מחשבות קורונה | כסף מול חיים

0

קודם כל, מוזיקה:

1

פרופ׳ איל וינטר, ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב שלדעתו נציגי משרד האוצר צריכים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות של משרד הבריאות. הוא טוען שמשרד הבריאות נמצא בסוג של ניגוד עניינים כי הוא נשפט רק על פי מספר הנדבקים, ולכן כל היתר – נזק לכלכלה למשל – אינו מעניין אותו. לכן, אם משרד האוצר יהיה חלק מהתהליך זה אומר שיהיה מישהו שיערוך חישובי עלות-תועלת, והחלטות עם עלות גבוהה מאוד ביחס לתועלת שלהן לא יתקבלו. הנה הפוסט המקורי:

https://www.facebook.com/eyal.winter/posts/10216237713558318

יש לי בעיה עם הטיעון הזה של וינטר.

בימים כתיקונם, השיטה עובדת בדיוק כמו שוינטר מציע. כל ההחלטות של מערכת הבריאות – כולן – חיות בתוך מסגרת של אילוצים תקציביים. ועדת סל התרופות היא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך, אבל לא היחידה. לאורך כל השנה דנים חברי ועדת סל התרופות בבקשות להוספת תרופות וטכנולוגיות חדשות לתוך סל הבריאות. הם מדרגים אותן לפי מידת היעילות הרפואית שלהן – האם הן מצילות חיים או רק מאריכות חיים, ואם כן בכמה, ואם כן באיזו איכות חיים, וכו׳. אבל בימים האחרונים לדיוני הוועדה הכסף נכנס לתמונה. אם יש תרופה שמאריכה חיים בקטנה והעלות שלה מאוד מאוד גבוהה, סיכוי לא רע שהיא לא תיכנס לסל, כי זה כסף ציבורי וכו׳. זה, בערך, המנגנון שוינטר מציע.

אלא שאנחנו לא נמצאים בימים כתיקונם. הימים הם ימי משבר. ולכן, לדעתי האנלוגיה הנכונה אינה צריכה להיות לתהליכי שגרה, אלא לתהליכי חירום. למשל, מלחמה.

בעת מלחמה המדיניות של ממשלות ישראל היא ׳שקט, יורים׳. בניגוד לתקופות שגרה, חישובי עלות-תועלת כלכליים אינם נכנסים פנימה. פקידי האוצר יודעים שהם צריכים לשבת בשקט ולחכות לחשבון הסופי שיגיש משרד הביטחון, ואז להתמקח איתו (אחרי צוק איתן, למשל, משרד הביטחון שיש להעביר לו 9 מיליארד שקל, ואילו במשרד האוצר חישבו ומצאו שיש להעביר 7 מיליארד שקל בלבד). למה אותו הדין לא נכון לאירוע חירום בריאותי?

האנלוגיה שאני מציע כאן היא לא מושלמת. להחלטות של משרד הבריאות יש עלות שאינה רק עלות תקציבית ישירה, אלא עלות כלכלית למשק כולו. לסגירת שדה התעופה, מה שקורה דה-פקטו, יש משמעות כלכלית לענף התיירות. לסגירת בתי ספר תהיה משמעות לענפים כלכליים רבים אחרים, וכו׳.

ועדיין, איזה אינפוט בדיוק יוכלו פקידי משרד האוצר להוסיף לדיון? כלומר, נניח שמשרד הבריאות יציע לצמצם שימוש בתחבורה ציבורית, או לסגור בתי ספר. שני צעדים דרסטיים מאוד שיעלו על השולחן אם ההתפשטות של הקורונה תימשך. פקידי האוצר יחשבו וימצאו שכל אחד מהצעדים האלה יפגע בתוצר הישראלי ב-x אחוזים, כלומר כך וכך עשרות מיליארדי שקלים של נזק. אוקי, נו ו? מי בדיוק מוסמך לקבל את ההחלטה אם הצעד הזה מצדיק את הנזק הזה או לא? משרד הבריאות? משרד האוצר? למה לא משרד הכלכלה? למה שמשרד החינוך לא יחליט?

לכן, לדעתי, פקידי משרד האוצר הם בכלל לא הכתובת.

2

הכתובת היא הפוליטיקאים. נבחרי ציבור שקיבלו מנדט מהציבור לשקול את השיקולים האלה שיביאו בפניהם הפקידים, ולהחליט. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה במדינות שנמצאות אחרי בחירות, כמו בריטניה, למשל.

בכתבה המצוינת הזו במגזין האטלנטיק הכתב מתאר כיצד ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, אדם שעשה קריירה פוליטית מזלזול במומחים והישענות על פופוליזם טהור, פתאום פונה להישען על מומחים בשביל לקבל החלטות.

מעבר לאירוניה הזו, בסופו של דבר האחריות תיפול על ג׳ונסון, לא על המומחים. הוא זה שיצטרך להחליט איזה שיקול גובר – השיקול הכלכלי או השיקול הבריאותי. ובכלל, בתוך השיקול הבריאותי מסתתר גם שיקול כלכלי, מה שהופך את ההחלטה להרבה יותר מסובכת.

השיקול הזה הולך ככה: אם אני אסגור עכשיו את מערכת החינוך לשבועיים, ההורים לא יוכלו לעבוד והכלכלה כמעט בוודאות תשקע במיתון או בהאטה חריפה מאוד. מצד שני, הסיכוי שלי למנוע התפשטות מהירה של המחלה הוא הרבה יותר גבוה. אם אני לא אמנע התפשטות מהירה של המחלה, הורים רבים גם ככה ימצאו את עצמם מושבתים די מהר, יחד עם הילדים שלהם, וממילא הכלכלה תלך לפח. אבל בתסריט הזה, על הדרך, אני אכביד מאוד על מערכת הבריאות, שתתקשה מאוד לטפל בחולים, מה שאומר שכמעט בוודאות יותר אנשים ימותו. מצד שני, ההאטה החריפה או המיתון יגיעו רק מאוחר יותר, מה שאומר שבינתיים יהיה לי (לממשלה) כסף לממן תכניות חירום וכו׳. הצילו! מה עושים?

ככה פחות או יותר נראה הסיוט של כל פוליטיקאי.

3

רק שבישראל אין כרגע ממשלה נבחרת. יש רק ממשלת מעבר שמכהנת כבר יותר משנה. ויותר מזה, אנחנו נמצאים בתקופת דמדומים שבה לאף אחד מהמועמדים יכולת ברורה להרכיב ממשלה, אבל אחד מהם הוא ראש הממשלה בפועל. אותו אחד, נתניהו, צריך לקבל את ההחלטות, בזמן שכולם חושדים בו שההחלטות שהוא יקבל לא יהיו ענייניות אלא רק ניסיון להשיג יתרון על גנץ. אם מישהו היה צריך לחשוב על התנאים הכי בלתי אפשריים לקבל החלטות מהסוג הזה, לדעתי זה התסריט הגרוע ביותר.

אני לא יודע מה ההחלטה הנכונה. בתחושת הבטן שלי אם השיקולים הכלכליים יגברו – וזו החלטה לגיטימית לגמרי – המחיר הכלכלי שנשלם בטווח הבינוני-ארוך יהיו גבוהים יותר. אני לא חושב שצריך לרוץ לפתרונות קיצוניים ולסגור הכל לשבועיים, ממש לא. אבל אני חושב שאם השיקולים הבריאותיים יכתיבו שאנחנו צריכים להתקדם לצעדים קיצוניים יותר, השיקולים הכלכליים צריכים לבוא רק במקום השני. כי אחרת, לעניות דעתי, הנזק הכלכלי יהיה גדול יותר בהמשך + הרבה מאוד אנשים מתים שהיה אפשר לחסוך את מותם.

ואגב, אני רואה ברשתות (בעיקר בטוויטר) שאנשים כאילו פוטרים כלאחר יד את המגיפה הזו בכך שרק אנשים מבוגרים מאוד נמצאים בקבוצת סיכון. וואלה יופי. אלה עדיין אנשים. הם ההורים והסבים/סבתות שלנו. זה מאוד משונה לפטור את זה כלאחר יד רק כי הם קרובים יותר לסוף חייהם באופן טבעי מאיתנו. אם זו היתה מחלה שהסיכוי למות ממנה היה הפוך – שילדים היו בסיכון הרבה יותר גבוה מזקנים – אני משוכנע מעבר לכל ספק שהציבור כבר מזמן היה צועק לסגור הכל ולעזאזל הכלכלה.

3.5

חברת הייעוץ מקינזי פרסמה ניתוח בסיסי על התסריטים האפשריים לנזק הכלכלי של הקורונה. זה באמת די בסיסי, אבל זה נותן מסגרת מעניינת לחשוב על זה.

בתסריט האופטימי ביותר, הכלכלה העולמית תתאושש בסוף הרבעון השני, כלומר בסוף יוני. התסריט האופטימי הזה מבוסס בעיקר על זה שכלכלת סין תתאושש מהר, שהמפעלים ייפתחו מחדש, שכל העובדים יחזרו לייצר ב-100% ייצור, שלא תהיה בעית חומרי גלם, ושלקראת סוף החודש הנוכחי – מרץ – הקורונה תהיה תחת שליטה גם באירופה. אחרת, הסינים אולי יחזרו לייצר, אבל לא יהיה כל כך עבור מי לייצר.

