1.
אני כועס.

אני כועס כי קצת נמאס לי מכל מיני דברים. נמאס לי מזה שכל מיני אנשים שמנהלים את כספי המסים שלי – בשמם האחר, תקציב המדינה – לא מתייחסים אל המסים שלי ביראת קודש, אלא כאל מן שנופל מהשמיים. ויותר מזה, כשאני שואל, הי, תגידו, מה בדיוק אתם עושים שם עם כספי המסים שלי, אלה שנתתי לכם בעבודה קשה ובעמל רב, הם עונים לי, אנחנו לא מתכוונים להגיד לך. אתה לא באמת אמור לדעת.

אז אני כועס.

2.
אני כועס.

היום בצהריים פתאום נחת מבול של הודעות לעיתונות מכיוון ירושלים. בסמסים, במיילים. ניצחנו את האוצר, קיצצנו את הגזרות, בלה בלה בלה. שוב חזר הריטואל החצי קבוע שבו החכים מתגאים בהישגים שהאוצר נתן להם להשיג בשביל שהם יוכלו להתגאות בהם – סרט משונה ששני השחקנים שמשחקים בו יודעים שהם רק משחקים, ורק הקהל לא מבין שהוא בעצם זה שמצולם. ניצחנו את האוצר, ביטלנו את הגזירות, היטבנו עם העם היהודי. כפיים.

הנה מה שקרה אחר כך.

התגובה הראשונה שלי הייתה להתקשר לאוצר. לא אגיד בדיוק עם מי דיברתי. ביקשתי לדעת את הפירוט של הצעדים שננקטו – מה שונה, מה יצא, מה נכנס, מה העלות של כל צעד או מה אובדן ההכנסות לקופת המדינה, ומה השורה התחתונה. הקריאו לי רשימה חלקית מדף. ביקשתי לקבל את כל הטבלה. אמרו לי, לא. אי אפשר. למה? כי אי אפשר. ומתי יהיה אפשר? לקראת ההצבעות במליאת הכנסת בשבוע הבא. אבל העיתון יוצא מחר, את העבודה שלי אני צריך לעשות עכשיו. לא, זה מה שיש. אבל זה מידע ציבורי, זה כסף ציבורי. לא, זה מה שיש. ביי.

השיחה הזו הכעיסה אותי עוד יותר.

אז התחלתי לעשות טלפונים, ולהסתמס, ולחבר חלק חלק, עוד סעיף סעיף סעיף. עד שאפשר היה להרכיב את הרשימה הבאה, של מה שיצא מחוק ההסדרים, והדברים שנכנסו במקום, בשביל לבדוק מה קרה בשורה התחתונה. זה נראה ככה:

בצד המינוסים, דברים שהוצאו מחוק ההסדרים, ולכן יצרו חור תקציבי –

ביטול הקטנת הטבות המס לחיסכון הפנסיוני: 1.2- מיליארד שקל
ביטול מס על רוכשי דירות – 1- מיליארד שקל
ביטול מס בריאות וביטוח לאומי על עקרות בית – 700- מיליון שקל
ביטול ביטול נקודות זיכוי לאקדמים – 120- מיליון שקל
הקטנת הקיצוץ בקצבאות הילדים – 180- מיליון שקל
(אולי שכחתי עוד משהו קטן)
סה"כ – חור של כ-3.2 מיליארד שקל שצריך לסגור

הנה, במקביל, הדברים שהוכנסו בתמורה לתוך חוק ההסדרים –

משיכת דיבידנדים מחברות ממשלתיות -500 מיליון שקל שקל (למה לא הצעתם את זה קודם אם זה כזה פשוט?)
הקטנת הגידול בתקציב המדינה – 1 מיליארד שקל (500 מיליון מהחינוך, 500 מיליון מהתחבורה)
עוד קצת הכנסות ממיסוי ירוק שנכנס לתוקף בעוד שבועיים
הגדלת מיסוי על רכישת קרקע – 250 מיליון שקל
סה"כ – תוספת של כ-1.8 מיליארד שקל

רק שיש בעיה עם הסיפור הזה – איפה עוד יותר ממיליארד שקל?

2.5. פסקה למיטיבי לכת. למי שאין כוח לממבו ג'מבו תקציבי מוזמן לקפוץ לפסקה הבאה.

