ֿ

ביום ראשון השבוע, רגע לפני שיצאתי מהבית, פתאום הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו הזדהתה מישהי כרויטל מעיריית תל אביב, שהעבירה אותי לפרופ' זהר שביט,שבישרה לי את אחת הבשורות המרגשות ביותר שקיבלתי מעודי. זה הזמן, מבחינתי, להגיד תודה.

להמשך קריאה ←

1 הערב יצא לי להרצות בפני פורום קטן במכללה ללימודי מדיניות בירושלים. יחד איתי התעמת אמיר וייטמן מהתנועה הליברלית החדשה. הנושא היה עולם הפנסיה. המחלוקת: האם זה תפקיד המדינה לקחת אחריות על הפנסיה של הציבור (קרי, לממן לפחות חלק ממנה, ואם כן – איזה חלק) או לא. אני חשבתי שכן, הוא חשב שלא, בכך פחות או יותר אפשר למצות את הדיון הזה.

להמשך קריאה ←

0.

חששתי שהיום הזה יגיע מתישהו, והנה הוא בא. כתבתי מדריך קצר לחוסכים לפנסיה. אתם מוזמנים לירות בי עכשיו.

1.

השבוע, אחרי הרבה מאוד עבודה, פרסמתי בעיתון טבלה שאני מאוד גאה בה, שחושפת מידע שגופי הפנסיה היו שמחים לו היו נשאר בחושך: מה גובה דמי הניהול שמשלמים העובדים בחברות הגדולות במשק. הנה הכתבה כפי שהתפרסמה בעיתון.

המטרה שלי היא להמשיך ולעדכן את הטבלה הזו, ולכן אני הופך אותה לציבורית. אתם מוזמנים להפיץ אותה בין כל מי שאתם מכירים, בשביל שנוכל לצרף לטבלה הזו עוד ועוד עובדים בעוד ועוד חברות. מה גובה דמי הניהול של עובדי סלקום? של עובדי גולן טלקום? של עובדי אלבר? של עובדי קבוצת דלק? של עובדי אסם? שופרסל?

אם אתם עובדים בחברה שלא מופיעה בטבלה, ספרו לי, בכל דרך שהיא. אני כבר אוסיף את הנתונים. ככל שיהיו בטבלה הזו יותר חברות, כך האנשים שאחראים על להשיג הטבות לעובדים בחברות שלהם – סמנכלי כוח אדם או מנהלי הטבות שכר, או אפילו ראשי ועד העובדים – יוכלו להחזיק בכוח מיקוח גדול יותר מול גופי הפנסיה, ולהוריד את דמי הניהול.

כי אם כבר שוק חופשי, אז שיהיה עם תחרות משוכללת.

1.5

הטבלה הזו נבנתה בבסיסה על ידי פנייה לקהל הרחב דרך הרשתות החברתיות. פרסמתי סטטוס, שיתפתי אותו גם בטוויטר, וביקשתי שיפנו אלי עובדים מתוך רשימה ארוכה של חברות, לטובת סיוע בפרויקט עיתונאי. הסטטוס ההוא זכה לכמעט 300 שיתופים, ולא זוכר כמה ריטווטים. קיבלתי בעקבותיו פניות של יותר מ-100 עובדים, שחלק גדול מהם התאמץ, מצא את הניירות, מצא את המידע הדרוש בתוכם, ושיתף. חלק אפילו למרות הודעות מצד הנהלת החברה שהם עובדים בה לא לשתף פעולה עם עיתונאים (למען הצד המשפטי: אין שום מניעה למסור למישהו אחר את גובה דמי הניהול שאתם משלמים, ממש כמו שזו לא עבירה לספר לעולם מה השכר שלכם, או מה גובה חשבון החשמל שלכם).

בהמשך הנתונים הוצלבו, וכתב העבודה והרווחה שלנו מיקי פלד סייע לי להשיג נתונים נוספים מצד חלק מהוועדים הגדולים במשק.

