כרוניקה של גירעון ידוע מראש | כך משרד האוצר, ושר האוצר, יצרו בעצמם את בעיית 2015 (והמלחמה לא עזרה)

לפעמים, בשביל להרכיב את התמונה המלאה, צריך ללכת אחרונית, לאסוף חתיכה אחר חתיכה, ולהתחיל לחבר. הנה ניסיון ראשון

אפריל 2013

מיד אחרי הבחירות, ואחרי כניסתו למשרד האוצר, התנפלו על שר האוצר הטרי יאיר לפיד כל מיני פקידים. אחד מהם היה איל אפשטיין, סגן ראש אגף התקציבים דאז, שאחראי על מסגרת התקציב. אפשטיין, למוד טראומה מתקציב 2011-2012, שנגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, כתוצאה מסדרת כשלים של צמרת משרד האוצר, הפחיד את לפיד.
הוא הפחיד אותו עד כדי כך, שלפיד אישר העלאת מסים בשנת 2013 (מע״מ) ובשנת 2014 (מס הכנסה), הכל בשביל להשתלט על הגירעון. במקביל, נקבעה תקרת גירעון של 3.5% לשנת 2014, ותקרת גירעון של 2.5% לשנת 2015 (תזכורת: הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה).
בדיעבד, ייתכן שאפשטיין הפחיד את לפיד יתר על המידה. בחודשים האחרונים חפרתי וחפרתי בעניין הזה, ולא הצלחתי למצוא עדויות לכך שאפשטיין הפחיד את לפיד בכוונה תחילה, בניסיון אלים ״לגנוב״ את התקציב ולהפחית את הגירעון ויהי מה בתוך שנה. זה ככל הנראה היה אובר-שוטינג כתוצאה מהשנתיים שקדמו לכך.


להמשך קריאה

הדילמה של נתניהו: (מר) ביטחון או (מר) כלכלה

1. הבעיה של נתניהו: איך להכניס 10 מיליארד שקל למסגרת של 8 מיליארד שקל?

הנה ניסוי: קחו 8 מיליארד שקל וחלקו אותם למשרדי הממשלה השונים, תחת ההנחה שמערכת הביטחון מקבלת את כל ה-8 מיליארד שקל (וצריכה לפחות עוד 2 מיליארד שקל מעבר לכך). כמה נשאר למשרדי הממשלה האחרים? להמשך קריאה

למה לא, בעצם?

בשבוע שעבר כתבתי בעיתון את הטקסט הקצר הזה:

יצא במקרה, לגמרי במקרה, שמבצע צוק איתן התחיל שבועיים לאחר שהוגשו המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). עכשיו, אני לא אטען שהעלות של מיגור העוני בישראל, על פי דוח אלאלוף, מסתכמות ב-7.8 מיליארד שקל, ושהעלות המצטברת של מלחמות עזה האחרונות (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) מתקרבת ל-10 מיליארד שקל. זה יהיה טיעון דמגוגי, ויש שיגידו שאסור להשוות.
אבל בכל זאת, חישבו על זה לרגע. אני לא איש צבא. אני רק שומע שאומרים שהסיבוב הנוכחי בעזה הוא מבצע של אין ברירה. שאף אחד לא רצה לתקוף, אבל שלא הייתה ברירה. ומרגע שמחליטים לתקוף, השיקול הכלכלי לא משחק. כשתוקפים, לא בודקים כמה זה עולה.
ייתכן שזה נכון. אבל אם נרחיב רגע את הטיעון הזה, ונחזור לוועדת אלאלוף, מה זה אומר על כל הדברים האחרים? שבמלחמה בעוני יש ברירה? שאפשר לא להילחם בעוני? שבמאבק להצלת מערכת הבריאות יש ברירה? שאפשר לא להילחם במצוקתם של הקשישים השוכבים במסדרון במחלקות הפנימיות, ובמצוקתם של החולים המגיעים למיון ומחכים שעות על גבי שעות שמישהו יתייחס אליהם? למה כשצריך למגן את בית החולים ברזילי בעלות של 60 מיליון שקל בלבד, משרד האוצר לא מוצא את הכסף בשום סעיף תקציבי?
זה לב הסיפור, כנראה. כשמדובר בביטחון, כל השיקולים מתאיינים ברגע והכל עומד דום. כשמדובר ביתר הדברים, אלה שמרכיבים את חיי היום יום שלנו הרבה יותר מאשר ענייני הביטחון, בכל הדברים האלה צריך להחליט מה סדרי העדיפויות, ושום דבר אינו קריטי, שום דבר אינו בגדר אין ברירה.
אני לא בטוח איך משנים את המצב הזה, אבל הייתי שמח לחיות במציאות שהיתה הפוכה בדיוק.

היום יצא לי לדבר בגל״צ עם מודי בר-און (הגשמת חלום קטנה בפני עצמה). בסוף השיחה דיברנו לרגע על הטקסט הזה. הוא הצליח לנסח את הרעיון הזה בצורה הרבה יותר טובה ממני. הנה כך:

תגיד, הוא שאל, נניח שבאמת מדובר במלחמת אין ברירה. ונניח שהיא תעלה כמה מיליארדים. ונניח שאתה צודק, הוא אמר לי, ושתקציב המדינה יכול לספוג את העלות הזו די בקלות, כי יש בו את הגמישות להתמודד עם אירועים בלתי צפויים כאלה. אז למה בעצם, הוא שאל, למה בעצם אנחנו לא יכולים להחליט, בסוף המלחמה הזו, שעל כל שקל שנשלם על המלחמה הזו, נשים גם שקל על עצמנו? נגיד, 4 מיליארד שקל על המלחמה, ועוד 4 מיליארד שקל על מערכת הבריאות. או החינוך. או הרווחה. או מה שזה לא יהיה. אתה בעצמך אמרת, הוא אמר, שזו לא הוצאה שגדולה מדי על תקציב המדינה. אז למה לא?

והאמת? אין לי תשובה טובה למה לא.
כלומר, אני יכול לחשוב על כל מיני תשובות. והן יתפלפלו בתוך עצמן, ויתארכו עד בלי די.
אבל האמת האמת? האמת היא שאין לי תשובה טובה.

אולי למישהו מכם יש?