0.
קודם כל מוזיקה:

1.

הספר שלי סיפר לי שביום חמישי האחרון הוא ישב כל היום וחיכה ללקוחות, והם לא באו. ׳בחיים לא קרה לי דבר כזה׳, הוא אמר. יום חמישי הוא אחד הימים העמוסים ביותר שלו. אבל הנה, יום שלם, ואף לקוח לא בא. גם השכן שלו בחנות הסמוכה עבר חוויה דומה. יום שלם בלי לקוחות. הספר שלי הוא ספר מבוקש. בכל פעם שאני בא אני צריך להמתין קצת. יום בלי לקוחות הוא לא אירוע סביר עבור המספרה שלו. מבחינתו, היה לזה הסבר אחד: זה החום. אנשים לא מוכנים לצאת מהבית בחום כזה. תספורת היא עניין חיוני, אבל (כמעט) תמיד אפשר לדחות אותה ביום, או בשבוע, לכשיהיה קצת פחות חם. ׳החום הזה דופק את כל החנויות ברחוב׳, הוא אמר, ׳אנשים יושבים בבית או נוסעים לקניון. אף אחד לא יבוא אלינו בחום הזה׳.

המשפט הזה גרם לי לתהות עד כמה מתכנני הערים מביאים בחשבון את משבר האקלים בתכנון שלהם. לא רק בהיבט של עליית פני הים, אלא גם בהקשר של החום עצמו. דובר הרבה על הצללה, ובעיקר חוסר ההצללה. אבל האמת שעם כל העצים שבעולם, בחום כל כך כבד, ובחום הכבד שעוד מחכה לנו בעתיד הקרוב, מה יהיה על חנויות הרחוב?

מבחינתי אין יותר כיף מחנויות רחוב. אני לא סובל קניונים ומשתדל להתרחק מהם ככל שניתן. חנויות הרחוב, ועירוב שימושים, הוא מה שעושה עירוניות לעירוניות בריאה, מזמינה. אנשים אוהבים עירוניות כזו, אוהבים להסתובב באזורים כאלה. אבל לא כשחם כמו הגיהינום. עם כל כמה שהוא נוראי, בקניון יש מזגן, ברחוב לעולם לא יהיה, גם אם ינטעו מחדש שדרות ארוכות של עצים. מה החוסן האקלימי של חנויות הרחוב? אין לי תשובה טובה לשאלה הזו.

2.

בשבוע האחרון צפינו יחד עם הבן הקטן שלנו ב-Omnivore. זו סדרה חדשה באפל טיוי שיצר ומגיש השף של מסעדת Noma, רנה רדזפי (ככה כותבים את זה?. זה קצת סוג של Chef's Table, אבל טיפה אחר. גם כאן תמצאו המון ביוטי שוטס בסלואו מושן של אוכל, וצילומי רחפן וכל זה, אבל התמה של הסדרה הזו היא המרכיבים שעושים את האוכל שלנו, והסיפורים הכלכליים/גיאוגרפיים/היסטוריים/תרבותיים שמאחוריהם. הפרק הראשון היה על פלפלים חריפים (עם סצינה על גבול האורגזמית לקראת סוף הפרק), השני על טונה (אני לא אוכל דגים ובכל זאת זה היה מהמם ברמות אחרות), והשלישי על מלח (נפלא, מחכים, עושה תיאבון בצורה בלתי רגילה).

אני מת על זה. סדרה כזו היא בדיוק בדיוק בשבילי. מחזירה אותי לימים הנהדרים שבהם למדתי בארה״ב את הקורס ההוא על בישול ומדע. הלוואי שהיתה סדרה כזו בעברית על המטבח הישראלי. אולי, יום אחד, אגשים חלום ואצור אחת כזו בעצמי.

3.

מלים אינספור נכתבו על מערכת הבריאות הציבורית בישראל. את חלקן אני כתבתי. לא מזמן ראיינתי את הפסיכיאטר הראשי במשרד הבריאות ד״ר גלעד בודנהיימר (הוא מעדיף את הטייטל מנהל מערך בריאות הנפש). בין היתר, דיברנו על הרצון שלו למשוך מטפלות ומטפלים, רופאות ורופאים, מהמערכת הפרטית אל המערכת הציבורית. לגרום להם, על ידי תמריצים כלכליים (שזו שפה מכובסת להגיד ׳תוספות שכר׳), להעדיף להיות יותר שעות בציבורי מאשר בפרטי.