בהינתן איך שזה נראה כרגע בארה״ב ובאירופה, התסריט האופטימי נראה לי כרגע יותר מדי אופטימי.

תסריט הביניים של מקינזי מדבר על כך שאנחנו הולכים לקראת האטה כלכלית גלובלית, שתסתיים בסביבות אמצע רבעון שלישי, כלומר איפשהו ביולי. התסריט הזה מבוסס על כך שבאירופה מספר החולים החדשים נבלם באפריל, כלומר בחודש הבא. האם זה אפשרי? אולי, אני לא אפדימיולוג. בטוח נראה מציאותי יותר מהתסריט האופטימי, אם כי לדעתי, בהינתן מה שקורה בארה״ב, גם זה נראה קצת אופטימי מדי.

לבסוף, התסריט הפסימי ביותר שלהם הוא של מיתון גלובלי ב-2020, כלומר כלכלות שמתכווצות בכל רחבי העולם. בתסריט הזה באמצע אפריל המחלה לא רק שלא מתייצבת תחת שליטה, אלא מתפשטת עוד ועוד, בעיקר ברחבי ארה״ב. מאחר שכח הקניה העיקרי של העולם נמצא במדינות המפותחות, כלומר בארה״ב ובאירופה, אם יש שם מגיפה, אין מי שיקנה את כל התוצרת הסינית, ולכן גם ההתאוששות בסין לא תעזור בשביל להחזיר את הכלכלה למסלולה.

אני לא יודע איזה תסריט יתגלה בדיעבד כתסריט שבאמת קרה, אבל התרחישים האלה מתעדכנים שם כל הזמן בהינתן נתוני האמת. אני חושב שזה ניתוח בסיס לא רע כי הוא נותן מסגרת של ״הנזק יהיה האטה חריפה של רבעון״ לבין ״הנזק יהיה שנה אבודה״. זה לא אומר שזה מדויק, אבל זה עוזר לשים דברים בפרופורציה.

אגב, הניתוח הזה מתעלם לחלוטין מהמיקרו. מהעובדה שהמשבר לא יפגע בכולם אותו הדבר, שיהיו עסקים שייסגרו ולא ייפתחו מחדש, שיהיו אנשים שייפלטו ממעגל התעסוקה ויתקשו מאוד לחזור אליו, מהשוני של מדינות שונות ומהקושי של אחדות להתאושש, וכו׳. התסריטים האלה, משום מה, גם לא מביאים בחשבון תסריטים קשים יותר, של דומינו של חובות של מדינות זו לזו שקורסים בזה אחר זה (ע״ע משבר החוב של יוון), אבל שיהיה.

גם הגרף הזה עוזר לשים דברים בפרופורציה – מדד 500 החברות הגדולות בארה״ב ב-15 שנה האחרונות. רואים את המשבר הגדול של 2008? בקושי, נכון?

4

אבל בכל זאת, יש משהו לא הוגן בגרף הזה. הוא לא רלוונטי עבורכם אם יצאם לפנסיה בדיוק כששווקי ההון קרסו ב-2008. והוא לא רלוונטי עבורכם אם אתם יוצאים לפנסיה עכשיו, כשהשווקים קורסים.

ואני מכיר מישהי אחת כזו שיוצאת לפנסיה בימים אלה. אמא שלי (בת 67, עמוק בקבוצת הסיכון). ובסוף, לסיפור הקורונה יש עוד זווית כלכלית, הפנסיה של אמא שלי, ושל אנשים רבים אחרים שפורשים בימים אלה.

כל מי שחוסך לפנסיה בעולם הפנסיה החדשה – כלומר, לא בפנסיה תקציבית ולא בקרן פנסיה ותיקה – חשוף לכל הסיכונים שבעולם. אחד הסיכונים האלה הוא הסיכון של שוק ההון. 70% מהכסף של החוסכים בקרנות הפנסיה נמצא בשוק ההון (אם אתם בביטוח מנהלים או בקופת גמל אז 100% מהכסף שלכם בשוק ההון). כשהשוק עולה, כולם שמחים. כשהשוק יורד, אנשים קופצים מהגג.

בעולם הפנסיה החדש החישוב של הפנסיה שלכם נעשה בדיוק ברגע שאתם פורשים (בניגוד לעולם הישן שבו הובטחו לכם 70% מהמשכורת). החישוב הזה נעשה על בסיס מה שקורה לכסף שלכם בשוק ההון. אם בדיוק יש מפולת, והשוק קורס ב-15% (כפי שקרה בחודש האחרון) או ב-40% (כפי שקרה במשבר של 2008), זה לא עוזר לכם שבתוך שנה או חמש או עשר או חמש עשרה השוק יתקן את עצמו ויצמח מעלה מעלה מעלה מעלה. זה לא עוזר לכם בשיט, כי הפנסיה שלהם נקבעת בנקודה סינגולרית בזמן.

בשביל שלא מלוא הסיכון הזה יהיה על הכתפיים שלכם – כי בואו נודה על האמת, זו ממש לא אשמתכם – המדינה פרסה מנגנוני הגנה לחסכונות של הציבור, שזה שם קוד ל״משלמי המסים מגנים לכם על הפנסיה, לפחות על חלקה״. במקרה של אמא שלי, ושל פנסיונרים אחרים ואנשים בני 60 ומעלה, בערך 60% מהפנסיה שלהם מוגנת על ידי המדינה. ההגנה הזו נעשית על ידי אגרות חוב מיוחדות עם ריבית ידועה מראש (וגבוהה למדי) שהמדינה נותנת. ההחלטה הזו לפרוש רשת הגנה מוגברת לאנשים מבוגרים התקבלה בשנים האחרונות על ידי משרד האוצר בקדנציה של משה כחלון, והם צריכים לקבל על זה קרדיט. אז הנה.

ומה עם יתר ה-40%? נכנסתי למסלולי החיסכון בקרן של אמא שלי (כלל פנסיה). לפני כמה שנים אמרתי לה שכדאי לה לעבור למסלול סולידי יותר, עם פחות מניות, והיא עשתה את זה. היום יש לה 15% מניות. לא מעט, אבל לא נורא. עכשיו, כשהבורסות נופלות ב-15%, זה אומר ש-2.5% מהפנסיה שלה נחתך. זה ממש לא כיף כשהפנסיה שלך נמוכה גם ככה – נזק של בערך 100 שקל בחודש, עד סוף החיים – אבל זה היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

אגב, גם אם אמא שלי לא היתה מקבלת החלטה אקטיבית לעבור למסלול פחות מסוכן, הקרן היתה מעבירה אותה באופן אוטומטי. גם זה נובע מרגולציה של משרד האוצר. זה נקרא המודל הצ׳יליאני, והוא קובע שאלא אם אתם בוחרים אחרת (ומיעוט שבמיעוט בוחר אחרת), הקרן תעביר אתכם למסלול מסוכן פחות ככל שתזדקנו. ההחלטה על המודל הזה התקבלה בעקבות המשבר ההוא של 2008, ולצערי לקח לה הרבה יותר מדי זמן להתממש, אבל בסופו של דבר גם היא יצאה לפועל בקדנציה של המפקחת הקודמת על שוק ההון, דורית סלינגר. הנה, נתתי עוד קרדיט.

אז כן, החוסכים לפנסיה בעולם החדש חשופים לסיכונים שהחוסכים בעולם הישן – פנסיה תקציבית, קרנות ותיקות – לא חשופים אליהם בכלל. אבל אני שמח שאנחנו גרים במדינה שהחליטה שהנושא הזה מספיק חשוב לה בשביל לקחת מהצעירים ולתת הגנה גדולה יותר למבוגרים.

5

עוד משהו שאנחנו לא חושבים עליו בדרך כלל הוא איך בשם אלוהים חברות הביטוח יכולות להתמודד עם מגיפה? מעבר לביטוח של אירועים וכנסים ומשחקי ספורט וכו׳ שחלקם כבר בוטלו וחלקם עוד יבוטלו, ומעבר לביטוח של נזקים כלכליים לכל מיני חברות ועסקים וכו׳ – מעבר לכל אלה – יהיו לא מעט אנשים שימותו. לרובם המוחלט יש ביטוח חיים (דרך קרן הפנסיה או ביטוח המנהלים או המשכנתא). מישהו יצטרך לשלם על ביטוחי החיים האלה. איך חברות הביטוח יוכלו לעמוד בהרבה מאוד אנשים מתים בפרק זמן די קצר?

אז התשובה היא שהרגולטור מחייב את חברות הביטוח לבנות את המודלים שלהם גם על בסיס אירועי קיצון שקורים פעם במאתיים שנה, כמו מגיפה. למעשה, לא כמו מגיפה, אלא בדיוק מגיפה. הנה, מתוך אחד מחוזרי היציבות של הפיקוח על הביטוח, אחד מתרחישי הקיצון שחברות הביטוח צריכות להראות שהן עומדות בו:

סתם, שתהיה לכם נקודת אור במשבר קורונה הזה. זה נחמד לדעת שבבעיות כל כך גדולות, כמו הקורונה, אנחנו לא לבד, אנחנו קהילה שמתמודדת יחד, מכל הכיוונים. לא?
כי בתכלס, המשבר הזה הוא משבר קולקטיבי, ולכן הוא דורש פתרון קולקטיבי. הפגיעה בכלכלה היא ודאית, והאוכלוסיות החלשות ייפגעו ממנה יותר. ידרש פה סיוע של משלמי המסים לנפגעי המשבר הזה. וכל מי שאומר לכם שאין שום מקום לסיוע ממשלתי, הוא טרמפיסט חופשי שרוצה שהמדינה תגן עליו בעת משברים מהסוג הזה, אבל לא רוצה לממן את ההגנה הזו לאחרים.