זה היה לי אפילו מרגש לעשות עיתונות בצורה הזו, לראות איך הטבלה מתמלאת בעוד בעוד מקומות עבודה הודות לאנשים שלא הייתה לי שום אפשרות להגיע אליהם בדרך קונבנציונלית אחרת, ואני מודה מקרב לב לכל מי שנתן כתף ותרם לפרויקט הזה.

2.

ועכשיו לחלק הפרקטי. מה אפשר לעשות עם האינפורמציה הזו, ואיך זה יכול לעזור לכם? אז הנה 5 דברים פשוטים שאתם יכולים לעשות בשביל להוריד את דמי הניהול שלכם, ובכך לשפר במידה משמעותית את רמת החיים העתידית שלכם בגיל שכבר לא תוכלו יותר לפרנס את עצמכם מעבודה.

הגרסה הקצרה, למי שאין כוח לקרוא – מה אפשר לעשות עם דמי הניהול שלכם?

1. בדקו מה גובה דמי הניהול שלכם

2. השוו את עצמם לממוצע – אתם משלמים יותר או פחות מאחרים

3. אם אתם משלמים הרבה, או את המקסימום, זה הזמן להרים טלפון. או לסוכן או (עדיף) ישירות לגוף הפנסיה שלכם. וכן, תצטרכו להתאזר בסבלנות בשביל זה

4. תגידו שאתם לא מוכנים לשלם את דמי הניהול הגבוהים. אם אתם משלמים את המקסימום, סביר להניח שתוך מאמץ קטן תוכלו לקבל הנחה משמעותית. בעיקר אם השכר שלכם ממוצע ומעלה

5. לא הולך? אין בעיה, פנו לגוף הפנסיה המתחרה ותגידו שאתם רוצים הצעת מחיר. סביר להניח שתקבלו הצעה טובה יותר. אחרי שתמלאו את הטפסים שלהם, גוף הפנסיה שלכם יקבל על כך הודעה, ויהיו לו שלושה שבועות לשמר אתכם. תופתעו לשמוע עד איפה הם יהיו מוכנים לרדת

כל זה דורש מאמץ, אבל זה אפשרי.

הגרסה הארוכה, למי שיש לו כוח לקרוא – מה אפשר לעשות עם דמי הניהול שלכם?

(1)

חפשו את המעטפה עם המכתב ההוא מקרן הפנסיה שלכם. פתחו אותו. חפשו במקום הרלוונטי מה גובה דמי הניהול שאתם משלמים. זה כתוב בסינית, אבל זה שם. יש שני סוגים: דמי ניהול מתוך ההפקדות החודשיות (קרוי לפעמים גם מדמי הגמולים או משהו בלתי סביר אחר) ודמי ניהול מתוך סך החיסכון (קרוי גם מתוך הצבירה, או הנכסים הצבורים או משהו כזה).

(2)

מלבד דמי הניהול שאתם משלמים, קרן הפנסיה שלכם מוכרחה לגלות לכם גם מה דמי הניהול הממוצעים שהיא גובה מכלל החוסכים שלה. הנתון הזה מופיע בדוח שהם שולחים להם. ובמלים אחרות, אתם יכולים להשוות בקלות ולבדוק האם אתם משלמים מעל לממוצע או מתחת לממוצע.

הנה כללי אצבע מה זה דמי ניהול גבוהים או נמוכים: אם אתם משלמים 6% מכל הפקדה חודשית ועוד 0.5% מסך החיסכון שצברתם סימן שאתם משלמים את המקסימום שקרן הפנסיה שלכם יכולה לגבות על פי חוק. את המקסימום. זה קורה אם אתם לא מאוגדים, אם המעסיק שלכם לא דאג לכם, או סתם אם עברתם מקום עבודה וההטבה שהייתה לכם מהמקום הקודם נגמרה ולא שמתם לב שהעלו לכם את את דמי הניהול. במקרה כזה, אפשר לדרוש אפילו החזר רטרואקטיבי.