בישראל יש מעט מאוד פסיכיאטריות ופסיכיאטרים ביחס לגודל האוכלוסיה. בתחום בריאות הנפש לילדים ונוער המצוקה היא עוד יותר קשה. יש כ-300 פסיכיאטריות ופסיכיאטרים לנוער וילדים, מתוכם כרבע כבר עברו את גיל הפרישה. זה מעט מאוד, בוודאי נוכח העליה בביקוש אחרי הקורונה, קל וחומר אחרי שבעה באוקטובר.

פגישה (של 50 דקות) אצל פסיכיאטרית פרטית תעלה לכם בין 1,000-1,500 שקל, תלוי איפה בארץ, ועד כמה זה דחוף. הפסיכיאטרים לא ימהרו בהכרח לקבל אתכם. כשמדובר בקליניקה הפרטית, הם יסננו. הם יעדיפו לקבל שם את המקרים הקלים יותר לטיפול, אלה שיש בה פחות סיכוי לאלימות (אף אחד לא רוצה להכניס פציינטים אלימים לתוך הבית שלו). המקרים המורכבים יותר יחכו למערכת הציבורית.

בחשבון סנדלרים פשוט, פסיכיאטרית יכולה להחליט שהיא מקבלת חולים באופן פרטי שלושה ימים בשבוע. הביקוש מגיע עד השמיים, כך שלא יהיה לה קושי למלא כל יום עבודה פרטי כזה בחמישה, שישה מקרים, ועדיין להשאיר זמן לאכול משהו, ולכתוב דברים ביומן בין לבין. זה אומר הכנסה (לפני מס) של 6,000-9,000 ליום עבודה, כלומר 18-27 אלף שקל בשבוע, כלומר 72-108 אלף שקל בחודש. על שלושה ימי עבודה בשבוע, כן?

אמרתי לד״ר בודנהיימר שעם מספרים כאלה, לא משנה איזו תוספת שכר הוא יוסיף לרופאות והרופאים בציבורי, הוא לעולם לא יוכל להתקרב לפיתוי שיש להם לעבוד פרטי. הוא ענה שאני צודק, אבל יש מימד אחד שאני מפספס.

מה שהציבורי יודע להציע, הוא משהו שהם לעולם לעולם לא יקבלו בפרטי, וזו עבודה אינטגרטיבית עם קולגות שלהם. עם אחיות ואחים, עם מדריכים ומדריכות, פסיכולוגיות, מרפאות בעיסוק, עובדות סוציאליות, אנשי סיעוד, אנשי ונשות טיפול ממקצועות רבים ומגוונים (אומנות, מוזיקה, תנועה וכו׳). העבודה האינטגרטיבית הזו מתרחשת אך ורק במערכת הציבורית, לרוב בחלקים הכי עמוקים וקשים שלה, היכן שילדות וילדים מטופלים 24/7 על ידי צוותים רב תחומיים. שם, בעומק, בלב הבעיה, נעשית עבודה שאין שניה לה. עבודת טיפול אמיתית. עבודת ריפוי אמיתית. ומאחר שמדובר בסופו של דבר באנשים שבחרו במקצוע שלהם בשביל לעזור לאנשים, בשביל לטפל בהם, כך לפי ד״ר בודנהיימר, הם באמת רוצים לעשות את זה. ועם עוד קצת כסף, יהיה להם קל יותר לעשות את הבחירה הזו ולהטות מעט את הלו״ז שלהם לטובת הציבורי.

