שבת. צהריים. נוסע לעבודה. באמצע הירידות בכביש מספר 1 בדרך לשער הגיא מתחיל Stairway to Heaven ואני נזכר איך קניתי פעם את התקליט ב"חור בשחור" וישבתי לשמוע אותו פעם אחר פעם בפטיפון Akai הישן של אמא, רק בשביל לגלות ששיר מס' 5 באותו אלבום הוא הרבה יותר טוב.
האוטו נוסע כבר על אדי דלק בלבד, ולא רק הוא.

יש רגעים בהם כל מה שאתה יכול לחשוב עליו הוא "בא לי לקחת עיפרון ולתקוע לעצמי בעין".

ליאור, זה במיוחד בשבילך, שתתמלא רק באנרגיות חיוביות:

httpv://www.youtube.com/watch?v=KpWbXXyu0v4

שבת שלום.

העבודה שלי מזמנת אותי מפעם לפעם למפגשים הזויים עם אנשים משונים. הערב, היה לי עוד מפגש כזה. מפאת כבודו של האדם, ומתוך כך שלא שופטים אדם בעת כעסו, לא אנקוב בשמו. אספר רק שהוא התקשר אלי זועם בשעה 22:00 וקילל אותי נמרצות עת עשיתי את דרכי לביתי.

טרוניותיו של האיש היו על כך ששלחתי את אחד מכתביי לעשות את עבודתו העיתונאית, למרות שהוא הציג זאת כאילו מדובר בעבודה אנטי-עיתונאית, חובבנית, לא מקצועית, וכו' וכו'. אחר כך הוא אמר שאני ילד, אפס מאופס, תת רמה, מתחת לכל ביקורת, ואמר לי שלעולם לא אגיע – לא אני ולא כתביי – לאירועים של הגוף שהוא מייצג.

איש מוזר.