עשיתי כל מיני טלפונים בשביל לברר. המידע היה מאוד מאוד חלקי. לבסוף, ממה שהצלחתי לברר, הצלחתי להרכיב תמונה שכזו. חלק מהמיליארד הזה יבוא מקיצוץ רוחבי. מיטיבי הלכת ישימו לב שזה לא מובן מאליו, משום שקיצוץ רוחבי לא באמת מקטין את מסגרת התקציב אלא רק עושה הסטות תקציביות בתוך התקציב. בשביל שקיצוץ רוחבי יהיה הפתרון, זה אומר שחלק מהגזרות שבוטלו בצד ההכנסות לא באמת היו בצד ההכנסות אלא בצד ההוצאות, אחרת הטריק הזה לא עובד. וזה אכן כך, מה שנדמה כהכנסות על ידי הטלת מס על עקרות בית בעצם נמצא בצד ההוצאות, בגלל טריק של אגף התקציבים שמוריד את הכסף הזה מתקציב התמיכה הממשלתית בביטוח הלאומי. אבל אני באמת נכנס כאן לרזולוציה גבוהה מדי.

3.
אז מאיפה יבוא הכסף?
חלק מהמיליארד יגיע מקיצוץ רוחבי. או במלים אחרות, ממפלטם של הפחדנים, של אלה שפוחדים לקבל החלטות, שאינם מסוגלים לקבל מנהיגות. נניח שהקיצוץ הזה יסתכם בסופו של דבר במיליארד שקל. אלה בדיוק מיליארד השקלים שהיו יכולים להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון. במקור, משרד האוצר הציע לקצץ 4 מיליארד שקל בביטחון. ראש הממשלה הכריע שהקיצוץ בביטחון יהיה קטן יותר, רק 3 מיליארד שקל. מאיפה הגיע המיליארד החסר? מסעיף שנקרא "רזרבת ההתאמות", מעין כרית ביטחון תקציבית שהממשלה שומרת לשנה השנייה של התקציב הדו שנתי (ובמקרה הזה, שנת 2014, כי 2013 תיכף נגמרת).
אם ראש הממשלה לא היה נותן את המיליארד הזה לביטחון,זה היה יכול להיות המיליארד שהיה מכסה עכשיו את הגירעון במקום הקיצוץ התקציבי. או במלים אחרות, נתניהו העדיף לא לקצץ בביטחון, אלא לקצץ בכל היתר.
זו המשמעות של ההחלטה שלו, ולא שום סיפור אחר.

הנה הצעה קצרה, גסה, סכמטית, לאיך היה אפשר בכל זאת לגלח עוד מיליארד שקל, אולי מעט פחות, מתקציב הביטחון:
לסגור את משלחות הרכש של הצבא ומשרד הביטחון – כ-200 מיליון שקל
לבטל לשנה אחת, רק שנה, את סבסוד הנופשונים המבצעיים לאנשי הקבע, המוסד, השבכ ועובדי משרד הביטחון – 100 מיליון שקל
להקפיא לשנה אחת, רק שנה, את הטבות המס המופלגות שאנשי הקבע מקבלים – 350 מיליון שקל
להקפיא לשנה, רק שנה אחת, את ההטסות האוויריות (טרמפים מוסקים לאלופי הפיקודים במסוק הביתה ולבסיס, טרמפים מוטסים לאנשים שמשרתים בדרום) – כ-100 מיליון שקל
נותרו 250 מיליון שקל. קצרו בכמה חודשים את השירות של 10,000 חיילים בסדיר, במערך העורפי, קצצו קצת בסבסוד הדלק לקצינים, תשביתו כמה מערכי רכב צמוד לכמה חודשים, ותרו לשנה – רק שנה אחת – על סבסוד טיפולי השיניים וישוריי השיניים לילדים של אנשי הקבע, ואני משוכנע שתצליחו לגרד עוד כמה שקלים
(ולא אמרתי מילה על הפנסיה התקציבית)

אבל בשביל לגעת בדברים האלה צריך קצת אומץ, קצת לריב, קצת מנהיגות.

