוא מהלל. ומלבד כל זאת, הרוח שהשתוללה במטוס הייתה גם מקפיאה. ולמרות כל זאת, למרות הקיפאון, והרוח המשתוללת, והעובדה שהצליחו להנחית את הטיסה בשלום (בעזרתה של חוליית אנשי המוסד שהסתתרה במטוס וכעת הגרדיאן מנסה לטייח את קיומה), הטייסים הם גם אנשים. אחרי כל זה, הם היו נסערים מדי בשביל לשוחח עם עיתונאים.

או במלים אחרות, "עכשיו אני אשאל שאלות, ואתה תמציא".

שבת שלום.

במשך שלושים ושש שעות, מאז ליל הסדר ועד היום בבוקר, המכשיר הסלולרי שלי לא צלצל, לא רטט, לא קיבל הודעות. כלום. היה דומם ממש כמו בימים הטובים ההם (עד לפני שנה וחצי) כשלא היה לי סלולרי בכלל. אפילו לא טרחתי להטעין אותו ביממה וחצי האחרונות. גם הוא זכאי לקצת חופשה, חשבתי לעצמי.

אלה היו שישים שניות על חופשה קצרה בת שלושים ושש שעות. שבת שלום.