בדרך כלל, אחרי ראיונות שנוגעים בי, אני נשאר עם איזו אמירה שממשיכה ללוות את המחשבות שלי בימים והשבועות לאחר מכן. מכל הדברים שד״ר בודנהיימר אמר לי, זו האמירה שנשארתי איתה. אני מרגיש שהיא קצת wishful thinking, אבל גם קצת לא. כלומר, אני לא יודע אם זה באמת מה שיעשה את העבודה ויגרום לרופאות והרופאים לעבוד יותר בציבורי או לא. אבל אני מסכים איתו במאה אחוז לגבי החלק האינטגרטיבי. רק אחרי שאתה רואה בעיניים את העבודה הצוותית, הרב תחומית, אתה מבין איזה אימפקט מטורף יש לה, ועד כמה אין שום דרך, אבל שום דרך, להשיג משהו דומה במערכת הפרטית. הלוואי שזה יהיה תמריץ חזק מספיק (יחד עם תוספות שכר) בשביל להטות מעט מהזמן של הרופאות והרופאים בחזרה לציבורי. אנחנו מאוד מאוד זקוקים להם שם.

4.

האולימפיאדה התחילה, וזה ממש משמח אותי. מכל אירועי הספורט העולמיים, זה האהוב עלי במיוחד. האולימפיאדה הראשונה שאני זוכר היתה בסאול, ב-88. זוכר את הריצות עם בן ג׳ונסון וקרל לואיס. זוכר את אבא שלי צופה בכל ספורט שהוא בכל שעה שהיא.

האנושות יכולה להיות דבר איום. בימים אלה זה מרגיש שאנחנו כל הזמן שוברים שיאים חדשים של דברים איומים שאנחנו עושים אלה לאלה. לכן, מבחינתי, האולימפיאדה היא כמו פאוזה מכל השיט האנושי הזה. שבועיים של הפסקה, של מאמץ אנושי בלתי רגיל להצטיין בפעולה בלתי מזיקה לזולת. תזכורת לזה שאנחנו יכולים, כשאנחנו רוצים, לעשות גם דברים טובים.

וחוצמזה, ספורטאים אולימפיים הם דבר מופלא. לעבוד כל כך קשה כל הזמן בלי הפסקה, להקריב את הלילות והימים, את הזמן הפנוי, את זמן המשפחה, את הלימודים, את הכל, לשפוך אינסוף זיעה וכאבים ודם בשביל שיא שיכול לארוך שתי דקות, או פחות מדקה, ואחרי זה, זהו. הקריירה שלך נגמרת, ואת רק בת עשרים וקצת או משהו כזה. קשוח בצורה בלתי רגילה, ומעורר השראה בצורה בלתי רגילה.

אם תרצו, הנה פרק ישן שעשיתי על זה פעם עם ספורטאית מופלאה ואדם נחמד בצורה בלתי רגילה, יעל ארד (היום, יו״ר הועד האולימפי בישראל):

5.

וחוצמזה, לכו לקנות מנגו. זה בדיוק הזמן.

0. קודם כל מוזיקה. והפעם, משהו שבא לי טוב בתדר שלו:

1.
אחרי ארבעים ומשהו שנות קיום, הבנתי שאני טיפוס של פופ. אני פשוט אוהב פופ. זה מקפיץ אותי. זה משמח אותי. זה מעודד אותי. זה גורם לי לחייך, ולעיתים מרטיט את מיתרי ליבי וגורם לי לבכות. ג׳אז הוא תקלה, רוק הוא משהו שאהבתי פעם ואין לי שום סבלנות אליו יותר, פרוגרסיב זה יותר מדי בשבילי, רוק כבד מעולם לא באמת היה הקטע שלי, ראפ זה נחמד לי לאללה כשבא לי להרגיש שאני מקשיב למשהו עם משמעות אבל רק ישראלי כי אחרת אני לא מבין כלום, וקלאסי, קלאסי זה בשביל לכתוב ברכבת כשאני צריך להתרכז. בכל יתר הזמן? תנו לי פופ. או אביתר בנאי. שאני לא יודע מה הז׳אנר שלו, אבל אני שמח שהוא איתנו.

2.
ברחוב הרצל בירושלים, קצת אחרי המלונות, מישהו מציב בשבתות חמות במיוחד שולחן מתקפל על המדרכה ועליו כמה בקבוקי מים וכוסות חד פעמיות. כדי שהעוברים והשבים יוכלו להרוות את צמאונם. זה החלק של הרצל שהתחרד כבר, ואין לי שום ספק שמשפחה חרדית עשתה את זה. זה אחד הדברים הכי מקסימים שיצא לי לראות בירושלים לאחרונה.