4.
אבל זה עוד לא הסוף. כי יש שם בחור הזה שנוצר עוד איזו שארית, אני לא יודע להגיד בדיוק, ככל הנראה של כמה מאות מיליוני שקלים, שהיא פשוט "שוליים". מעין טווח נשימה, אורך נשימה, מרחב תמרון, מרחב טעות, תקראו לזה איך שתרצו – אלה מעין שוליים שאנשי אגף התקציבים מביאים בחשבון כשהם בונים את התקציב. הם יודעים שלא כל מה שהם יביאו לכנסת אכן יתממש. אז הם משאירים שוליים.
מי יכול לקבל מידע על זה? מי יכול לדעת מי זה? למי הם מדווחים על זה?
לאפאחד. זה רק כספי המסים שלכם, מה קרה, בשביל מה שתדעו.
וחברי הכנסת? הם סטטיסטים במשחק המשונה הזה שם בוועדת הכספים, במסדרונות שמוליכים אליה, ובחדר היו"ר שצמוד לה. סטטיסטים. מי יותר, מי פחות.
העיקר שהצבעתי.

5.
אז יוצא שאני קצת כועס הערב.
כועס על המונופול המטורף, מטורף באמת, של אגף התקציבים על המידע הבלעדי. אפילו בבנק ישראל מנחשים איך המספרים מסתדרים, והם לא תמיד מסתדרים. בבנק ישראל העריכו, למשל, שאגף התקציבים גיבש רשימה גבוהה ב-2 מיליארד של העלאות מסים ממה שבאמת צריך. 2 מיליארד פאקינג שקל מהכיס של הציבור.
וכשאתה מנסה לדעת, לברר, אתה ממש צריך להשתחל פנימה דרך איזה חור של מנעול, דרך קוף של מחט, בשביל לדלות פירורי מידע.
לא זה האופן שבו צריך לנהל את כספי הציבור, את כספי משלם המסים. מילא אל תשאלו אותי מה לעשות עם הכסף, אני מקבל את העיקרון של דמוקרטיה נציגותית, אבל לפחות ספרו לי. לפחות שיהיה לכם האומץ לעמוד ולהסתכל לי בעיניים ולהגיד לי מה אתם עושים את הכסף שלי.
לפחות זה.

6.
אז אני כועס. אבל עכשיו טיפה פחות.

1.
שר האוצר יאיר לפיד נתן השבוע ראיון רדיופוני ארוך לקרן נויבך ברשת ב'. במשך 33 דקות תמימות נויבך שאלה ושר האוצר ענה, ולעיתים גם להיפך, על מגוון רחב של שאלות בנושאים רבים. יש נושאים שנותרו בחוץ, יש כאלה שקיבלו תשובות. הנה הראיון המלא, והוא מומלץ להאזנה. למעשה, מכל הראיונות שנעשו עד כה עם שר האוצר לפיד, נדמה לי כי זה הוא המקיף ביותר, ומלבד זה, ניכר שהמראיינת התכוננה אליו היטב, כפי שנדרש מראיון עם שר האוצר.

http://www.youtube.com/watch?v=XQDxLZZGxlc

2.
אבל אני, צר עולמי, וכמו תמיד, אני רוצה לדבר על דבר אחד – על הפנסיה. כן כן, שוב זה. תראו איזה דבר מוזר קורה בראיון של נויבך את לפיד כשהם מגיעים לנושא הפנסיה. בדקה 09:50 של הראיון, נויבך שואלת אותו (כהמשך מנקודה קודמת), אם הוא כל כך דואג לעתידם של הישראלים, מדוע הוא הכניס לחוק ההסדרים רפורמה שלמעשה תקטין את החיסכון הפנסיוני בישראל (הנה כתבה שלי על המהלך של האוצר). עיקר הרפורמה הזו, למי שאין כוח לקרוא את הכתבה מלאה, היא הקטנת הטבות המס שהמדינה נותנת בשביל לעודד חיסכון לפנסיה (לעשירון העליון), כך שכפועל יוצא הישראלים (בעשירון העליון) יחסכו פחות לפנסיה.
לפיד עונה לה תשובה מוזרה. הנה מה שהוא אומר, כמעט מילה במילה:

לפיד: המדינה גורמת לאנשים לחסוך לימי זקנתם, זה חלק מתפקידה.
נויבך: אז למה בחוק ההסדרים יש פגיעה במיסוי על הפנסיה והערכה שאנחנו הולכים לגדל דור של זקנים עניים בעוד 40 שנה כי המוטיבציה לחסוך לפנסיה תקטן באופן משמעותי? למה הלכתם על זה?
לפיד: אנחנו במשא ומתן עם ועדת העבודה למצוא פתרון הכי טוב. למה הלכנו על זה? אנחנו רוצים שיהיו זקנים עניים? בכל העולם יש משבר אקטוארי, זו לא תופעה ישראלית. איש לא צפה שאנשים יחיו עד גיל 80 ו-90. קרנות הפנסיה לאט לאט לא עומדות בתחזיות של עצמן ואתה צריך לעשות תיקון ואנחנו במשא ומתן מאוד סבוך בשביל לעשות תיקון. אנחנו בסך הכל מנסים לעשות תיקון אחראי כדי לדאוג לזה שלא יהיה דור של זקנים עניים.
נויבך: אבל אתה מוריד את המוטיבציה של האנשים לחיסכון. הטענה של המומחים לפנסיה היא שזה תיקון לא אחראי. אנשים מיוזמתם לא יחסכו יותר, וכשהמדינה מורידה את זה יותר ויותר מה שיקרה הוא שאנשים יחסכו פחות.
לפיד: אני מסכים איתך, וזה מה שאנחנו מנסים לפתור. אנשים ממציאים לעמם גוף שנקקרא המדינה שיש לו כסף בלתי מוגבל שתמיד יזרים כסף בשביל לסגור את החוב. אבל המדינה זו את, וכל אזרח, זה הקולקטיב שהוא אנחנו. הפנסיות לא יספיקו לנו, אנחנו צריכים לפתור את זה עכשיו, ואנחנו פותרים את זה עכשיו.

3.
התשובה של לפיד כלל לא עונה על השאלה. לא קצת, לא מסביב, פשוט לא עונה על השאלה. נויבך שאלה מדוע הוא מקדם רפורמה שתקטין את החיסכון הפנסיוני של הציבור, והוא עונה לה שיש בעיה במערכת הפנסיונית ולכן הוא מקדם רפורמה שתגדיל את החיסכון הפנסיוני של הציבור. נדמה לי שזה די עונה על ההגדרה המילונית של שיח חרשים.
אז או ששר האוצר לא שמע טוב את השאלה, זו אפשרות אחת והיא לגיטימית. אפשרות אחרת, מבהילה בהרבה, היא ששר האוצר לא בקיא בפרטים. אולי כדאי להגיד את זה בצורה מעט בוטה יותר. האפשרות האחרת היא ששר האוצר לא יודע, לא מבין, אולי לא טרח להבין, מה פקידי האוצר הכניסו לו לחוק ההסדרים, באצטלה של "רפורמה בפנסיה". אולי הם בכלל השחילו את שר האוצר, לכו תדעו (אם כי זה נראה לי קלוש ביותר). כי מה שפקידי אגף התקציבים הכניסו לו שם היא "רפורמה" שמטרתה המיידית היא להגדיל את הכנסות המדינה ב-1.2 מיליארד שקל. זהו. זו לא רפורמה בפנסיה. בדיוק מסיבה זו אגף שוק ההון מחרים את הדיונים בנושא הזה בוועדת העבודה והרווחה, ומתנגד לאופן שבו אגף תקציבים מקדם את העניין הזה. למעשה, באגף שוק ההון חושבים את ההיפך המוחלט – שהיה צריך להגדיל את הטבות המס לחיסכון הפנסיוני. רק שזה עולה כסף, ולכן זה כלל לא עלה על הפרק.
אפשרות שלישית, שגם אותה צריך להביא בחשבוו, היא ששר האוצר דווקא יודע היטב מה יש בחוק ההסדרים, אבל לא נוח לו להודות בזה ולכן הוא מעדיף לדבר בשיחדש. והאמת היא, שגם זו לא אפשרות מי יודע מה.