תבל

0.
זה הולך להיות הדבר הכי תלוש שתקראו ביום הבחירות. אבל קודם כל, מוזיקה:

1.
במאי 2015, במסגרת הדוח השנתי שלו, פרסם מבקר המדינה דוח מקיף על מחדל חמור של הביטוח הלאומי. לא מחדל בחלוקת קצבאות, לא אי סדרים כספיים, לא טובות הנאה. הפרק הזה בדוח המבקר עסק במערכת מחשב. או ליתר דיוק, המבקר בדק את התכנית הגרנדיוזית, אולי המגלומנית, של הביטוח הלאומי להחליף את 40 (!) מערכות ליבה ישנות שלו במערכת חדישה. הפרויקט הזה, שזכה לשם פרויקט ״תבל״, נהגה בביטוח הלאומי בסוף 2009, היה אמור להימשך קצת יותר מעשור (כלומר, עד השנה), ולעלות קצת פחות מחצי מיליארד שקל.
מפה לשם, זה לא קרה.
בכלל.
אפילו לא קרוב.
בדוח יבש מאוד, ולא מאוד ברור (במשרד המבקר יודעים לכתוב פרקים יותר קוהרנטיים), אנשי המבקר מפרטים איך עלות הפרויקט התנפחה והתנפחה, כיצד לוחות הזמנים נדחו ונדחו. כבר בעת פרסום הדוח, באמצע 2015, היה ברור שמדובר בכשל חמור. אחרי שנתיים – שנתיים! – הודיע הביטוח הלאומי עצמו כי דוח מיוחד שחיבר צוות מומחים חיצוניים שהזמין קבע כי הביטוח הלאומי הוציא 600 מיליון שקל על תקלה קולוסאלית. מתוך 33 מערכות חדשות, רק 1 פעלה, וגם זה באופן חלקי. על פי ההערכות החדשות, העלות התנפחה בעוד 800 מיליון שקל, נוסף על ה-600 שכבר הוצאו, ולוחות הזמנים התארכו בעשור נוסף. כלומר, במקום 11 שנה ופחות מ-500 מיליון שקל, יותר מ-20 שנה, ובערך 1.4 מיליארד שקל, כלומר פי שניים זמן וכמעט פי שלושה כסף.
נחמד.
אי לכך ובהתאם לזאת, הודיע מ״מ מנכ״ל ביטוח לאומי כי הוא מקפיא את הפרויקט.

2.
נזכרתי בסיפור הישן הזה השבוע בגלל משהו ששמעתי בכלל באוניברסיטה. אני לוקח כאן קורס שבוחן פרויקטים דיגיטליים בממשלה, ומנסה להבין למה רובם נכשלים, ואיך אפשר לגרום להם לא להיכשל. כתבתי על זה לאחרונה כאן. בקורס באוניברסיטה למדנו לעומק את הכישלון המהדהד של האתר הדיגיטלי של ממשל אובמה שהיה אמור לאפשר לאזרחים אמריקאים שאין להם כיסוי רפואי להירשם לאובמהקייר. לאתר קוראים HealthCare.gov, הושקעו בו לפני השקעות בערך חצי מיליארד דולר (יש הערכות שונות, והעלות התנפחה לפחות פי שלושה בהמשך), אבל למרות זאת, כשהושק באוקטובר 2013, הוא היה כישלון מהדהד. זו היתה תכנית הדגל של הנשיא אובמה, ולכן הכישלון הזה נדבק אליו. בגדול, האתר פשוט לא עבד. אי אפשר היה להירשם, הוא לא עמד בעומס, כל התקלות שאתם רק רוצים. זה היה כישלון כל כך מפואר, שכל מנחי תכניות הלייט נייט בארה״ב ירדו עליהם פצצה. הנה המיטב:

אבל אני לא מספר את הסיפור הזה בגלל הכישלון. פרויקטים דיגיטליים מגלומניים כאלה נכשלים, נקודה. אני מספר את הסיפור הזה בגלל מה שקרה אחר כך.

מעבר לזה שהבית הלבן גייס תוך שניה וחצי צוות קטן ורזה של מומחים מכל מיני מקומות (למשל, מגוגל) שיפתור את הבעיה (בהצלחה), לציבור אשכרה היה אכפת. אולי אני צריך לדייק את זה: לנבחרי הציבור היה אשכרה אכפת. כן, היה כאן פוטנציאל בלתי נדלה להיכנס בנשיא על הבייבי המרכזי של הכהונה שלו, סבבה, זה אחלה בונוס. אבל חוץ מזה, זה אשכרה עניין את הרשות המחוקקת לפקח על הפעילות של הרשות המבצעת. כמו בתיאוריה. מדהים, לא?
הקונגרס הודיע שהוא עושה חקירה משל עצמו (דרך ה- Government Accountability Office, שזה גוף של הקונגרס שאין לו ממש מקבילה בישראל), וגם הממשל עצמו הקים ועדת חקירה (דרך ה-Inspector General). אנשי הגופים האלה ראיינו את כל מי שזז פחות או יותר, כל גורם רלוונטי, חקרו את תהליכי קבלת ההחלטות, מה שאתם לא רוצים, והפיקו דוחות מקיפים. הדוחות האלה עצמם נחקרו, נקראו, ונידונו על ידי הרשות המחוקקת, ועל ידי גופים אחרים. זה אשכרה הזיז למישהו.

ומה קרה בישראל עם המחדל האדיר של פרויקט ״תבל״ של הביטוח הלאומי? כלומר, מלבד פרק בדוח מבקר המדינה ב-2015 שזכה לכמה כותרות בעיתונות הכלכלית ביום פרסום הדוח, וזהו. מה קרה? נשפכו שם 600 מיליון שקל מכספי משלם המסים הישראלי על מערכת בלתי מתפקדת. אלה מערכות שאמורות לתת שירות לציבור הישראלי, לייעל את עבודת הביטוח הלאומי, לקצר תהליכים, לפשט בירוקרטיה, לוודא שמידע לא הולך לאיבוד, שזכאויות לקצבאות לא מחושבות באופן ידני ושאין טעויות, כאלה מין דברים קטנים ופעוטים, ממש זוטי זוטות. האם מישהו מנבחרי הציבור שלנו, האם מישהו מחברי הכנסת, מחברי הרשות המחוקקת, הגוף הריבוני במדינת ישראל שאמור לפקח על הממשלה, האם מישהו מהם התעניין בנושא? האם מישהו מהם ניסה לעשות את העבודה שלו ואשכרה לפקח על הממשלה?

ובכן, כן.
איש אחד.
האיש הזה:
Uri_Maklev

לאיש הזה, אם אתם לא מכירים, קוראים אורי מקלב. הוא חבר כנסת מטעם יהדות התורה, והוא אחד מחברי הכנסת הנמרצים ביותר שתפגשו. (רציתי להביא לכם סטטיסטיקות מדויקות מאתר כנסת פתוחה על כמה דיונים הוא מנהל, מה אחוז ההשתפות שלו וכו׳, אבל אתר כנסת פתוחה נמצא בשיפוצים כבר די הרבה זמן, אז אין לי). בשבתו כיו״ר ועדת המדע של הכנסת, חבר הכנסת אורי מקלב, ככל שהצלחתי למצוא בפרוטוקולים של ועדות הכנסת השונות, הוא חבר הכנסת היחידי שיזם וקיים והשתתף לא בדיון אחד על פרויקט ״תבל״, אלא שניים (למען הדיוק: הוא נכח בעוד דיון, בוועדה לביקורת המדינה, תיכף אגיע לזה).

חבר הכנסת מקלב, שלאורך הדיונים האלה היה רוב הזמן חבר הכנסת היחידי שנכח בחדר, אשכרה זימן לכנסת את כל הפקידים האחראים, מהביטוח הלאומי ומגופים נוספים, בשביל שייתנו דין וחשבון לרשות המחוקקת על מה בשם אלוהים הם עשו עם הכסף שלנו, ולמה כל הפרויקט הזה התשבש בצורה כל כך קולוסאלית.

היחידי.

ועם כל הפירגון לעבודה הפרלמנטרית של חבר הכנסת מקלב (באמת, בלי ציניות), זה לא מספיק. 600 מיליון שקל מכספי משלם המסים הלכו לפח, תכנית גרנדיוזית להחליף 40 מערכות ליבה הסתיימה במערכת אחת חצי מתפקדת, בעלות שהתנפחה פי שלושה ובלוחות זמנים שהתנפחו ליותר מ-20 שנה, וזה כל מה שהרשות המחוקקת יודעת להפיק? שני דיונים בוועדת המדע שחבר כנסת אחד נוכח במהלכם?
זהו?!

