לפני חודשיים פחות שבוע הלכנו אמנון אטד (כתב האוצר/בנק ישראל של העיתון) ואנוכי לראיין את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לראיון מיוחד. הראיון עצמו היה פרי אובססיה אישית ארוכת שנים של אמנון, ותחום עניין אישי שלי מהשנים האחרונות. אחרי כמעט שנה של הפצרות, ניאות פישר להעניק לאמנון את הראיון. הנושא: חלקו של פישר בתוכנית לייצוב המשק הישראלי משנת 1985, וכיצד גיבוש התוכנית התנהל מאחורי הקלעים. למי שמעוניין להרחיב, הנה הערך בויקיפדיה. בתמצית: תוכנית הייצוב של 1985 היא התוכנית שגובשה למלחמה בהיפר-אינפלציה שהשתוללה אז בארץ. במסגרת הרפורמות החשובות שבוצעו בתוכנית ההיא, נולד גם חוק ההסדרים המפורסם, ומאז הוא איתנו.

בכל אופן, לפישר היה חלק מרכזי בתוכנית הייצוב ההיא – הוא היה חלק מן הצוות האמריקני שעבד בשיתוף עם הצוות הישראלי לגיבוש פרטי התוכנית. אמנון, באותה תקופה, היה כתב של עיתון "דבר". ככזה, הוא ליווה את התוכנית מן הצד העיתונאי. לאחר שכבר הייתה עובדה מוגמרת, הוא כתב אז את מה ששמע – שאת התוכנית הגו, למעשה, הכלכלנים הישראלים, אולם בגלל שהם ידעו שהיא לא תתקבל בישראל מסיבות פוליטיות, הם הפצירו בעמיתיהם האמריקנים שיציגו את התוכנית לפוליטיקאים בישראל כהכתבה אמריקנית. הידיעה הזו של אמנון גרמה למנכ"ל משרד האוצר דאז, עמנואל שרון, לכתוב מכתב חריף לאמנון, שנפתח במשפט – "אמנון, עם כל הכבוד – אתה פשוט אידיוט!". המכתב הזה פותח היום את הכתבה של אמנון שמופיעה במוסף הפסח של העיתון שהתפרסם היום.

הראיון עם פישר, לטעמי, היה אחד מרגעי השיא מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות. זה היה ראיון אישי במלוא מובן המילה, שכלל את העובדה שפישר ניגש לארון, הוציא ממנו את יומנו האישי מאותה תקופה, התחיל לעלעל בו, להקריא מתוכו, ולצחוק מהעובדה שחלק מהדברים שכתב אז עדיין רלוונטיים כיום. במובנים רבים, זה לא היה ראיון עם פישר. זה היה ראיון עם סטנלי.

שמחתי מאד לקחת חלק בכתבה הזו, גם אם באופן די פסיבי. למען הסדר הטוב: לא כתבתי בה מילה. לדעתי (הלא אובייקטיבית בעליל) התוצאה הסופית היא אחת הכתבות המרתקות שקראתי מזה זמן רב. אני ממליץ לכם עליה בחום.

מי שידו אינה משגת את המוסף עצמו, הכתבה המלאה הועלתה לאתר העיתון ואפשר למצוא אותה כאן. קריאה נעימה, וחג אביב שמח לכולם.

* הכותרת של הפוסט, שהיא גם כותרת הכתבה, כמובן לא שלי. הקרדיט על ההברקה מגיע לאדווה גופן-קיזלשטיין (נדמה לי), עורכת המוסף.

היום, בבוקר, היה מזג אוויר נאה. נכנסתי אל הרכב, חגרתי, הפעלתי את הרדיו, ונסעתי לעבודה. בדרך, לא היו פקקים. ברדיו, רזי ברקאי ראיין את שר האוצר, רוני בר-און. הם דיברו על ישיבת הממשלה אתמול, הם דיברו על כשלון המשא ומתן לשחרור גלעד שליט. הם דיברו ודיברו. היה ראיון מעניין. עליתי על כביש בגין. חשבתי לעצמי שמאוחר יותר אקשיב לנאומו של בר-און במליאת הכנסת. נסעתי לאיטי, ונהגים עקפוני מימין ומשמאל. ואז, בדיוק כשעמדתי להיכנס למנהרה הראשונה בכביש בגין, קרה משהו שלא קורה המון בתוכניתו של ברקאי. הראיון הסתיים, והחל להתנגן לו שיר.

ואז, כשהתחיל השיר, כשהתחלתי מאזין רוב קשב למילותיו, למרות שמכיר אני אותן לפני ולפנים, ויודע לזמזם את השיר בעל פה, חשתי שאני כמו מבין אותו, את השיר, מבין אותן, את המלים, לראשונה. ואז, אז חשבתי עליך, אהבתי.