אם אתם משלמים דמי ניהול של 3%+- מכל הפקדה חודשית ועוד 0.3% מסך החיסכון, אתם נמצאים בערך על ממוצע דמי הניהול במשק. אם אתם משלמים דמי ניהול של 2% מכל הפקדה חודשית ועוד 0.2% מסך החיסכון, אתם כנראה עובדים באחד ממקומות העבודה הגדולים במשק ונהנים מדמי ניהול נמוכים למדי (תמיד אפשר לשאוף לפחות מזה). ואם אתם משלמים פחות, ברכות, כנראה שאתם עובדים בבזק.

(3)

זה הזמן להרים טלפון. לסוכן או ישירות לגוף הפנסיה שלכם (זו האפשרות המועדפת עלי). אפילו אם אתם משלמים דמי ניהול נמוכים יחסית, כדאי להרים טלפון. לפני זה, עשו חישוב כמה דמי הניהול שלכם מגלחים לכם מהפנסיה. אפשר להשתמש במחשבון של FEEX, ואפשר להשתמש במחשבון הזה (לא רע בכלל).

אם אתם משלמים את דמי הניהול המקסימליים, דרשו לחתוך אותם בחצי לפחות. תאמינו או לא, אבל אם השכר שלכם גבוה מספיק (קרי, 6,000 שקל ומעלה), סביר להניח שתקבלו את מה שביקשתם תוך מאמץ לא גדול מדי.

(4)

אם זה לא הולך, לכו לגוף הפנסיה המתחרה. תגידו שאתם רוצים הצעת מחיר – איזה דמי ניהול הם מוכנים לתת לכם בשביל שתעברו אליהם? סביר להניח שהם יציעו הצעה לא רעה.

בכל מקרה, אם תחתמו עם גוף אחר, גוף הפנסיה שלכם יקבל על כך הודעה ויוכל לפנות אליכם בניסיון לשמר אתכם במשך שלושה שבועות. ייתכן מאוד שבתקופה הזו הוא פתאום יציע לכם דמי ניהול נמוכים יותר.

(5)

אם יש לכם כל מיני קרנות פנסיה וכל מיני ביטוחי מנהלים וקופות גמל נשכחות, שנפתחו לכם בכל מיני מקומות עבודה ואתם כבר לא מזרימים לשם כסף באופן שוטף, ובכל מקום כזה שוכבים להם סתם איזה 500, 1000, 5,000 שקל שאין לכם באמת כוח לטפל בהם, דעו לכם שגופי הפנסיה אוכלים לכם את הכסף הזה וגובים עליהם דמי ניהול מקסימליים. זה מה שמאפשר להם החוק.

כך שעדיף לקחת את הכסף הזה ולאחד אותו, כלומר להעביר אותו אל קרן הפנסיה שאתם כן מעבירים אליה כסף באופן שוטף.

3.

לפני שאתם עושים משהו, דעו שיש עוד פרמטרים שמשפיעים על איפה כדאי לשים את הכסף, מלבד דמי הניהול. תשואות, איכות השירות, ההיסטוריה של החברה (ובעיקר ניקיון הכפיים שלה), הגודל של הקרן, מסלולי ההשקעה. לא רק דמי ניהול.

אבל דמי ניהול הם מרכיב מרכזי, כי הם משפיעים באופן מהותי על רמת החיים העתידית שלכם. ולכן, לכל הפחות, כדאי להקדיש להם קצת תשומת לב, ולנסות ככל האפשר להוריד אותם.

בהצלחה.

1.

בימים האחרונים יצא שהתעסקתי קצת יותר מבדרך כלל עם כל מה שקשור לתקציב הביטחון, התנאים של אנשי הקבע בצה"ל, וכיוצא באלה דברים. הפרסומים האלה לרוב מרגיזים מאוד את הקצונה הבכירה של הצבא ואת ההנהלה של משרד הביטחון. הם רואים בזה עליהום בלתי קביל, אמירות לא לגיטימיות, "ניסיון ציני לפגוע בערך השירות בצה"ל", כפי שהגדירה זאת ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי.