[עדכון, 18:30: אסף קוט לקח את הפוסט הזה ושם אותו על קיר הפייסבוק של שר האוצר ושאל "שאול אמסטרדמסקי (כלכליסט) מעלה פה כמה סוגיות מטרידות בנוגע לתשובות שנתת לקרן נויבך בעניין הפנסיה. יש תגובה?"
שר האוצר יאיר לפיד הגיב: כן, ששאול אמסטרדמסקי יודע היטב שיש עוד אפשרות: שאת הדיון מול הכנסת על הפנסיות אסור לנהל ברדיו]

4.
הדבר המשמח היחידי בעניין הזה הוא ששר האוצר מכיר בכך שיש בעיה. שיש פצצה פנסיונית שמתקתקת במרץ ועתידה להתפוצץ בתוך 15-25 שנה. הפיצוץ שלה יהיה מאוד לא נעים, ויבוא לידי ביטוי בירידה פתאומית ברמת החיים של אנשים שעבדו וחסכו כל חייהם. אנשים שביום שהם יגלו שאין להם מספיק פנסיה, יצטרכו במקביל לסבסד את אנשי הפנסיה התקציבית, אלה שבקושי חסכו בעצמם משהו לאורך השנים, אבל ייהנו מפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הפוטנציאל לפיצוץ חברתי פועם לו בתוך נבכי הפנסיה.
החלק העצוב הוא ששר האוצר, למיטב ידיעתי, לא עושה שום דבר עם ההבנה הזו. חוק ההסדרים הוא ממילא לא הפלטפורמה המתאימה להביא שינויים מרחיקי לכת בעולם הפנסיה, כאלה שיאפשרו לנו לשמור על רמת החיים שלנו אחרי שכבר לא נוכל לעבוד. בשביל זה צריך להקים ועדה ציבורית רצינית, שיישבו בה אנשים שיכולים לראות את התמונה הרחבה ולא רק פקידי האוצר, ולחשוב איך לעצב את העתיד שלנו. הבעיות שצריך להתמודד איתן בהקשר הזה מסובכות להפליא, ומעסיקות את העולם כולו – העלייה בתוחלת החיים והריביות הנמוכות שרוצחות את הפנסיה. יש פתרונות יצירתיים, אני נחשף להם מדי שבוע בכל מיני פגישות עם כל מיני אנשים. עכשיו רק צריך שמישהו – שר האוצר – ייתן את המנדט לכמה אנשים לשבת ולחשוב ולהמליץ המלצות. ואחר כך לקיים עליהן דיון ציבורי מתאים בכנסת, עד שיאושרו. בפגישת ההיכרות שהייתה לנו, אמרתי את זה לשר האוצר באופן אישי – תקים כבר ועדה. עכשיו, כשמתחלף הממונה על שוק ההון, זו הזדמנות טובה מאין כמותה לעשות צעד כזה, כי גם לא יהיה מי שייעלב.

זה בידיים של שר האוצר. בכל יום שהוא לא עושה את זה, לתפיסתי הוא עושה עוול מוסרי עתידי גדול כלפי הישראלים. בדיוק כפי שעשו קודמיו.

1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.

2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.

נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.

אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.

נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.

ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.

3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.

ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.

הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.

די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.

4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.

סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.

ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.

5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.

אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.

אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.

6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.

1. קצת מאחורי הקלעים
הערב הופצה למשרדי הממשלה חוות דעת משפטית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט. ליכט, שהיה גם חבר בוועדת צמח לענייני ייצוא הגז, התבקש לחוות את דעתו המשפטית בנושא אחד פשוט – האם הממשלה רשאית להחליט ביום ראשון לבדה על מה תהיה מדיניות ייצוא הנפט של ישראל בעשורים הקרובים, או שמא היא זקוקה לשנות את החוק הקיים – חוק הנפט – בכנסת. אם ליכט היה מכריע כי הממשלה חייבת את הכנסת, זה ודאי היה מכניס את הממשלה לפלונטר פרלמנטרי ארוך, שכן הנושא היה מובן לדיון בוועדת הכלכלה, שבראשה עומד איש האופוזיציה ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה). בקיצור, כאב ראש.

הלחץ על ליכט, למיטב ידיעתי, היה רב. מזה כמה שבועות קבלת ההחלטה התמהמה. כל ניסיון שלי להבין מה קורה שם נתקל בחומת שתיקה, או במשפט קצר – זה רגיש, אי אפשר לדבר על זה עכשיו. השמועות נפוצו. שמועות על כך שליכט עצמו סבור שיש להעביר את העניין לחקיקה בכנסת, אולם שהיועץ המשפטי לממשלה בעצמו – יהודה ויננשטיין – סבור שאפשר להסתפק בהחלטת ממשלה.