באותה נשימה, אגב, בוז לוועדה לביקורת המדינה, ממש בוז. הוועדה לביקורת המדינה היא ה-וועדה שאמורה לדון בדוחות של מבקר המדינה. והיא אכן דנה בדוח הזה, ובנושא הזה. הנה הפרוטוקול. אם תעיינו בו תגלו שמחדל ״תבל״ היה נושא אחד מתוך שלושה נושאים בדיון הזה, ושרוב רובו לא התייחס אליו כלל. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שנושא הדיון המרכזי היה ״אי מיצוי זכויות בביטוח הלאומי״. זה נושא חשוב ורחב בפני עצמו. כשאתם דוחסים פנימה נושא גדול נוסף, זה די ברור שלא תספיקו לטפל בו. בקיצור, בוז לוועדה לביקורת המדינה.

3.
עשור חלף מאז פרויקט ״תבל״ של הביטוח הלאומי יצא לדרך. ב-2017 הוא הוקפא בידי מ״מ מנכ״ל הביטוח הלאומי, אחרי ש-600 מיליון שקל הושקעו בו, אבל ב-2018 הוא חודש על ידי המנכ״ל הקבוע מאיר שפיגלר. בסוף 2018 שפיגלר הגיע לדיון אצל מקלב לתת דין וחשבון על התקדמות הפרויקט. זה הכי טוב שהכנסת שלנו, הריבון, הצליח להפיק במסגרת תפקידו כמפקח על הרשות המבצעת. ח״ח למקלב ולשפיגלר (זה עולה לי בבריאות להגיד את זה), אבל זה ממש ממש מביך.

אם אנחנו רוצים שהאנשים שמנהלים את כספי המסים שלנו יעשו איתם עבודה טובה יותר, ינגישו לנו שירותים דיגיטליים, יהפכו את ישראל לסטארט אפ ניישן באמת ולא לסטארט אפ ניישן עאלק, אנחנו צריכים נבחרי ציבור שאשכרה עושים את העבודה שלהם. הייתי מצפה שדיון בנושא הזה יגיע לוועדת הכספים, ולא יידחק לוועדה צדדית של הכנסת (עם כל הכבוד לוועדת המדע). למעשה, אלמלא החריצות של חבר הכנסת מקלב, לא היו מתקיימים שום דיונים בנושא הזה. אם חבר הכנסת גפני, יו״ר ועדת הכספים, היה מחליט לשים את הנושא על סדר היום של ועדת הכספים, ומקיים עשרה דיונים בנושא ולא אפס, אחד בחודש עם דוחות התקדמות ברורים וכו׳, לביטוח הלאומי היתה מוטיבציה משמעותית להשתפר. כך גם לגופים ממשלתיים אחרים שהיו יודעים שנבחרי הציבור – המייצגים של הציבור, ציבור משלם המסים – מסתכלים מקרוב על העבודה שלהם.

לצערי זה לא ככה. אני יכול לחשוב על כל מיני הסברים. ראשי ועדות הכנסת קובעים את סדר היום שלהן בהתאם לפוליטיקה, בהתאם ללחצים מצד משרדי הממשלה, בהתאם ללחצים מצד בעלי אינטרס, לוביסטים, ועדי עובדים, ויתר גופים עם כח. הם לא קובעים את סדר היום שלהן לפי אינטרסים רחבים יותר. עוד מערכת מחשבת מתפקדת פחות או יותר מזיזה להם כהוא זה. הם ממילא לא משתמשים במערכות האלה, כי הם מספיק קרובים לצלחת – יא רבאק, הם הצלחת – בשביל שלא יהיה להם אכפת. וזו, לדעתי, הסיבה האמיתית.

תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
חג בחירות שמח.

מה צריך לקרות כדי שנראה מסלולי השקעה ירוקים בקרנות הפנסיה שלנו?

פוסט אורח של נירית, על נושא קרוב ללבי. קבלו אותה


 

 

יותר מכל דבר אחר, 2019 תיזכר כשנת משבר האקלים. שריפות הענק באוסטרליה היו רק אחת בסדרה ארוכה של תופעות טבע חריפות, אך הן שבו והחזירו לקדמת הבמה את משבר האקלים המתעצם. טוב, אולי לא יותר משתי מערכות בחירות רצופות ועוד אחת בדרך. הבעיה היא שהמקום שאליו משבר האקלים עדיין לא חלחל עמוק מספיק הוא שוק ההון, וספציפית לשוק ההון הישראלי ולקרנות הפנסיה הישראליות שמשקיעות בו ובמקומות אחרים. רק לפני כשבוע פרסמו גרינפיס דוח מיוחד לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס שבו הראו שהגופים הפיננסיים הגדולים עדיין משקיעים סכומי עתק בדלקים פוסיליים.

לפני כמה חודשים שאול כתב על מארק קרני, נגיד הבנק של אנגליה וקנדה לשעבר, שבינתיים הספיק לסיים את תפקידו ולהתמנות לשליח מיוחד של האו״ם לפיננסים ולמלחמה במשבר האקלים בסבב השיחות הקרוב בנושא בסקוטלנד, וגם ליועץ מיוחד לרה״מ הבריטי בוריס ג׳ונסון באותו נושא. מארק קרני סבור שלשוק ההון ולמשקיעים המוסדיים השפעה מכרעת על המלחמה במשבר האקלים באמצעות תיקי ההשקעות שלהם. אלה מילים גדולות אך העיקרון הוא למעשה פשוט מאוד ומוכר לכולנו בביטוי: בעל המאה הוא גם בעל הדעה. מי שמשקיע הרבה כסף בחברות יכול להחליט אילו חברות ירחיבו את הפעילות העסקית שלהן ואילו ידשדשו מאחור. באילו תחומים נראה צמיחה מואצת בשנים הקרובות ומהי התנהלות עסקית מקובלת. 

דוגמאות להשפעה של גופים מוסדיים כמו בנקים וקרנות פנסיה על התנהלות כלכלית אפשר למצוא די בקלות. המלחמה בהלבנת הון הפכה למשל לדרישה בסיסית למדי של רגולטורים שונים ששילבו ידיים כדי לצמצם פשיעה בינלאומית והעלמת מס. כתוצאה מכך, חברות שנותנות יד להלבנת הון יתקשו לגייס כסף ממשקיעים להמשך הפעילות שלהן והן אף עלולות להיענש בסנקציות כלכליות נוספות. בחו״ל ישנם גם משקיעים שקובעים לעצמם מגבלות השקעה ערכיות או שדורשים מהחברות שבהן הם משקיעים לעמוד באמות מידה ערכיות מחמירות יותר. קרנות פנסיה ציבוריות מארה״ב, נורווגיה ויפן למשל, נמנעו לאורך השנים מהשקעה בחברות שלקחו חלק במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בחברות סיגריות ונשק וכיום נמנעות גם מהשקעה בחברות דלקים פוסיליים. 

וזה לא רק עניין של מינוף הכוח הכלכלי להשפעה על ערכים אתיים שהיינו רוצים לראות. בהולנד, אחד מגופי התפעול וניהול ההשקעות שמשרת כמה קרנות פנסיה החליט שלא יתכן שהם יתרמו למשבר האקלים שמעמיד את המדינה שלהם בסכנת הצפה כמעט מיידית. הם החליטו למשל שטכנולוגיות מים הן אחד הנושאים שחשוב להם להשקיע בהם כדי להקטין את הסיכונים הפיננסיים בתיקי ההשקעות של החוסכים לפנסיה. יותר ויותר חברות ורגולטורים מבינים שמשבר האקלים מציב סיכונים משמעותיים: יותר נזקים אקלימיים יתבטאו ביותר הוצאות לחברות הביטוח, בקריסת חברות שלוות כספים מהבנקים ומקרנות הפנסיה ובירידות ערך משמעותיות לתיקי ההשקעות שלהם. 

ובישראל מה? ב-2011 פרסם אגף שוק ההון עם המשרד להגנת הסביבה מדריך שכתבה נוגה לב-נדן ציון על שילוב מדדי ESG בתחומי הסביבה, החברה והממשל התאגידי בהשקעות של גופים מוסדיים. המדריך לא עורר שינוי וקרנות הפנסיה המשיכו להשקיע בכל מה שחשבו שישיג לחוסכים תשואה טובה, גם אם מדובר בחברות טבק, הימורים ונשק. רק בסוף 2017, נזכרו ברשות שוק ההון להתייחס לכך קצת יותר ברצינות ויישרו קו עם הפיקוח על הבנקים שעשה זאת כמה שנים קודם לכן. דורית סלינגר, שהיתה המפקחת על שוק ההון אז, דרשה מהגופים המוסדיים להצהיר האם הם מתייחסים לנושא ההשקעות האחראיות במדיניות ההשקעות שלהם. כמו בבנקים, גם הניסיון הזה הסתיים בהצהרות כלליות ולא מחייבות של הגופים לשקול אולי להתייחס לנושא, וגם אז רק בהשקעות מקומיות, ורק אם ימצאו לכך מקום. 