בעקבות חלק ממה שכתבתי, אחד מקוראי העיתון שלח לי את המייל הזה:

״חייב לכתוב אליך אישית אתה צריך להתבייש לכתוב כך על ילדי אנשי הקבע .מתי הם רואים את ההורים שלהם בסופי שבוע וכמה בתי קברות יש בארץ לחילים אתה יודע כמה 24000 קברים יש שנתנו את נשמתם .למה אתה לא כותב על תנאי עובדי מס הכנסה למשל כי רועדות לך הידים בכתיבה .אני רוצה לומר לך כי אתה הבאת על עצמך בושה בכתיבה הזאת״

2.

פרסמתי את המייל הזה על הקיר שלי בפייסבוק. זמן קצר אחר כך הגיבה מישהי שאני מאוד אוהב ומעריך, בעצמה אשת קבע בצה"ל. וזה מה שהיא כתבה:

"שאול יקר, אני מנסה להתאפק מלהגיב, כי לרוב אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הדברים שאתה כותב ואת המקוריות שבהם, אבל הפעם קצת פחות נוח לי עם ההשתתפות בעליהום הציבורי, הקלישאתי והנוח כל כך על אנשי הקבע. נתח של אוכלי חינם, עצלנים ונצלנים כנראה שנמצא בכל ארגון, אבל נדמה לי שאנשים מ"האזרחות" לא כ"כ מבינים את מידת ההשקעה, המחויבות, התרומה והמחירים האישיים הגבוהים מאוד שמשלמים רבים רבים מאנשי הקבע שבחרו בקריירה הצבאית כיעוד, ולא רק אלה המשרתים כקרביים בגבולות, וחבל שכך. החלקים האלה תמיד פחות מודגשים, והכי קל להתלהם ולזרוע עוד קצת ארס וקנאה בלא ברור מה… אם תשאל את הילדים שלי אם היו רוצים ישור שיניים חינם או שאמא תעבוד במקום אחר, לא היתה להם שום התלבטות מהי התשובה המובהקת…"

3.

לא הספקתי להגיב, יום קצת עמוס וזה, אבל הדברים האלה הטרידו אותי. אז הנה התשובה שלי באיחור משהו.

לפני הכל, בעיני יש להבדיל בין מי שהקריירה הצבאית שהוא בחר בה היא קריירה של לחימה, של חירוף הנפש ועמידה בחזית, לבין מי שהמקצוע שלהם אזרחי לחלוטין, רק שבמקרה הם לובשים מדים (כן, גם אם הם עובדים הרבה שעות ומוקפצים מעת לעת, אתייחס לזה בהמשך. הם לא הופכים למסכני חיים בגלל זה, זה פשוט אומר שהם עובדים קשה, כמו הרבה עובדים אחרים במשק שלא עוטים מדים).

ראשית, את מה שהיא מגדירה עליהום ציבורי, אני מגדיר דיון ציבורי. זה אולי לא דיון נוח, אולי לא מידתי, אולי לא מנומס, אבל דיון. לדעתי חשוב שהדיון הזה יתקיים. גם אם הוא אינו נוח, מידתי או מנומס, זה עדיף על פני שתהיה דממה מוחלטת בנושאים האלה.