לגמרי מבלי שידעת, חלפתי על יד בניין משרד האוצר, עת היית בתוכו, וחשבתי עליך. חשבתי עליך וזמזמתי עם השיר את מילותיו.

כמו עלה שביר ודק,
המתמוסס באור.

אהוד מנור כתב את המלים הללו. מלים יפות מאד. ייתכן שזהו השיר הכי יפה, בעיניי, שכתב. עלים אינם באמת מתמוססים באור. אבל בעיניו של מנור הם התמוססו ועוד איך. הוא היה יכול לראות את זה, מנור, וזה מדהים בעיניי.

כמו תינוק המשחק
עם החמה בחול.
כמו הזמן המשתחק
בין מחוגים בלי קול.

תינוקות אינם באמת משחקים עם החמה בחול. אבל מנור וודאי הביט בעולל כלשהו, הופך בידיו בחול בארגז החול הגדול, מנסה לתפוס את כתם השמש שנצנץ שם. ומה פירוש המילה משתחק? האם בכלל ישנה מילה כזו? זה לא כל כך משנה. מנור אהב את הצליל שלה, אני מניח, ואת ההתכתבות שלה עם המילה "משחק" מהמשפט הקודם. ואולי אין מילה טובה יותר מאשר "משתחק" בשביל לתאר את מה שקורה לזמן עת המחוגים נוקפים ונוקפים.

אני מצטער שעשיתי את הניתוח זוטא הזה. אני מצטער שחרבתי את ההנאה מהשיר. אבל אלה הדברים שעברו בראשי בזמן שהקשבתי למלים וזמזמתי אותן. זה מה שחשבתי כשעברתי על ידך, על יד הבניין בו שהית, וחשבתי לעצמי, רגע לפני שנשאבתי למהומת היום, להמולת ההבלים, עד כמה אני אוהב אותך, עד כמה הייתי רוצה להיות איתך, עד כמה יהיה לי קשה להתאפק עד הערב.

כמו גלגל בתוך גלגל
באופני הסתיו.
כמו תלתל בתוך תלתל
ליבה בזרועותיו.

פרולוג
אתמול בלילה חתמו נציגי ישראל ביתנו ונציגי הליכוד על ההסכם הקואליציוני הראשון בדרך להקמת הממשלה החדשה. ההסכם הזה מעניין, אפילו מעניין מאד. מקריאה בו אפשר לראות את היסודות שמניח נתניהו לשם הגדלת היציבות של ממשלתו העתידית עוד בטרם נולדה, לנוכח העובדה כי הוא עתיד לנהל ממשלה צרה (לפחות בתחילת דרכה) שכל אחת מהשותפות בה מאיימות על יציבותה על ידי פרישה אפשרית. חלק מן הדברים ממש מהווים מהפכה ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה, ואם הם יכללו בכל ההסכמים הקואליציוניים עם השותפות האחרות, אין צל של ספק שהם גם יאושרו בכנסת. את ההסכם המלא אני שם כאן למי שמעוניין. עכשיו אבקש להתרכז במספר סעיפים שממחישים את הטענה שלי.

סעיף 27
הצדדים יתמכו בתיקון מיידי של חוק יסוד: משק המדינה, לפיו יידרש רוב של 55 ח"כים לפחות על מנת לאשר בקריאה ראשונה, שנייה או שלישית, הצעות חוק תקציביות (כלומר, הצעות חוק שמשרד האוצר מעריך שעלותן יותר מ-5 מיליון שקל). כיום נדרש לכך רוב של 50 ח"כים "בלבד". בהינתן שהקואליציה הראשונית של נתניהו אינה צפויה למנות יותר מ-64 ח"כים, הרי שבפועל יידרש גיוס של כל האופוזיציה כולה על מנת לאשר הצעות חוק שהממשלה מתנגדת להן. במצב עניינים כזה, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אפשר להגיד שלום לחקיקה פרטית של ח"כים שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הממשלתית.

סעיף 28
הצדדים יתמכו בתיקוני חקיקה לחוק יסוד: הממשלה, לפיהם ייקבע כי אם הכנסת הביעה אי אמון בממשלה (קרי, באמצעות רוב של 61 ח"כים לפחות בהצבעת אי אמון), אזי הכנסת לא תפוזר והממשלה לא תתפטר אם חבר הכנסת שהוטלה עליו מלאכת הרכבה הממשלה (בעקבות הבעת האי אמון) לא הצליח להקים ממשלה. כיום, אם הנציג הנבחר לא הצליח להקים ממשלה חדשה בתוך 42 יום לכל היותר, הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי.
בפועל, לאף מועמד מהמפלגות הקטנות שאינן בקואליציה אין צל של סיכוי להקים ממשלה בתנאים הנוכחיים. גם לקדימה אין סיכוי כזה, כפי שמעידה העובדה שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא. במלים אחרות, תגידו שלום לכלי (התיאורטי) שאמור להטיל את אימת הכנסת על הממשלה, ולגרום לממשלה לבקש את אמונה של הכנסת שבוע אחר שבוע. כי אם גם תתקבל הצעת אי אמון ברוב של 61 ח"כים (תרחיש לא סביר), הממשלה לא תצטרך להיות מודאגת כל כך.