3.
הקיץ הזה באמת חם נורא. הכתבות שאני קורא על הקיץ החם נורא הזה הן הכתבות שמדכאות אותי יותר מכל, וזה הרבה במצב המאוד מאוד מדכא ממילא הזה שאנחנו נמצאים בו. בפרט הכתבה הזו של ניר חסון (לינק פתוח לקריאה), שמתארת את דוח חדש שהוציא השירות המטאורולוגי. אני אצטט ממנו כמה דברים קטנים, בשביל שגם אתם תיהנו מהדיכאון:

הנתונים, שהופיעו בדו"ח שפורסם אתמול (שלישי), מעידים כי ב-30 השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת בישראל ב-0.6 מעלות בכל עשור. הטמפרטורה הממוצעת מספרת רק חלק קטן מהסיפור. בירושלים, לדוגמה, נמדדו בעשור שבין 1990 ל-2000 49 ימים עם טמפרטורה של 35 מעלות או יותר. בעשור האחרון, מ-2015 ועד היום, נמדדו בעיר 132 ימים כאלו – יותר מפי שניים וחצי.

והנה עוד אחד:

המשמעות של התרחיש הפחות קיצוני היא שעוד לפני סוף המאה יתמודדו תושבי מישור החוף וירושלים עם חום קיצוני של 45 מעלות ומעלה, והטמפרטורות באזורי ים המלח והערבה יגיעו לעיתים ל-50 מעלות ויותר. בשירות המטאורולוגי מזהירים כי גם הלילות יתחממו באופן ניכר – אפילו בתסריט האופטימי יותר, עד סוף המאה צפויות בתל אביב טמפרטורות של 37 מעלות בשעות הלילה.

בשולי הדברים: הגיע הזמן לגמרי לנרמל ללבוש מכנסיים קצרים וכפכפים בין יוני לאוקטובר, כולל. יש מצב שאפילו עד דצמבר. עד שזה יהיה נורמטיבי בכל מקום, למקומות שאני לא יכול לבוא בכפכפים וקצר אני מגיע במכנסי יוניקלו שלי, שהם בעצם טרנינג ממש ממש קליל ואוורירי. יש לי חמישה כאלה בצבעים שונים, ומאז חודש מאי לדעתי לבשתי רק אותם או מכנסיים קצרים. בכל מקרה, כבר חודשים שלא לבשתי ג׳ינס, ומתכוון לא ללבוש ג׳ינס עד שיחזור החורף.

4.
הצורך שלי בקפה התגבר. עליתי מקפה אחד בשבוע, לאחד עד שלושה בשבוע. זה לא קבוע, אבל יש יותר ויותר ימים שבהם אני מרגיש שאני רוצה קפה. שהמוראל שלי יהיה גבוה יותר אחרי כוס קפה. ברוב מוחלט של הפעמים האלה אני הולך לשתות עם עצמי. ברוב מוחלט של הפעמים האלה אני ממש נוסע במיוחד בשביל לשתות קפה, כי אני טיפוס מונוגמי, וקצת פחדן, ועד שאני מוצא מקום שהוא לטעמי, אני לא נוטש אותו. כרגע אני שותה קפה בשלושה מקומות בעיר: בימי שישי, בשוק, ברואסטרס. באמצע שבוע, בעיקר לפני/אחרי הפסיכולוגית, בסיבריס ברחוב עזה. ובימי שבת בבוקר, לרוב אחרי הריצה, בקפה בארוק, ברחוב בן סירה.

5.
מאחורי הסיפור הזה של הקפה יש משהו שהוא לא רק קפה. זה משהו חמקמק שמתבהר לי רק לאחרונה, לגודל הבושה. השם הכי טוב שאני יכול לתת לזה הוא: קהילתיות. אחת הסיבות שאני אוהב ללכת לשוק בשישי, ואחת הסיבות שאני אוהב לשתות בקפה הספציפי הזה, היא שזה נותן לי להרגיש חלק מקהילה. פרצופים נעשים מוכרים, בכל פעם אני מדבר קצת יותר עם ירון, המנהל של רוסטרס (אני חושב שהוא המנהל…), ולכן בכל פעם אני מרגיש קצת יותר בבית, קצת יותר חלק מהקהילה.