שנית, חשוב להכניס את הדיון/עליהום הזה לקונטקסט. עליהום/דיון ציבורי דומה מתחיל גם ביחס להטבות שמקבלים עובדים במקומות אחרים – למשל בחברת החשמל או בנמלי הים – בכל עת שצצה איזו תקלה תקציבית במקומות האלה. בכל פעם שרשות החשמל מעלה את תעריפי החשמל, או בכל פעם שחברת החשמל מבקשת ערבויות מן המדינה, או בכל פעם שחברת החשמל נקלעת לאיזו מצוקה תקציבית, מתעורר מחדש הדיון בהטבות המופלגות שמקבלים (חלק מ) עובדיה. כך גם לגבי הנמלים. אלון חסן הוא אחד האנשים המושמצים ביותר במדינה, לא בלי סיבה. וכך, להבדיל ההבדלות הנחוצות, כך גם לגבי אנשי הקבע. הקונטקסט הוא חשוב. הדיון הזה לא התחיל אגב אורחא. הוא התחיל משום שהצבא טוען שאין לו כסף לאימונים, להצטיידות, להחזקת מלאים, להתעצמות ובאופן כללי לביטחון, בעוד שאנשיו מקבלים הטבות מופלגות שלחלקן אין אח ורע בשירות הציבורי, וגם לא במגזר הפרטי. למי שמתעניין, הנה הרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לשים עליה את היד) של ההטבות שמקבלים אנשי הקבע (טיזר: הם משלמים מס בריאות מופחת, פחות מכל הישראלים האחרים, ומקבלים בחינם סל בריאות מורחב, הרבה יותר מכל הישראלים האחרים, שכולל תרופות ללא השתתפות עצמית, טיפולים שיניים וכו'). במלים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שהדיון/עליהום הציבורי הזה מתחיל לגבי אנשי הקבע. ואת האחריות לכך צריך להפנות בחזרה אל הצבא עצמו. התקשורת, ככל שיש יישות-בעלת-מוח-חושב-אחד כזו, לא התעוררה סתם כך.

שלישית, כפי שיונתן ענה בהמשך אותו שרשור, מה, עובדים במקומות אחרים במשק לא עובדים הרבה שעות? מה, הילדים שלי מרוצים מזה שאבא שלהם חוזר אחרי ארוחת הערב במקרה הטוב? הם לא היו רוצים שאבא יבוא בחמש? הם לא היו רוצים שאבא יהיה בבית בשבת (במשך שלוש שנים עבדתי מהמערכת בכל שבת שלישית, כי מישהו צריך לעשות את העיתון שתקראו ביום ראשון). הטיעון הזה, לדעתי, לא מחזיק מים. בשוק העבודה המודרני, היכן שהעובדים עובדים שעות ארוכות מאוד, חסרי ביטחון תעסוקתי, מקבלים שכר לא הולם ובונים על פנסיה שלא תהיה, הטבות תנאי שירות הן דבר נדיר יחסית. אנשי הקבע לא יכולים להלין, לטעמי, שהם עובדים הרבה יותר קשה מכל עובד אחר, ולכן מגיע להם לקבל – במימון הציבור הרחב – הטבות מרחיקות לכת.

רביעית, כפי שהגיב אמירימון בהמשך אותו שרשור תגובות, ישנה טענה כי "במקום להתעסק שלכולם יהיה טיפולי שיניים משאירים אותנו לריב על פירורים. שיטת הפרד ומשול ידועה. אני גאה בכך שלמשפחות אנשי קבע יש תנאים סוציאלים טובים". אני חושב שהטענה הזו אינה נכונה. דבר אחד נכון, זו אכן שיטת הפרד ומשול ידועה. עם זאת, כשקבוצה קטנה יחסית נהנית מהטבות מופלגות שממומנות בידי הציבור הרחב, זו לא סולידריות חברתית, זה סתם ניצול. כך הדבר גם לגבי הפנסיה התקציבית. הטבה סוציאלית יוצאת מגדר הרגיל, שניתנה בידי המדינה לקבוצה מצומצמת (יחסית) של עובדים, בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה (יחסית). היום, בעולם שבו תוחלת החיים כבר גבוהה יותר בעשור או שניים, ההטבה הזו הפכה להיות על גבול החזירית, בוודאי בשעה שליתר העובדים – שמממנים את הפנסיה התקציבית – כמעט שלא תהיה פנסיה משלהם.

לכן, למרות שצריך לשאוף להגדיל את הזכויות הסוציאליות של העובדים, לטעמי אין פירושו שהעובדים צריכים להסכים לממן באופן עיוור את ההטבות המופלגות שמקבלת קבוצה מצומצמת של עובדים, רק כי מדובר בפרה קדושה שאין לגעת בה, ואין לדבר בה.