מה בעצם צריך לקרות כדי שמשהו יזוז בשוק ההשקעות המוסדי? שלושה דברים עיקריים: אנחנו צריכים להיות יותר אקטיביים ולאותת לגופים שאיכפת לנו משיקולי סביבה וחברה; הרגולטור יכול לבדוק מהם החסמים שמונעים מהגופים ללכת לכיוון הזה ולגרום לגופים להטמיע את השיקולים הללו כחלק מניהול הסיכונים השוטף שלהם; והגופים המוסדיים עצמם צריכים להבין שגם להם יש אחריות אדירה לא רק לעזור לנו לחסוך יותר כסף לגיל הפרישה, אלא גם לתרום לסביבה בריאה יותר שבה נחיה בעתיד.  

מה קרנות הפנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בחברות שטובות יותר לעתיד של כולנו?

ישראל היא שוק קטן מאוד. הגופים המוסדיים מנהלים סכום אדיר של כ-1.7 טריליון ש״ח כשקרנות הפנסיה החדשות שבהן רובנו חוסכים מנהלות כרבע מסכום זה. עם כמות כסף גדולה כל כך שקרנות הפנסיה צריכות להשקיע באופן שמבטיח פיזור גבוה של הכסף קשה להן להיות ממש סלקטיביות בבחירת ההשקעות. כמות ההון שמנהלים הגופים המוסדיים גדולה כל כך על השוק המקומי שהם פשוט משקיעים בכל מה שיש. מצד אחד, קשה ממש להימנע באופן גורף מהשקעה בתחומים מסוימים או בחברות מסוימות במצב כזה. ומצד שני, כל החלטת השקעה של קרן פנסיה בעלת השפעה עצומה על השוק המקומי. בחו״ל לעומת זאת, קרנות הפנסיה שלנו לא יכולות להשפיע ממש על מאזן הכוחות הקיים. 

הדבר הראשון שקרנות פנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בהשקעות אחראיות יותר הוא פשוט לקבל החלטה כזו, רצוי באופן פומבי. לפני כחצי שנה ברק סורני, כמנכ״ל פסגות בית השקעות, הודיע שפסגות הוא הגוף המוסדי הישראלי הראשון שחתם על עקרונות להשקעות אחראיות שמקדם ארגון PRI (ארגון ביוזמת האו״ם, Principles for Responsible Investment). לפני כן פסגות גם גיבש אמנת אחריות תאגידית שפרסם באתר החברה. אך מאז סורני סיים את תפקידו, בדוחות הכספיים האחרונים של החברה אין שום התייחסות לנושא וברשימת החברות שבהן היא משקיעה ניתן למצוא גם חברות חיפושי נפט וחברות פלסטיק למשל. כך שלא ברור כיצד עקרונות ה-PRI באים לידי ביטוי בהתנהלות השוטפת של החברה. צבי ואבנר סטפק, מבעלי השליטה בבית ההשקעות מיטב-דש, ידועים במעורבותם הגבוהה בנושאים חברתיים והם התבטאו בנושא באופן פומבי לא אחת. מיטב ד״ש אף פרסמו את אחת ההצהרות היותר מפורטות בנושא מדיניות השקעה אחראית. ברשימת החברות שבהן השקיעה מיטב דש ניתן למצוא יותר השקעות בחברות קלינטק ביחס לכמה מקרנות הפנסיה הגדולות, אך גם השקעות בחברות אנרגיה מסורתית ובחברות חיפושי נפט. הדוחות הכספיים של החברה כלל לא מתייחסים לנושא וקשה להעריך עד כמה הם מסתמכים על שיקולי מדיניות השקעה אחראית.

בסופו של דבר, גם אם בקרן הפנסיה יש מנהל שאיכפת לו הקרנות מעדיפות שלא לשאת את דגל ההשקעות האחראיות ולהמשיך לשמור על עמימות בנושא. לקרנות הגדולות יש פחות אינטרס לעורר גלים שעשויים לגרום למעבר מסיבי של לקוחות לקרנות המתחרות. והקרנות הקטנות מתמקדות בעיקר בהוזלת דמי ניהול כחלק מרפורמת קרנות ברירת המחדל כדי למשוך כמה שיותר לקוחות ולהגדיל את נתח השוק שלהן. לאלה ולאלה אין רצון להתבטל כחריגות בשוק. למעט כמה מאבקים מתוקשרים בהסדרי חוב גדולים במשק בעבר, הגופים המוסדיים מעדיפים להוריד פרופיל ולא להצטייר בתקשורת כמי שמנהל קשרים לא ראויים עם בעלי הון כאלה ואחרים.

כדי שקרנות הפנסיה יוכלו למנף את הכוח שלהן כגוף מוסדי להשפעה אקטיבית על החברות שבהן הם משקיעים במטרה לעודד יותר התנהלות אחראית בהיבטי סביבה, חברה וממשל תאגידי צריכים לקרות עוד שני דברים. ראשית, הרגולציה הקיימת אוסרת על קרנות הפנסיה להחזיק נתח משמעותי במרבית סוגי ההשקעות כדי לעודד פיזור רחב ולהקטין את הסיכון להפסדים לחוסכים. אך היא גם מונעת מהקרנות להפוך לבעלי השפעה משמעותית בחברות המושקעות. שנית, במרבית החברות הנסחרות בשוק ההון המקומי יש עדיין בעלים המחזיקים בשיעור גבוה מאוד ממניות החברה. כדי לאפשר למשקיעים נוספים להפוך לבעלי עניין שיכולים להשפיע על החברה נרצה לראות יותר ויותר חברות שנתח משמעותי מהמניות שלהן נמכר לציבור.

מה הרגולטור עושה ומה הוא יכול לעשות טוב יותר?

הרגולטור יכול לעשות כמה דברים שמאותתים לחברות שכדאי להן לשקול מדיניות השקעות אחראית יותר, אך אני אתמקד פה בשני נושאים. משה ברקת, המפקח על קרנות הפנסיה, החליט לאחרונה שהוא לא אוהב את המעורבות של גופי ייעוץ חיצוניים שמספקים לחברות רבות במקביל אנליזה של חברות להשקעה עם המלצה האם ועד כמה להשקיע בהן. ספציפית, חברת הייעוץ אנטרופי שיש לה כמעט מונופול על השוק הזה בארץ לא ממש מוצאת חן בעיניו ולאחר כמה כיפופי ידיים ביניהם נראה שהיא קצת נסוגה ממתן ייעוץ בהחלטות השקעה. אך דווקא בשנה-שנתים האחרונות החלה אנטרופי להציע לקרנות הפנסיה גם ייעוץ בבניית מודל השקעות שמתחשב בשיקולי סביבה, חברה וממשל תאגידי בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים. כעת, יקשה עליהן להמשיך ולקדם גם את מודל ההשקעות האחראי. 

המהלך השני שקורה היום, ללא כל קשר למשבר האקלים, הוא של העברת ההקצאה של אגרות חוב ממשלתיות ייעודיות שהממשלה מנפיקה לקרנות הפנסיה בריבית מובטחת, מהחוסכים הצעירים אל החוסכים המבוגרים יותר. דווקא המהלך הזה שנבנה כדי לאפשר יציבות גבוהה יותר בגובה קצבת הפנסיה לחוסכים מבוגרים ולפנסיונרים שיהיו חשופים פחות לתנודתיות של שוק ההון, יוכל לאפשר לקרנות גמישות גדולה יותר בהשקעות. עד כה, קרנות הפנסיה השקיעו באופן חופשי רק 70% מהכסף שאנחנו חוסכים אצלן, ואילו כעת, יתפנו להן עוד סכומי כסף משמעותיים שיש להשקיע. אגרות החוב המיועדות אמנם סיפקו מעין רשת ביטחון בתקופות של ירידות בשוק ההון, אך בשנים רבות שבהן היו עליות משמעותיות הן דווקא הגבילו את שיעור התשואה שהקרנות הצליחו להשיג עבורנו.

מה אנחנו יכולים לעשות כלקוחות של קרנות הפנסיה?

כדי לגרום לקרנות הפנסיה להכיר בחשיבות של השקעות אחראיות אנחנו החוסכים צריכים להתחיל להשמיע את קולנו ולהראות להן שזה נושא שחשוב לנו. נושא שחשוב לנו עד כדי כך שנשקול להחליף קרן פנסיה לקרן שמשקיעה בצורה אחראית יותר. המערכת כולה, וגם הנטיה הטבעית שלנו, מוכוונות להשאיר אותנו במסלול ההשקעות של ברירת המחדל בקרן הפנסיה. אנחנו לא טורחים להתעניין באפשרויות השונות, סוכני הביטוח והמשווקים לא רוצים לקחת על עצמם את האחריות להמליץ על מסלול השקעה חלופי וגם לקרן הפנסיה עצמה זה קל יותר לנהל את כולנו במסלול ברירת מחדל. התקשורת מודדת את קרנות הפנסיה בעיקר בהיבטים של תשואה אל מול דמי ניהול וכך גם אנחנו מסתכלים על זה.

מה היה קורה אילו כחלק ממחאת הגז שארגנו אורלי בר-לב ואחרים היתה קמה קבוצה שקוראת לקרנות הפנסיה להפסיק להשקיע בחברות דלקים ונפט? מה היה קורה אם במחאת האקלים האחרונה שהובילו תנועות הנוער בעקבות חבריהם ברחבי העולם הם היו מפנים אצבע מאשימה גם כלפי קרנות הפנסיה שלא עושות מספיק כדי לדאוג לכך שכשהם יגיעו לגיל הפנסיה עוד יהיה אפשר לחיות על הכדור הזה?