כך או אחרת, בסופו של דבר הדרג הפוליטי חתך בעניין, והחליט להחליט לבד ביום ראשון. ההחלטה הזו, כצפוי, גררה איומים בעתירות לבגץ, שאין ספק שאכן יוגשו. מי שיצטרך להגן על המדינה בבגץ הוא אבי ליכט, אלא אם איכשהו יצליח לשלוח את היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו.

2. פלפולים
חוות הדעת של ליכט בעניין ייצוא הגז היא שירה צרופה, אומנות ההתפתלות המשפטית. לרגעים אפשר לדמיין את טוני סופרנו יושב על ידו ואומר לו מה לכתוב. הגזמתי כמובן, טוני סופרנו מת.

אני מביא כאן בחלקים את נוסח חוות הדעת הכמעט מלא, כפי שהופצה הערב למשרדי הממשלה הרלוונטיים, ובצידם תרגום (מגמתי) לשפת אנוש.

ליכט: "השאלה העיקרית העומדת להכרעה מבחינה משפטית היא האם הוראות חוק הנפט – ובעיקר סעיף 33 לחוק – מהווה מקור הסמכה מספק לצורך קביעת ההסדרים הקבועים בהצעת ההחלטה"

תרגום: השאלה העיקרית היא האם החוק הקיים, שנוסח לפני 60 שנה, מאפשר לממשלה להחליט כמה גז לייצא לחו"ל מבלי לערב את הכנסת

ליכט: "הצעת ההחלטה [של הממשלה] מהווה לעמדתנו הסדר ראשוני, שעל פי טיבו ומהותו צריך להיקבע על ידי הכנסת […] זאת בשל היקפה המשמעותי של הצעת ההחלטה, מהותה הבין דורית והיותה נתונה במחלוקת ציבורית. על פי עקרונות היסוד של המשטר בישראל ההכרעות העקרוניות מתקבלות על ידי המחוקק ואילו תפקידה של הרשות המבצעת הינו הגשמת עקרונות אלה".

תרגום: זה די מדבר בעד עצמו – ראוי להעביר החלטות הרות גורל כאלה לדיון ואישור הכנסת, שכן בישראל הכנסת היא הריבון, ולא הממשלה.

ליכט: "לפיכך יש לשאול האם הוראות חוק הנפט ובעיקר סעיף 33 יוצרות הסמכה ברורה ומפורשת המסמיכה את הממשלה לקבל את ההסדר הראשוני שיוצרת הצעת ההחלטה. על פני הדברים יש מקום לטענה כי לשונו של סעיף 33 אכן מעניקה לממשלה הסמכה בחקיקה ראשית לקבוע הסדר ראשוני זה".

תרגום: למרות מה שאמרתי קודם, שצריך לקיים דיון ציבורי בעניין, הממשלה יכולה להיאחז בלשון החוק בשביל לא לראות את הכנסת ממטר. אבל, רגע, חכו לזה, כי הנה בא הסעיף הבא…

ליכט: "אלא שעולה ספק אם הוראת סעיף 33 לחוק הנפט יכולה לשאת את מגוון ההוראות בהצעת ההחלטה ורוחבן כמקור הסמכה לקביעת הסדר ראשוני"

תרגום: !

ליכט: "עולה ספק אם יש בהוראות סעיף 33 הוראות המסמיכות את הממשלה לקבוע מדיניות ארוכת שנים לגבי כלל המאגרים"

תרגום: !!