ולבסוף, חלק לא מבוטל מהאנשים שבוחרים בצבא כקריירה עושים זאת לא מתוך הסתכלות על השכר או על התנאים, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך הזדהות עם האתוס. על כך בנוי הצבא. רק בגלל זה הוא מתקיים ומצליח לעמוד ביעדים שלו. לטעון שדיון על ההטבות של אנשי הקבע פירושו שחיקת ערך השירות הוא כמו לטעון שאנשי הקבע נשארים בקבע רק בגלל התנאים. והם לא. הטיעון הזה הוא זילות של הערכים שהאנשים האלה פועלים לפיהם.

4.

אגב, בהמשך אותו שרשור הגיב לי גם בעלה של אותה אשת קבע תגובה מעניינת. הנה זה:

"ההשקעה, המחויבות והמחירים האישיים בקבע הם יותר או פחות ממקומות אחרים. גם בתוך הקבע עצמו ברור שיש כאלה שמשלמים מחירים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הכעס הוא על כך שבתקשורת יש הדגשה של חלקים מאד מסוימים בסיפור הזה שנקרא "צבא קבע". התקשורת מדגישה את פלח המשרתים שמשלם את המחירים הנמוכים ביותר, מצד אחד, ומדגישה את ההטבות המקסימליות מצד שני (הטבות שלא תמיד אותו פלח זכאי להן). משום מה לא מדגישים את העובדה שכבר כמעט 10 שנים המתגייסים לקבע אינם זכאים לפנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת, כמו כל אחד במגזר הפרטי. או את העובדה שרכב הליסינג הצבאי מקבל הקצבת דלק שמחושבת כך שהיא תספיק לנסיעה לבסיס וחזרה, פלוס נסיעות לסופרמרקט, וגם זה רק אם משרת הקבע נוסע בו (בן הזוג אינו יכול לעשות ברכב שימוש). אה כן, ורק אם הוא/היא בדרגת רב סרן ומעלה. בניגוד לתדמית יחידת ה-804 (או 805), יש הרבה מאד ג'ובניקים בקבע שנותנים לא רק את הנשמה, אלא את מרבית שעות הערות שלהם. כן, גם כאשר הם לכאורה בבית – הם לא בבית. הם על הכביש כי הבסיס נמצא במרחק של 100 ק"מ מהבית, או שהם בטלפון כי יש מקרה חירום שצריך לנהל, או שהם בקורס שהצבא מחייב אותם לקחת, שלא תורם להם כלום באזרחות, אבל מחייב אותם "לבלות" שבוע (או חודש) מחוץ לבית. מבלי להכנס ללמה הטבה כזו או אחרת מוצדקת (או לא), אני רוצה להציב את השאלה הבאה: המקומות הדומים שמועלים על המוקד הם בדרך כלל מקומות כמו חברת החשמל, הנמלים ושאר מונופולים עם יד על השלטר. אנשים עומדים בתור על מנת להתקבל לעבודה בחברת החשמל ובנמל. איפה התורים הארוכים בלשכת הגיוס? אז הנה המצב בעיני בן זוג של משרתת קבע: השעות מחורבנות, העבודה נמשכת אל תוך הלילות וסופי השבוע, השכר זעום יחסית למקצוע (האזרחי), הצבירה לפנסיה על-הפנים, אבל הגאווה של זוגתי והסיפוק שלה מהעבודה שווים את זה. וכמעט שכחתי, פעם בשנה אנחנו יכולים לצאת לנופש של סוף שבוע ולשלם רק שליש מחיר. בעיני לשרת בקבע זה לא כלכלי בעליל. כנראה שגם בעיני רוב עצום מהאוכלוסיה שאינה משרתת בקבע, אחרת היתה נהירה לשם. אתה יודע מה? צה"ל צריך לשלם יותר, ולגרום לכך שיהיו תורים. אנחנו רוצים אנשים טובים בצבא, לא? כאלו שכיום עושים לביתם באזרחות, ודואגים לכך שהמגזר הפרטי יהיה טוב יותר. אני רוצה אותם גם במגזר הציבורי. אני רוצה אותם בתור המפקדים. ועכשיו לגבי "התקשורת": אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אין ספק. צריך להמשיך ולחשוף את המקומות שבהם יש שחיתות, או סתם חוסר יעילות, ולהצביע עליהם. אבל להוציא את זה מפרופורציה (הכתבה המקורית אף מודה בכך: "זה אמנם לא הרבה כסף בהשוואה לתקציב צה"ל כולו, העומד על כ־29 מיליארד שקל. אבל, כאמור, זהו רק משל לכסף קטן") משרת את האיטרסים של הכתב ובעלי העיתון: העליהום מושך קוראים, מייצר באזז, ובסופו של דבר מוכר יותר פרסומות. זה הרבה יותר מעניין לקרוא על טיפולי השיניים של ילדי הקבע (לא שמענו על כך עד היום, דרך אגב. צה"ל לא טוב בהפצת אינפורמציה על ההטבות שלו…), ולהתעצבן על ההורה מהגן עם הדרגות, מאשר לקרוא כתבה על דולר סיוע אמריקאי והאופן שבו הוא מחייב את צה"ל לרכוש בארה"ב".