 

הערות שוליים על הראיון של נתניהו לשרון גל

ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק ראיון כלכלי לתכנית של שרון גל בערוץ 13. ברכות. ראש הממשלה אוהב להתראיין אצל שרון גל. זו הפעם השלישית שהוא מתראיין אצלו בתוך חודשים ספורים, הפעמיים הקודמות היו ימים בודדים לפני הבחירות שנערכו אי אז באפריל (מועד א׳), כך שזה עקבי.

גל שאל את נתניהו מספר שאלות ישירות על הגירעון הגדול שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתו. נתניהו, בגרון ניחר ובעיניים עייפות ניסה להתנער מעניין הגירעון. אבל בניגוד לפעמים קודמות, בהן נתניהו שלט בחומר שליטה מוחלטת, הפעם זה נראה כאילו ראש הממשלה תלוש לחלוטין מההתנהלות הכלכלית של הממשלה שלו.

על ההתחלה, גל שאל את נתניהו – ״אדוני ראש הממשלה, האם תוכל להבטיח שלא תעלה מסים בשביל לסגור את הגירעון?״. נתניהו ענה בתשובה מתחמקת – ״למה אתה חושב שצריך לסגור את הגירעון בהעלאת מסים?״. אה, זה קל, שרון גל לא ענה לו, אבל היה יכול לו היה רוצה, זה בגלל שבנק ישראל אומר. וגם משרד האוצר. וגם יש להם סיבה טובה.
תראו:
במסמך שמשרד האוצר עצמו חיבר והציג לממשלה על הגירעון הצפוי בשלוש השנים הקרובות הוא פירט במפורש שהגירעון מגיע משני צדדים. הוא מגיע מצד ההוצאות – כלומר שהוצאות הממשלה חורגות ב-9 מיליארד שקל ממש שמותר לה – אבל הוא מגיע גם מצד ההכנסות ממסים. למעשה, החור בצד ההכנסות גדול בהרבה מהחור בצד ההוצאות – כמעט 14 מיליארד שקל. במלים פשוטות – בקופת המדינה אין מספיק הכנסות ממסים בשביל לתמוך בתקציב שהממשלה רוצה. או שתעלו מסים, או שתקצצו דרמטית את התקציב, או שתחיו עם מינוס מאוד גבוה. זה מעגל שאי אפשר לרבע.

אבל לראש הממשלה נתניהו יש קונץ פטנט. הנה המשך התשובה שלו לשרון גל: ״אתה יכול להוריד גירעון על ידי קיצוץ בהוצאות, דרך אגב זה גם עדיף. זה מה שאני מתכוון לעשות. זה גם מה שעשיתי בפעמים קודמות״.
וזה, איך אני אגיד את זה בעדינות, זה ממש לא נכון, מכל הכיוונים.
דבר ראשון, זה נכון שטכנית אפשר לסגור את הגירעון הזה – כל גירעון – על ידי קיצוץ בהוצאות. אבל במקרה של ממשלת ישראל, היא תצטרך לקצת יותר מ-20 מיליארד שקל בשביל לסגור את הגירעון מבלי להעלות מסים. ב-2011, על הרבה הרבה פחות מזה, מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות. ומאחר שישראל גם ככה בתחתית ההוצאה הציבורית בהשוואה בין לאומית – כלומר שמרבית מדינות ה-OECD מוציאות על שירותים ציבוריים יותר מישראל ביחס לתוצר שלהן – זה אומר שהממשלה לא באמת יכולה לקצץ. ואם כל הטיעונים האלה לא משכנעים אתכם, אז קחו רק את עניין הביטחון: נתניהו עצמו אומר בכל הזדמנות בחודשים האחרונים שהוא מתכוון להוסיף לתקציב הביטחון עוד 4 מיליארד שקל לפחות בשנה. איך בדיוק הוא מתכוון להוסיף את כל הכסף הזה ולקצץ בהוצאות? על מי הוא עובד?
דבר שני, כשנתניהו טוען שהוא כבר עשה את זה בעבר – קיצץ בגירעון על ידי קיצוץ בהוצאות – הוא מתכוון לתקופה שבה כיהן בתור שר אוצר. וזה נכון, הוא אכן עשה את זה. אבל מאז חלפו 15 שנה. כראש ממשלה, נתניהו לא רק שלא עשה את זה, אלא עשה את ההיפך. בתקופתו כראש ממשלה המגזר הציבורי גדל, ההסתדרות קיבלה הטבות מפליגות בדמות חוקי עבודה שראש הממשלה נתן לה להעביר (למשל, שבשביל להקים ועד במקום עבודה יהיה מספיק להביא חתימות משליש מהעובדים במקום חצי), והסכמי שכר מפנקים. נתניהו של 2020 הוא כבר מזמן לא נתניהו של 2005.

שרון גל לא הירפה. ״למרות גירעון של 51 מיליארד שקלים, אתה ישן רגוע בלילה?״, הוא שאל את ראש הממשלה. ונתניהו, שנראה שלא ישן כבר כמה לילות, אם כי לא בגלל הגירעון, ענה תגובה מגומגמת. פתאום, הבין שאולי לא כדאי להבטיח יותר מדי דברים שלא יוכל לקיים, אז שינה טיפה את הגרסה שלו: ״אני מקווה שלא נצטרך להעלות מסים, אני אעשה הכל כדי שלא נצטרך, משום שהעלאת מסים, כללית בוודאי, לא רק שלא מאיצה את הצמיחה היא יכולה גם לפגוע בה, ובסוף תשלם גם בהכנסות״.
נו, לפחות נתניהו מתקרב יותר אל האמת – הוא כבר לא מתחייב יותר שיסגור את הגירעון רק על ידי קיצוץ בהוצאות, פתאום הוא מודה שייתכן, אם ייצטרך, חס וחלילה, גם יעלה מסים. אם זה יקרה – וסיכוי סביר שזה יקרה – זו לא תהיה הפעם הראשונה. נתניהו כבר העלה מסים בעשור האחרון, יותר מפעם אחת. הוא עשה את זה בתקופת המשבר הכלכלי כששטייניץ היה שר אוצר, הוא עשה את זה כשיאיר לפיד היה שר אוצר, ועשה את זה שוב גם כשכחלון היה שר אוצר. בכל פעם לא היתה לו ברירה, בכל פעם מסיבה אחרת, כי כזו היא המציאות – היא לא שואלת אותך.

ואז, אז הגיע החלק המשונה ביותר בראיון. גל שאל את נתניהו: ״אדוני ראש הממשלה, הגירעון הפתיע אותך?״ ונתניהו כמעט ירה עליו בחזרה את התשובה – ״לא״.
פשוט ככה – ״לא״.
אחרי זה היתה דממה של שניה או שתיים, ואז נתניהו הבין שאולי אמר איזו שטות, כי הוא התחיל לגמגם ״אני לא יודע אם זה 51 (מיליארד שקל), יש נתונים כאלה ואחרים, אני לא חושב שהוא כזה גדול, אבל כבר דיברתי בגירעונות גדולים יותר, באופן יחסי למה שהיה במקומות אחרים, אם אתה מהוון אותם, גם גירעונות גדולים יותר״.
נשבע לכם, זו התשובה המדויקת שלו, מילה במילה.
זה בסדר, אף אחד לא הבין למה הוא התכוון.

אבל בואו נחזור שניה ל-״לא״ הזה של נתניהו. לא, הגירעון לא הפתיע אותו. מה זה אומר בעצם? זה אומר שראש הממשלה ידע שהוא מוליך את הממשלה שלו לגירעון שגבוה ממה שהממשלה עצמה הגדירה בחוק? כי הגירעון זו לא סתם משאלת לב של קומץ כלכלנים בירושלים וכמה עיתונאים משועממים. הגירעון נקבע בחוק התקציב על ידי הממשלה והכנסת. זה יעד שהממשלה מחויבת לעמוד בו. משרד האוצר צריך לעשות הכל בשביל לא לסטות ממנו, ככל שהוא יכול. אם ראש הממשלה טוען שהוא ידע שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה – כי עובדה, הוא לא הופתע ממנו – יש כאן בעיה רצינית. כמה זמן בדיוק ידע ראש הממשלה שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה? מדוע לא דרש משר האוצר לטפל בגירעון ולעשות כל מה שצריך בשביל להוריד אותו? האם זה קשור לעובדה שעד לאחרונה ראש הממשלה ושר האוצר היו יריבים פוליטיים ממפלגות מתחרות? אני שואל כי פשוט ב-2012, כששטייניץ היה שר האוצר ולא היווה שום איום פוליטי על ראש הממשלה, נתניהו פעל להפחתת הגירעון על ידי העלאת המע״מ ומסים אחרים למרות שהיה לקראת בחירות. גם אז הגירעון היה בערך 4%, וגם עתה הוא בערך 4% (כך שלא, הוא לא היה גדול יותר פעם, לא באחוזים ולא בשקלים), רק נתניהו הוא זה שהשתנה. פעם היתה לו אחריות תקציבית, היום אין לו.