סעיף 29
הצדדים יתמכו בתיקוני החקיקה לפיהם הצעת חוק לפיזור הכנסת תתקבל בקריאה שלישית רק אם יצביעו בעדה 65 ח"כים לפחות. למיטב ידיעתי, כיום דרוש לכך רוב רגיל בלבד (אבל ייתכן שאני טועה) של 61 ח"כים. גם כאן, במצב העניינים הנוכחי, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אין צל של סיכוי להפיל ממשלה באמצעות הצעת חוק לפיזור הכנסת.

סעיפים 30-32
תוקם ועדה לבחינת רפורמות לשינויים בשיטת הממשל. בין היתר, תדון הוועדה במעבר לתקציב דו שנתי. בנוסף, השותפות הקואליציוניות מתחייבות לתמוך בהצעת חוק לפיה לרשות הממשלה החדשה יעמדו 90 יום לאישור התקציב בכנסת בשלוש קריאות, במקום 45 שמקצה לה החוק כיום. המשמעות של הסעיפים הללו היא מרחיקת לכת מבחינת יציבות הממשלה. בימים כתיקונם, אם הממשלה לא מצליחה להעביר את התקציב בשלוש קריאות בכנסת בפרק הזמן הקצוב, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות. במלים אחרות, הצורך להעביר את חוק התקציב במועדו מניח חרב על צווארה של הממשלה ומכניס אותה לסד של לוחות זמנים ברורים. הסד הזה מכריח את הממשלה להתפשר בנקודות מסוימות, ולשאת ולתת עם הפלגים השונים בכנסת. התוצר של התהליך הזה הוא שהתקציב מתעצב אט אט לאורך הדיונים בו בוועדת הכספים, ובסופו של דבר, עת מציביעים עליו הח"כים בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, הוא נראה שונה מאשר ביום בו הגיע לכנסת טרי ממאפיית משרד האוצר.
לכן, המשמעות של הסעיפים הללו היא שהממשלה קונה לעצמה יציבות מופלגת, משום שהיא נאלצת להתמודד עם האיום המרחף על קיומה מכיוונו של אישור או אי אישור התקציב במועדו רק אחת לשנתיים, במקום אחת לשנה. נתניהו יכול לנשום לרווחה.

אפילוג
יתר הסעיפים מעניינים מאד, מכל מיני היבטים, אבל אינם נוגעים באופן ישיר לסוגיית יציבות הממשלה.

עכשיו, הפוסט הזה עשוי להיראות לחלק מכם כפיהוק משפטי בלתי רלוונטי. אבל בתכל'ס, מתחת לפני השטח, מסתתר כאן שינוי משמעותי מאד, לפחות לדעתי, ולדעת עוד כמה אנשים טובים בכנסת שביקשו להסב את תשומת ליבי לעניין. הם אמרו, האנשים הטובים, שזה מזכיר להם את ההתנהלות של אריק שרון, בשעתו. התנהגות שעל פיה העומד בראש יודע טוב מכל אדם אחר מה טוב לעם היושב בציון, ואם החוקים קצת מפריעים לו בשביל ליישם את התפיסה שלו, יתכבדו נא החוקים ויתגמשו למענו. במקרה הזה, מדובר בחוקים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, המשרטטים את יחסי הכוחות בין בית הרשות המחוקקת (קרי, בית הנבחרים) לבין הרשות המבצעת, שעובדת בעבור הרשות המחוקקת. "איזונים ובלמים", קראו לזה בשיעורי האזרחות בתיכון.
כיום, לרשות המחוקקת כלים מסוימים לאיים על הממשלה. במצב החדשה, אפילו מעט הכלים הללו ילכו ויתדלדלו, ילכו ויאבדו מכוחם, יתרוקנו ממשמעותם. לא עוד הממשלה תעבוד בעבור הכנסת, מעתה הממשלה תעבוד בעבור הממשלה. יותר נכון, בעבור ראש הממשלה, תפקיד שאביגדור ליברמן שואף (במוצהר) לאייש בעוד כמה שנים. מי יודע, אולי אלה הצעדים הראשונים לקראת ממשל נשיאותי, סמי-טכנוקרטי. ואולי אני סתים מגזים, או מדמיין. כך או כך, לפחות זה קצת חומר למחשבה.