1.

מאוחר. הבית שקט. כולם ישנים. אני בסלון, מחכה לאיזו שיחת טלפון שככל הנראה לא תבוא. בינתיים, בינתיים אני מהרהר שוב ושוב באיזה מאמר שקראתי לפני כמה ימים באלכסון, תחת הכותרת "תנו לילדים לשחק".

המאמר לא כתוב כל כך טוב, או שלא מתורגם כל כך טוב. השורה התחתונה שלו די ברורה, ומופיעה כבר בהתחלה: אנחנו לא נותנים לילדים שלנו לשחק מספיק. וביתר פירוט, אילו היינו נותנים להם לשחק יותר, כפי שנתנו לנו לשחק כשהיינו קטנים, הם היו לומדים על החיים הרבה יותר, ומגיעים לגיל הבגרות מוכנים יותר, בהשוואה למה שהם לומדים במסגרות שאנחנו מכניסים אותם אליהם. קרי, בבתי הספר, בחוגים אחר הצהריים, בבית מול המחשב או הטלוויזיה, וכיוצא באלה.

2.

מאז שקראתי את המאמר, אני מסתכל אחרת על אופן ההתנהלות שלי מול ילדוש. ילדושון עדיין קטן מדי, רק בן חמישה חודשים, ועיקר העיסוקים שלו נעים על הסקאלה שבין חיוכים שובי לב לבין הפרשות מסוגים שונים. ילדוש, לעומת זאת, כבר בן יותר משלוש וחצי, ובימים אלה נמצא בעיצומו של (עוד) גיל התבגרות שמקדים את זמנו.

אחרי שקראתי את המאמר, שמתי לב שאני כל הזמן אומר לו "לא". אל תעשה את זה ואל תעשה את זה, וזה אסור, וזה לא, וזה מסוכן, וזה ממש לא בא בחשבון. כל הזמן לא. ואני לא איזה אבא רע במיוחד, ואפילו לא קשוח במיוחד. אבל אני אומר לו יותר "לא" מאשר "כן, זה די בטוח.

וזה מפריע לי. זה הפריע לי גם קודם, באיזו רמה תת הכרתית, ועכשיו זה מפריע לי אפילו יותר.

למעשה, אם להיות מדויק, אני עושה לעצמי בחילה.

2.5

אני עושה לעצמי בחילה מהרגע שהבנתי שפעמים רבות האיסורים שאני מטיל על ילדוש לא קשורים בשום צורה לבטיחות או משהו כזה. כלומר, זה לא נגמר רק ב"אל תיגע בחשמל" או "אל תחצה את הכביש בלי לתת לי יד או בלי להסתכל לצדדים". לא. פעמים רבות האיסורים שאני מטיל, לעיתים באופן אוטומטי כל כך, סתם נובעים מחוסר רצון שמשהו יתלכלך, ישבר, יתקמט, יתכווץ, יתרחב, יותז, יפול, ינזק, יפתח, יסגר, יתעופף, יתמלא, יתרוקן, ימעך, יתגלגל או ירטב. ותסכימו איתי שאלה סיבות מטופשות למדי – קטנות, קטנוניות ומשמימות – למנוע מהילד שלך לגלות דבר מה חדש על העולם.