מעולם לא הרגשתי צורך להשתייך לקהילה. למעשה, כל חיי השתדלתי לא להיות חלק מקולקטיבים. אין לי חיבה לוועדי עובדים, לרוב אני לא מחפש איזה collective action, רוב מוחלט של חיי הרגשתי אאוטסיידר בכל מקום שהלכתי אליו ובכל קבוצה שהייתי חלק ממנה. אני עדיין מרגיש ככה. מה שמתגבר בי הוא הצורך. הצורך להשתייך לקהילה כלשהי. זו גם אחת הסיבות שאני מחבב את השכונה שאני חי בה קצת יותר בכל יום. היא מאוד קהילתית.

למען הסר ספק: אני כמעט שלא עושה משהו בשביל להיות חבר פעיל בקהילה כלשהי. אני לא חבר בקבוצות של השכונה, בקושי חבר בקבוצות ההורים של בתי הספר, ואם יש קבוצה כלשהי לבתי הקפה שאני אוהב לשתות בהם, אני לא חלק מהן. אני לא יודע איך קוראים לפרצופים המוכרים, אני לא מכיר את הסיפור שלהם, לא יודע מה הם אוהבים ולמה הם דווקא שם. אבל עצם זה שאני רואה אותם שוב ושוב, ולפעמים יכול להגיד שלום, פתאום זה נחמד לי.

6.
הקפה והקהילתיות יהיו במוקד הפתיח שאני מתכנן לפרק של #חיותכיס שאני עובד עליו. אני מחבב את תהליך העבודה על הפרק הזה, משום שהוא ממחיש עד כמה לפעמים סיפור זה משהו שצריך להתבשל לאט לאט, בקצב שלו. יהיו שלושה מרואיינים בפרק הזה, את שלושתם כבר ראיינתי (אחד מהם ממש מזמן, לפני חודשים). אבל עד לאחרונה ממש לא הבנתי איך אני הולך לספר את הסיפור הזה, ובעיקר, מה יהיה הפתיח שלו. לפני כמה לילות זה התחוור לי – זה יהיה סביב הקפה. איך בתי קפה הם לא רק מקום לשתות בהם, ולא רק מקום שיוצר סביבם קהילות, בתי קפה הם עמודי התווך של החיים האורבניים. אני משוכנע שנכתבו על זה כבר כמה ספרים טובים, אבל מאחר שאני בור ועם הארץ לא קראתי אף אחד מהם. מה שאני כן יודע הוא שהיכן שיש בתי קפה (הם אפילו לא חייבים להיות טובים במיוחד), יש חיים.

זה לא סדר הדברים – קודם יש חיים, ורק אחרי זה נוצרים בתי קפה. אבל מרגע שיש שם בתי קפה, נוצר סביבם מרקם חיים אורבני שיכול להיות שוקק ומקסים. סביבם יכולים להיפתח עסקים נוספים, אולי איזו גלידריה טובה, או מישהו שמוכר תקליטים להיפסטרים, או חנות עציצים לבית. חיים מביאים איתם בתי קפה שמביאים איתם חיים. מספיק שתבואו לסמטה הקטנה שמחברת בין רחוב בין בן סירה לרחוב שלומציון המלכה בירושלים. תמצאו שם את קפה בארוק, וקפה סירה (ואת פאב הסירה), וממש בסמוך גם את בלנד5 בלובי של מלון בראון. בשעות הבוקר יש שם צל נעים ועם קצת מזל עוד יחסית קריר. הסמטה הקטנה מלאה באנשים שיושבים על שולחנות וספסלים, שותים קפה, קוראים משהו, אוכלים משהו, מאזינים למוזיקה באוזניות או מדברים אלה עם אלה. מופת של חיים אורבניים נעימים ושלווים (וגם אשליה קטנה כאילו כל ירושלים היא כזו).