ליכט: "אין בסעיף הוראות המתוות את שיקול דעתה של הממשלה […] במדיניות הרואה עשרות שנים קדימה. מדובר, אפוא, על שאלות כמו לכמה שנים יש לשמור את הגז או כיצד תחושב התצרוכת המקומית, דהיינו מהם השימושים שעל בסיסם תחושב בתצרוכת המקומית וכיצד ייראה המשק בהתבסס על שימושים אלה. לכן, מבחינה משפטית, רצוי היה כי הנושא יובא להכרעת הכנסת בין באופן פרטני ובין באמצעות חקיקה המעניקה לממשלה הסמכה מפורשת לקבוע מדיניות מקיפה, כוללת וארוכת טווח במשק הגז הטבעי"

תרגום: חוק הנפט חוקק ב-1953. מי חלם אז על גז, ומי חלם אז על ייצוא גז. לכן, מוטב היה להביא את כל העניין הזה לכנסת, לקיים דיון ציבורי, ולתת לנבחרי הציבור להחליט החלטה שיש לה השלכות שנים לעתיד.

אבל רגע, הנה סלטה לאחור:

ליכט: "עם זאת, לאור לשונה של הוראת סעיף 33 המעניקה לשר, ודאי לממשלה, סמכות לחלק בין הצריכה המקומית ליצוא, לטעמנו אין מניעה משפטית בקבלת ההחלטה בממשלה בהתבסס על הוראה זו"

תרגום: חה!

ואז מגיע החלק הבאמת יפה:

ליכט: "בהקשר זה יצוינו גם הדחיפות והחיוניות בקבלת הכרעה מהירה בעיתוי הנוכחי שתייצר ודאות למשקיעים באופן שיביא לדעת גורמי המקצוע לפיתוח המאגרים הקיימים ולחיפוש מאגרים נוספים. זאת על מנת לאפשר יצירת מגוון הכרחי של מקורות הגז, ובעיקר הוספה של צינורות נוספים שיביאו את הגז לחוף ממאגרים אלה".

תרגום: אני חושב שהכנסת הייתה צריכה להכריע, אבל אתם – פקידי הממשלה – אומרים שזה דחוף וכל זה, וחשוב ליזמים לדעת שיש להם ודאות וכל זה, אחרת המשקיעים האוסטרלים יברחו וכל זה, אז טוב, נו, בסדר, יאללה, שיהיה, תקבלו את ההחלטה לבד. אבל כשיגיע הבגץ תזכרו שאמרתי לכם.

תודו שזה היה מהלך משפטי מרשים.

3. אחרית
אני משפטן קטן מאוד, ואין לי מושג כיצד יכריע הבגץ. אבל נדמה לי שלעותרים יהיה נוח מאוד לטעון שאפילו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה חושב שראוי היה שהכנסת תכריע בעניין ולא שרי הממשלה.
אגב, העניין המשפטי הזה יוצר תופעה מוזרה בקרב יזמי הגז. בתחילה, טענו יזמי הגז – בעיקר דלק של יצחק תשובה ושותפתו האמריקנית נובל אנרג'י – שבשביל לקבל החלטה הממשלה מוכרחה לשנות את החוק, בתקווה שזה ייקח לה מלא זמן והיא לא תרצה וכו'. אבל אז היזמים הבינו שההחלטה הולכת להיות לטובתם, אז הם שינו את העמדה, ועכשיו הם טוענים שאין שום צורך בשינוי חקיקה, ושהממשלה ריבונית לקבל החלטה בעצמה.
אלא שהשותפים הקטנים של השותפים הגדולים במאגר הגז תמר – דודי ויסמן וקובי מימון, שני טייקונים לא קוטלי קנים בעצמם – רוצים לעתור לבגץ משום שלטענתם החלטת הממשלה מפלה אותם. הם טוענים שהחלטת הממשלה מעדיפה את תשובה ונובל אנרג'י כי היא נותנת למעשה הטבות למאגר לווייתן (שהקטנים לא שותפים בו) ודופקת את מאגר תמר (שהם כן שותפים בו). בקיצור, חלק מהטייקונים רוצים פתאום לראות דיון בכנסת, וחלק ממש לא. הכל על פי האינטרס.

0.
בשבועות האחרונים אני מקבל תשובות משונות ממשרדי ממשלה שונים כשאני פונה אליהם בשאלות לגבי לוחות זמנים של תהליכים מסוימים. אף אחד מהדברים האלה לא מחזיק לי כתבה בפני עצמה, אבל הצירוף שלהם יחד גרם לי להחליט לכתוב את הפוסט הזה. כל הדוגמאות שמובאות כאן הן מקריות, ופשוט נאספו בשבועיים-שלושה האחרונים.
להמשך קריאה ←