3.

את האמת צריך לומר – אני בעד משמעת. גדלתי על משמעת. על צייתנות. ודווקא משום שגדלתי על המתודה הזו, אני יודע היטב מה חסרונותיה, מתי היא מוגזמת, מתי היא מסרסת ומעקרת את שורשי היצירתיות. אבל דווקא משום שגדלתי על המתודה הזו אני מכיר גם את מעלותיה. אני יודע למה היא תורמת, כיצד היא דווקא מטפחת את שורשי היצירתיות, כיצד היא משרטטת עבורך קווי מתאר לעולם, בזמן שאחרת היית מחפש אותם לנצח ולא מוצא.

השאלה, כמו תמיד, היא רק שאלה של מינון. ואם לדייק, שאלה של מינון ושאלה של האם נלווים למשמעת שאתה מנסה להקנות לילדים שלך גם משקעים אחרים – בלתי נחוצים – כמו משקעים רגשיים וכל מיני ניסיונות לקשור את המשמעת בתחושות אשם – או שמא מדובר בחינוך למשמעת לשם המשמעת. כל עוד מדובר באפשרות השנייה, אני חושב שמדובר בעניין חיובי.

4.

ההתנגשות הזו בין הניסיון למשמע לבין המאמר ההוא, ההתנגשות הזו היא שעושה לי בחילה מעצמי. בבת אחת התחלתי מתבונן בעצמי מהצד, רואה כיצד אני שוב ושוב, באופן תכוף להבהיל, מרבע את ילדוש האהוב שלי. אני תוחם לו גבולות רבים כל כך, שלא ברור בכלל היכן עוד ניתנת לו הזדמנות להבקיע, לפרוץ, למצות את מי שהוא.

אני מגזים כמובן. אבל אני מגזים בכוונה. משום שאם המגמה הנוכחית של שרטוט הגבולות תימשך, לא בטוח שהיא לא תעבור בעצמה את הגבול. וזו נקודה שאני לא רוצה להגיע אליה.

5.

כך שבימים האחרונים אני מנסה להרפות. אני לא הורה לחוץ במיוחד, לפחות לא נדמה לי שאני כזה. בתחילה הייתי יותר, בעיקר במישור הרפואי. אבל מאז שילדושון נולד משהו בי נרגע. ובכל זאת, אני מנסה להרפות עוד. אם הוא רוצה לשחק במשהו שממש לא נראה לי – למשל, לבדוק מה קורה אם פותחים את הברז שמפעיל את הממטרות, דווקא כשהשקיות מהסופר מונחות על הדשא – אני מנסה לעצור את התנועה המוכנית, את היד הנשלחת לאסור, ולתת לו לעשות דבר מה שאיני רוצה שיעשה. לתת לו לשחק, לחקור, לבדוק מה קורה, איך העולם מתנהג כשחוצים לרגע את הקווים, אפילו אם הוא בכלל לא יודע שהוא חצה איזה קו.

6.

אני אוהב מאוד את הילדים שלי. אני אוהב מאוד את מה שהם עושים ממני, באותה מידה שלעיתים אני לא מסוגל לסבול את הדברים שהם עושים, את כאב הראש שהם גורמים, את בלוטות הסבלנות שהם שוחקים בי. אני אוהב אותם מאוד, ממיליון ואחת סיבות שאין שום סיכוי בעולם שיום אחד אצליח למנות במדויק, אבל גם משום שאם אני תופס את עצמי בזמן, הם נותנים לי להיות הילד שלא הייתי.

או, לכל הפחות, להתבונן מהצד בילד הזה.

במובן מסוים, אם להודות על האמת, כשאני נותן לילדוש לשחק, לעשות דבר מה שהייתי מעדיף שלא יעשה, אני בעצם מרשה את אותו הדבר גם לעצמי.