גם ההיפך הוא נכון: היכן שאין חיים אורבניים, אין בתי קפה, ויהיה קשה מאוד לפתח ככה מרקם אורבני נעים. בקרוב, ב-#חיותכיס.

5.
גם לריצה יש צד קהילתי. אפילו מאוד. ומאז שחזרתי לרוץ, אני אפילו מחבב אותו.

פאזת הריצה הראשונה שלי היתה כשגרנו בארה״ב. כתבתי על זה כאן. מאז חזרנו לישראל, התמקמנו בירושלים, והריצה נהייתה קשה לי. בקורונה התקשיתי להתמיד בה, ואחרי זה התקשיתי לחזור. אמרתי לעצמי שהטופוגרפיה של ירושלים היא לא בשבילי, ועברתי לרכיבת אופניים. אבל לאחרונה חזרתי. ביג טיים.

הזרע נזרע כשרצתי 10 קילומטר במרתון ירושלים לפני שנה וחצי. כתבתי על זה כאן. הנה משהו מתוך הפסקה האחרונה מתוך הפוסט ההוא:

אני מאוד מאוד רוצה להירשם לחצי מרתון בשנה הבאה. הסתכלתי על המסלול והוא מהמם, ואכזרי. מעולם לא רצתי מרחק כזה, ואני לא יודע בכלל אם אני מסוגל. אני מניח שאם אבנה לעצמי תוכנית אימונים מסודרת של שלוש ריצות בשבוע לפחות במשך 14-16 שבועות אני אגיע ליכולת הזו, אבל אני לא בטוח שיש לי כוח לזה, זו האמת.

בסוף היה לי כוח. מה שדחף אותי היה איזה פוסט אחר, שלישי (אני אחסוך מכם את הלינק כי כמה אפשר) שדיבר על זה שאני מתקרב בצעדי ענק לגיל 50, ועד כמה זה מלחיץ אותי. מישהו כתב לי בתגובות שהגיע הזמן לבאקט ליסט, וצירף את שלו. עברתי עליה והיא נתנה לי השראה, ואז החלטתי: פאק איט, אני הולך לרוץ חצי מרתון בכל זאת. בירושלים. כי אם כבר אז כבר.

באפריל התחלתי להתאמן. לא ידעתי בדיוק איזו תוכנית ליצור, אז עשיתי קצת מחקר באינטרנטים ומצאתי משהו שנראה לי והתחלתי לרוץ. שלוש פעמים בשבוע. כל מיני סוגים של ריצות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מספיק טוב, ושאני צריך תוכנית סדורה יותר, וספציפית יותר.

אחרי עוד קצת מחקר באינטרנטים קניתי אפליקציה בשם Runna שעושה בדיוק את זה – בונה לכם תוכנית ריצה אישית. הסיבה ששכנעה אותי לקנות דווקא את האפליקציה הזו היא העובדה שהאפליקציה משלבת אימוני כוח מיועדים לרצים בתוך התוכנית, פלוס יוגה פעם בשבוע, עם פוקוס על שרירים רלוונטיים לריצה. ניסיתי שבועיים עם קופון חינמי, ראיתי כי טוב, ושילמתי על שנה שלמה. מאז אני רץ, כבר 12 שבועות. (רוצים לנסות גם? הנה קופון לשבועיים חינם במיוחד בשבילכם).

לפני שבוע רצתי את הריצה הארוכה ביותר שרצתי בחיי – 22 קילומטרים, במשך שעתיים ועשרים. בסוף הריצה הזו לא רציתי ולא יכולתי לרוץ אפילו צעד אחד נוסף. למעשה, היה לי קשה אפילו לצעוד הביתה את הקילומטר וחצי שהשארתי לעצמי עד הבית (אני אוהב ללכת בסוף הריצה, בתור שחרור). אבל למרות הכאב והעייפות, בסוף הריצה הרמתי את ידיי מעלה הכי גבוה שיכולתי, וזעקתי זעקת שמחה. זה עוד לא החצי מרתון, כי זה לא היה בקצב של חצי מרתון, אבל זו היתה אבן דרך משמעותית מאוד מבחינתי. לא ידעתי אם אוכל לרוץ מרחק כזה, והנה הצלחתי.