אחרי זה גל ונתניהו עברו לדבר על מחירי הדיור ועל מערכת הבריאות, אבל התשובות של נתניהו היו מפוזרות ולא קוהרנטיות, ועד מהרה הוא עבר למנות את הרפורמות הכלכליות שעשה – 60! – ועד מהרה הראיון הפך להתקפה על התקשורת. נתניהו התרגז על השאלות של גל ותקף אותו, בשם נציג התקשורת הישראלית, על כך שהתקשורת לא מתמקדת בהצלחות, אלא רק מותחת עליו ביקורת.
תקף את שרון גל, כן? האיש שהיה חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, שבכל הזדמנות שיש לו תוקף בעצמו את התקשורת, כן?
ועל זה פשוט כבר אין לי מה להגיד.

(התפרסם גם כאן)

שלושה סיפורי ילדים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1ֿ.
ועכשיו, בקשר למוזיקה הזו.
הסרט האחרון שראיתי עם אורן בקולנוע היה פדינגטון הדב 2. זה היה לפני שנסענו לכאן, כשהוא היה בן חמש, אולי קצת פחות. הוא לא רצה ללכת לסרט. הוא ממש הפציר בנו שלא נלך. אבל בכל זאת הלכנו, ארבעתנו. במהלך הסרט, באיזה קטע מפחיד כלשהו, הוא ביקש שניצא. אבל חיבקנו בו ושכנענו אותו להישאר. הוא נשאר, אבל כשיצאנו מהסרט הכריז באופן חד משמעי: ׳אנחנו לא הולכים יותר לסרטים בקולנוע. לא רוצה!׳

כמעט שנתיים חלפו מאז. אבל ביום שישי הקודם, אחרי מסע שכנועים די קצר, הוא הסכים והלך איתי שוב לקולנוע. הלכנו לראות את פרוזן 2. האם הוא אהב את הסרט? ובכן, ברגע שיצאנו הוא ביקש שנלך לראות אותו שוב. ומאז, בכל יום, הוא ביקש שוב. ושוב. ושוב.

אורן טוען שהשירים בפרוזן 2 יפים יותר מאשר בפרוזן 1. ואני, מה אגיד לכם, אני ברגשות מעורבים. לגבי פרוזן 2 באופן כללי, וגם לגבי השירים. ברגעים, אני חושב ש-2 הוא סרט נהדר. ברגעים אחרים, אני חושב שהוא מורכב מדי, מתוק מדי, וחסר קתרזיס מדי ביחס לסרט הראשון.

אבל דבר אחד בטוח: יש בו חלק אחד מרגש בצורה בלתי רגילה, שמתכתב יפה עם החלק המרגש ביותר בסרט הראשון. והעניין הכי יפה בכך, הוא שלוקח לך זמן להבין למה אתה מתרגש. לוקח לך זמן – אוקי, לי לקח זמן – בשביל שהסאבטקסט יחלחל באמת לתוך הלב ויניע את השריר הרדום שבו.

בשביל לא לספיילר את הסרט השני, אני רוצה לדבר על הסרט הראשון. שיר הנושא של הסרט הראשון – Let It go – הפך להיות להיט ענק. לפי ויקיפדיה, בשנה שאחרי שהסרט יצא, הסינגל של השיר נמכר ב-11 מיליון עותקים, התברג בצמרת מצעדי השירים במדינות שונות, זכה בפרסים, ומה שאתם לא רוצים.
המלכה אלזה, עד לפני שניה הנסיכה אלזה, שרה על כך שהיא רוצה להשתחרר, לתת לכוחות הפנימיים שלה לפרוץ, להפסיק לפחד שיראו אותה באמת. לכאורה, היא רוצה להיות מלכת השלג. בסאבטקסט…

בארוחת הערב הקשבנו לשיר הזה. הילדים אכלו שניצל וקוסקוס, ואלזה שרה ברקע. כולנו אכלנו בדממה והקשבנו. וכשהקשבתי למלים ברוב קשב, הדמעות החלו לזלוג מעיני. הילדים היו שקועים בהאזנה ולא שמו לב, אבל האמת שלא היה לי אכפת לו היו שמים לב.

Don't let them in, don't let them see
Be the good girl you always have to be
Conceal, don't feel, don't let them know
Well, now they know!

Let it go, let it go
Can't hold it back anymore
Let it go, let it go
Turn away and slam the door!

מעולם לא התביישתי בנטיה המינית שלי, אבל זו לא חוכמה, כי אני שייך לרוב ההטרוסקסואלי. אבל יש לי חבר קרוב שיצא מהארון רק אחרי השירות הצבאי, ובמשך שנים נאלץ להדחיק ולהסתיר את הנטיה המינית שלו. לא סתם חבר, שלום שלום, אלא חבר קרוב ממש. אני זוכר כמה בשוק הייתי כשיצא מהארון בפני – במסגרת מסע יציאה כולל מהארון שערך. אני זוכר שכעסתי. לא הבנתי. הדעות החשוכות שלי מנעו ממני לראות את האדם שהיה כפי שהוא. נדרשו לי שנים – באמת, שנים – בשביל להבין שכולנו על הספקטרום הקווירי, ושאהבה היא אהבה, ולמי בשם אלוהים זה משנה מה הנטיה המינית של אדם.

It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me I'm free!

Let it go, let it go
I am one with the wind and sky
Let it go, let it go
You'll never see me cry!

אין לי שום ספק שהסאבטקסט הזה לא חלחל אל הילדים שלי. אני די בטוח שהוא גם לא חלחל אל רוב המבוגרים שצפו בסרט. האם דיסני היתה צריכה ללכת עד הסוף ולתת לאלזה להיות הדמות הקווירית המוצהרת הראשונה בתולדות סרטי החברה? קטונתי. הלוואי והיתה עושה את זה, אבל אני חושב שאפילו זה צעד חשוב בכיוון. במיוחד כשמביאים בחשבון שבפרוזן 2 אלזה עושה צעד משמעותי עוד יותר בכיוון היציאה שלה מהארון (לא רוצה לספיילר. אל תצפו שום דבר מוצהר, אגב, גם שם זה רק בסאבטקסט).

כשאלון ואורן היו קטנים, גרנו בירושלים. יד המקרה ואותו חבר שלי עבר להתגורר חמש דקות הליכה מאיתנו, יחד עם בן זוגו. כמעט בכל יום חמישי היינו אוכלים פיצה יחד, האכלנו זה את החתולים של זה ובילינו לא מעט זמן ביחד. מבחינת אורן ואלון הם גדלו לראות מודל אחר של זוגיות, שני גברים שגרים יחד. לא יכולתי לחשוב על מתנה גדולה יותר לבקש מהם.

Let it go, let it go
And I'll rise like the break of dawn
Let it go, let it go
That perfect girl is gone!

Here I stand
In the light of day
Let the storm rage on
The cold never bothered me anyway!

זה באמת שיר מרגש. באמת. עד דמעות. נעצבתי עד בלי די כשחשבתי על החבר שלי, נאלץ לחיות בשקר לאורך כל ילדותו, בחרותו ובגרותו, עד שהחליט באומץ לתת לעולם לראות את מי שהוא באמת, ולחיות את חייו באופן שהוא רוצה לחיות אותם, באופן שהוא מרגיש שלם.

אני לא יכול לדמיין אפילו כיצד זה מרגיש. אמנם תמיד הרגשתי אאוטסיידר בכל אשר פניתי, אבל מעולם לא ברמה הזו. לא ברמה שהייתי צריך להכחיש את מי שאני, את לב ליבה של זהותי, בפני העולם. איזה נטל כבד הוא הנטל הזה. נטל שאתה גורר באשר תלך. כמה אני שמח שהוריד אותו מהכתפיים שלו.

עכשיו תקשיבו לזה שוב, ותתרכזו חזק חזק במלים. השיר הזה מביא אותי לדמעות בכל פעם, כי המסר שלו, כמו עשרים וחמש השפות האלה, הוא אוניברסלי:

סליחה, חבר.

סליחה שלא ראיתי אותך על ההתחלה כמו שאתה. סליחה שכעסתי והפניתי לך כתף. סליחה שלקח לי זמן להבין. לפעמים אנשים כמוני צריכים נסיכה של דיסני שתפתח להם את הלב.

אני שמח שאורן אוהב את הסרט הזה.
יש מצב שבשבוע הבא אלך איתו שוב לפרוזן 2.

2.
כשהייתי בערך בן 15, אבא שלי נסע לחו״ל. תכל׳ס אני לא זוכר בן כמה הייתי בדיוק. אולי הייתי בן 10, אין לדעת. מה שאני כן בטוח הוא שזה היה אירוע נדיר – אבא שלי מעולם לא נסע לחו״ל. גם לא איתי. אלה היו ימים אחרים. השמיים לא היו פתוחים, פתח תקוה עוד לא היתה יעד מבוקש לזוגות צעירים, ומעמד הביניים של שנות ה-80/90 היה סתם מעמד ביניים, בלי כסף לבזבז.

אבל אז הגיעה איזו הזמנה לתחרות סיוף בקובלנץ, אוסטריה, ואבא שלי טס. אני לא זוכר אם הוא רק אימן או גם השתתף. בחיי, אני לא זוכר מזה כמעט כלום. זוכר רק מה ביקשתי שיביא לי:

נינטנדו.