אני אמנם רץ לבד, ומעדיף לרוץ לבד, אבל בפאזה הנוכחית של הריצה אני נהנה גם מהצד הקהילתי שלה. לתעד את הריצות בסטרבה, לראות אנשים שנותנים לי לייק, לתת לייק לאחרים (בסדר, קודוס, מי האהבל שקרא לזה ככה), לראות את הריצות שלהם, להבין שאנחנו חלק מאיזה יקום קטן של אנשים שעושים משהו דומה, אולי מסיבות דומות.

זה עובד לי גם במרחב הפיזי. בגלל שקיץ וחם נורא אני יוצא מאוד מוקדם לריצות שלי. בדרך כלל בחמש וחצי לפנות בוקר, בימים חמים בצורה קיצונית, או בימים עם ריצות ארוכות מאוד, אפילו לפני כן. והנה, איני לבד ברחובות העיר.

אחרי מספיק ריצות, במסלולים יחסית קבועים, אתה מתחיל לזהות אותם, את האנשים האחרים שמאכלסים את הרחובות הריקים בשעות המוקדמות האלה. חלקם רצים. חלקם עושים סיבוב עם הכלב. חלקם עם עצמם. יש את ההיא שצועדת עם עצמה בחולצה אדומה של Free Hersh. יש את ההיא שמגיעה משכונה אחרת עם הכלב שלה. יש את ההוא שאני רואה לרוב ליד המנזר בעמק המצלבה. יש את קבוצת הריצה שרץ בה מנכ״ל של אחד ממשרדי הממשלה. יש את השכן שלי שאין לי מושג איך קוראים לו.

גם כאן, כמו בקפה, אני לא עושה שום דבר אקטיבי בשביל להיות חלק מחבורת האנשים הזו. לא שואל לשלומם. לא מכיר את הסיפור שלהם. לא מעוניין להצטרף לאף אחד מהם. טוב לי עם עצמי. אבל נעים לי לדעת שאני חלק מקבוצה, מקהילה של אנשים שחולקים עניין משותף, תחביב משותף. אפילו התחלתי לברך אותם לשלום.

6.

הבוקר רצתי במסלול אחר לגמרי. בהמלצה של מישהו נסעתי לעמק הארזים ורצתי שם. זו היתה ריצה קלה של 11 קילומטר (האחרונה לשבוע הפחתת עומסים), וחששתי ממנה מאוד. כאבו לי מאוד הרגליים בימים האחרונים (מאז הריצה הארוכה ההיא) ולא הייתי בטוח שאצליח בכלל לרוץ. פחדתי שאצטרך לשים את כל תוכנית האימונים על הולד והמחשבה הזו דיכאה אותי ממש.

אבל השעה חמש בבוקר הגיעה, והשעון צלצל. יצאתי מהמיטה. צחצחתי שיניים. לבשתי את בגדי הריצה. מילאתי בקבוק מים. לקחתי את האוזניות ומפתחות הרכב ויצאתי מהבית.

אני ממש שמח שנסעתי לשם. חרף השעה המוקדמת מאוד מסלול הריצה היה מלא ברצים (ומעט רוכבים, שמגיעים בערך שעה מאוחר יותר). אני רצתי למטה ואז למעלה, רוב האנשים רצו למעלה ואז למטה. בפעם הבאה אעשה כמותם, זה יותר הגיוני. אבל זה לא משנה. היה לי נעים. היה לי נעים להיות מוקף בכל המשוגעים האלה שקמים מוקדם מוקדם, נועליים נעליים וחובשים כובע, ויוצאים להעביד את גופם בפרך, ועוד בחום הזה. אפילו פגשתי בדרך שני אנשים שאני מכיר.

זו היתה ריצה כל כך נחמדה (חוצמזה שהייתי די עייף וחייב לשירותים), והייתי כל כך מרוצה מעצמי שהצלחתי להתמיד למרות החששות והכאבים, והייתי כל כך מרוצה מזה שהצלחתי, שבמהלך היום התחשק לי לרוץ שוב.