באותה תקופה רק לילד הכי עשיר בכיתה שלי היה נינטנדו. וכשאני אומר הכי עשיר, אני מתכוון הכי עשיר. אבל ממש. בהפרש ניכר מהמקום השני. לילדים אחרים היה חיקוי זול – מגהסון – אבל לילד הכי עשיר היה נינטנדו. עם סופר מריו ודאק האנט ודונקי קונג והכל. היינו הולכים אליו אחרי בית הספר לשחק והקנאה היתה אוכלת אותי.

אז כשאבא שלי טס לאוסטריה – אוסטריה! – ושאל את אחי ואותי מה אנחנו רוצים שיביא לנו מתנה, התשובה היתה מיידית: נינטנדו.

אני לא זוכר כמה זמן אבא שלי היה בחו״ל באותה תחרות סיוף. כמה זה כבר יכול לקחת, שבוע? עשרה ימים? אני זוכר רק שזה לקח נצח. יום אחד, כנראה לקראת סוף הנסיעה, אבא צלצל. לא היו אז טלפונים סלולריים, ושיחות לחו״ל היו עניין מסובך, מסורבל ויקר. אמא שלי נתנה לי את הטלפון. אני לא זוכר שום דבר מהשיחה הזו, זולת שאלה אחד שאבא שלי שאל: האם אנחנו רוצים נינטנדו, או נינטנדו על בטריות?

אתם מבינים, הוא הלך לחנות – יש מצב שאני ממציא קצת, אבל זה מה שאני זוכר – ואמר למוכר האוסטרי שהילדים שלו רוצים נינטנדו. המוכר אמר לו ׳סבבה, יש לנו כזה, אבל יש לנו גם משהו חדש: נינטנדו על בטריות׳. אבא שלי לא ידע אם זה מתאים לנו או לא, אז הוא טרח והתקשר בשביל לבדוק. ואנחנו, ילדים קטנים מפתח תקווה, בשיחה בינ״ל שעולה הון תועפות, כזו שבקושי שומעים בה משהו, אנחנו לא ידענו מהחיים שלנו. וחוצמזה, גם היו לנו נסיבות מקילות: לא היה אינטרנט ולא היה גוגל ולא היה בכלל איך לבדוק, מה לעזאזל זה נינטנדו על בטריות?

אבל אבא אמר שהמוכר אמר שזה חדש. וחדש זה טוב. וחוצמזה, אם זה על בטריות, אולי זה אומר שאפשר לקחת את זה איתך לבית של חבר ולשחק איתו שם? בקיצור, הפור נפל די מהר: אבא, תביא נינטנדו על בטריות.

עוד כמה ימים שנדמו כמו נצח חלפו, ואבא חזר סוף כל סוף מקובנלץ, אוסטריה. ובאמתחתו קופסה.

אני לא זוכר אם הוא עדיין גר בבית בתקופה הזו, או לא. אני לא זוכר אם חזר הביתה ישירות מהשדה, או לא. אני לא זוכר שום דבר חשוב מהתקופה הזו, וכנראה שלא במקרה. אבל דבר אחד אני זוכר: כבר ברגע שהוא הוציא את הקופסה מהתיק הבנו שמשהו לא בסדר.

היא היתה קטנה.

ונינטנדו, ובכן, באותה תקופה נינטנדו היה דבר די גדול. הנה, כזה גדול:

סופר מריו לנצח

סופר מריו לנצח

ואילו הדבר שאבא הביא היה קטן. הנה, כזה קטן:

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

כן, זה היה גיימבוי: נינטנדו על בטריות. לא צבעוני. לא מתחבר לטלוויזיה. אי אפשר לשחק בו בשניים.

אין לי מלים לתאר את מפח הנפש שלי. חיכינו כל כך הרבה, הציפייה שלנו היתה כל כל דרוכה, עד שאני מסוגל להרגיש את האכזבה שהכתבה בי עד היום, בחלוף אלוהים יודע כמה עשורים. אכזבה של ילד שהבין שנסגר חלון ההזדמנויות הזעיר שלו להפוך למקובל, נסגרה האפשרות שלו להזמין חברים לשחק איתו בנינטנדו, נסגר הצוהר שלו להראות לחבריו שגם הוא שווה, שגם הוא חבר באותו מעמד סוציו אקונומי שהם.

נינטנדו על בטריות. טפו.

*

השבוע, כמה עשורים אחרי היום ההוא שאבא חזר מקובלנץ, אוסטריה, חזרנו אנחנו מחופשה משפחתית קצרה בוושינגטון, דיסי. היום שבו חזרנו היה יום שבת, 30 בנובמבר. כשחזרנו, אחרי נסיעת לילה ברכבת. חיכתה לנו מתחת לבית חבילה מאמזון. זה עסק די שגרתי כאן, אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הפעם זו היתה חבילה מיוחדת.

לא קניתי שום דבר בבלאק פריידי (אני משקר, כמובן, קנינו מעילי חורף לילדים ב-50% הנחה). לא טלוויזיות ולא אזניות ולא מכשירי חשמל ולא שום דבר, למרות שהפרסומות והמודעות של כל הדברים בעולם קפצו עלי מכל הכיוונים בשבועיים שלפני הבלאק פריידי. באמת, זה היה טירוף שאין כדוגמתו.

לא קניתי כלום בבלאק פריידי, זולת דבר אחד: נינטנדו. סוויץ׳.
גם על בטריות, אבל גם מתחבר לטלוויזיה!

20-30 שנה אחרי הנסיעה ההיא של אבא שלי לחו״ל, הילדים שלי ואני יושבים על הספה בסלון הקטן שלנו. כמו גם אז היום יש לנו ספת בד אפורה. אבל מלבד הספה, הכל השתנה. אבא כבר גר במקום אחר. הקים משפחה אחרת, וטוב לו. אני חי כבר שנה שניה בארה״ב עם אהובתי ושני ילדי, הכי רחוק שרק אפשר מפתח תקווה. השמיים פתוחים והכסף זמין יותר, והגיע הזמן לסגור מעגל.

וכן, זה קצת אידיוטי ושטחי ומה שאתם לא רוצים לסגור מעגלים על ידי חפצים. אבל פייר? לשבת ולשחק עם הילדים שלי במריו קארטס, להתבאס מזה שהם קורעים אותי ואז לקרוע אותם בחזרה, וואלה, מה אגיד לכם, אני יכול לחשוב על דברים גרועים מאלה.

3.
לפני כמה שבועות ילדי כיתות א׳ בבית הספר של הילדים הכינו הופעה קטנה להורים. זה היה במסגרת משהו שקורה כאן פעמיים בשנה בכל כיתה – Family Breakfast. ההורים מכינים קצת אוכל (חחח, אמרתי מכינים. התכוונתי קונים דברים סופר מתוקים במלא כסף ב-Whole Foods) ומביאים לבית הספר, כל הילדים מתכנסים בקפיטריה וזוללים מלא סוכר. אחרי קצת מינגלינג (כאילו חסר לי מזה בחיי), הילדים מעלים הופעה קטנה להורים.

בדרך כלל אני ציני ונרגן ביחס לעניין הזה. כאילו יש לי עכשיו כח לדבר עם הורים אחרים, כאילו יש לי עכשיו כח לראות עוד איזה שיר תמוה שהילדים שיננו כמה שבועות, חיברו לו תנועות ועכשיו הם מציגים לנו אותו, סוג של תירוץ לתת להורים לצלם את הילדים שלהם בעשרות תמונות שלעולם לא יפתחו, רק בשביל להרגיש שהם מחוברים לילדים שלהם, למרות שהם רוב הזמן בעבודה.

אבל הפעם, משום מה, זה היה שונה.

אולי אני הורמונלי,
ואולי השתניתי,
ואולי זה המרחק מהעבודה ומהחיים האמיתיים,
והעובדה שאני מבלה יותר זמן עם הילדים שלי.
ואולי גם הילדים שלי השתנו,
והתרגלו,
והם אוהבים להיות כאן והיו רוצים להישאר,
ואולי זה קצת מהכל,

אבל הפעם התרגשתי. אורן, הבן שלי, עמד שם עם ילדי הכיתה שלו. הוא עמד בשורה הראשונה. שר עם כולם, עשה את התנועות עם עם כולם. הגניב מדי פעם מבטים מבוישים וחצאי חיוכים לעברי ולעברה, כשקלט אותנו מסתכלים עליו, ומחייכים חזרה.

ואז, אחרי כמה שירים, הגיע התור שלו. בקול מבויש אבל נוכח, הוא הקריא מהדף, באנגלית רהוטה, כאילו זו שפת אמו, את הטקסט שהתבקש לקרוא. הוא הודה להורים בשם הילדים והזמין אותם לסור לכיתות בשביל לראות את העבודות והיצירות שהילדים הכינו ולמדו מאז תחילת השנה.

שם, בקפיטריה של בית הספר, כשמסביב המולה ושאריות של דונאטס ומאפינס וגברים שמדברים על משחקי פוטבול שאני לא מבין בהם דבר, הבן שלי כאילו זהר פתאום כאילו העולם הדליק עליו זרקור. הכל היה רועש מאוד, אבל אני כמו הייתי עטוף בדממה. עומד ומביט בילד שלי, אהובי השני, עומד בטבעיות ומקריא את טקסט קצרצר באנגלית. בלי היסוס, בלי גמגום. בקול בוטח וחמוד. כאילו מאז ומעולם היה ילד שגדל באמריקה.

IMG_20191120_090735