7.
החודשים האחרונים היו קשים מאוד. קשים מנשוא. זו גם אחת הסיבות שהתחלתי לרוץ. אבל עכשיו, בימים האחרונים ממש, מעט טוב יותר. עוד על כך ביומן שאני כותב, שלעולם לא תקראו.

8.

הסיבה שכתבתי את הפוסט הזה היא אחת: מחקתי את אפליקציית טוויטר מהטלפון שלי (ובאותה נשימה גם את טיקטוק). זה קרה כבר לפני כמה שבועות טובים, ומאז אני מבלה אינסוף זמן פחות בטוויטר.

החלטתי למחוק את האפליקציה מהטלפון אחרי שראיתי כמה זמן אני מבלה בה (כמה שעות בכל יום), וכמה רע זה עושה לי. אני יודע שהזכות להפליץ בפרהסיה כל נוד מנטלי שיש לנו הפכה להיות זכות בסיסית בעיני חלק מהאנשים, אבל האמת שהיא לא.

חוצמזה, כמות הרעל בטוויטר ישראל באמת הפכה להיות בלתי אפשרית, לפחות בפיד שלי. בשלב מסוים, לפני כמה שבועות טובים, נמאס לי מכל זה. נמאס לי להפליץ כל בדל של מחשבה ואז לחכות לראות כמה אנשים אוהבים או לא אוהבים את השלשול המילולי שפלטתי, ונמאס לי מכל הרעל. אני לא מזוכיסט, ואין לי שום טעם בזה. זה עושה לי רק רע, בלי טוב, ומאחר שיש לי די והותר מכל הרע הזה, בשביל מה עוד.

אז מחקתי.

השארתי על הטלפון רק את אינסטגרם (את פייסבוק מחקתי כבר מזמן, מאז שהיינו בארה״ב), והאמת שזה נחמד לי. באינסטגרם מלכתחילה הפואנטה היא שהכל מזויף, והסטוריז שאני מפרסם נעלמים אחרי יממה, כשם שצריך לקרות למחשבות אקראיות. זה בול מה שאני צריך כרגע.

מה שכן, אינסטגרם היא מדיום ויזואלי, ואני בחור של טקסט. לכן גם כל כך אהבתי את טוויטר. מאז שאני לא שם בטלפון, אני בקושי שם גם במחשב. נכנס מדי פעם, עובר על ציוצים, מדי פעם לא מתאפק ומגיב איזו תגובה, מדי פעם מצייץ איזה משהו, אבל לא יותר מזה. אני לא יכול לוותר על טוויטר לחלוטין, כי היא כלי עבודה, אבל הפסקתי לכתוב בה כפי שהייתי כותב בה.

מה שלא נעלם הוא הצורך שלי לכתוב. להיפך, הוא גואה בתוכי, כמעט מציף. מזה ארבעה ומשהו שבועות שאני כותב יומן, אבל אישי מאוד ולא לפרסום. אני לא אוהב לכתוב יומן, מעולם לא אהבתי. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לשכוח את העת הזו. אבל היומן הזה לא משביע את תאבוני לכתוב. לכתוב מחשבות מפוזרות, שפעם הייתי מצייץ. לכן כתבתי את הפוסט הזה, ולכן הוא כל כך ארוך.

9.

תיכף אהיה בן 44. ימים ספורים אחר כך תוכנית הריצה שלי אמורה להגיע לשיא שלה – לרוץ עם עצמי את מסלול החצי מרתון של ירושלים, בדיוק 21.1 קילומטר, בקצב חצי מרתון שאני מתכונן אליו. זה יהיה מאתגר מאוד. אני מקווה שיהיה מזג אוויר נחמד, ושאגיע לנקודה הזו רענן מספיק, וחשוב מזה – ללא פציעות.

אם במקרה גם אתם קמים מוקדם מוקדם בבוקר ויוצאים לרחובות ירושלים לרוץ ואתם פוגשים בי, נופפו לי שלום. אני אגיד לכם שלום בחזרה. אני בקטע עכשיו.

0.
קודם כל, מוזיקה:

3.
תספר? לא תספר? למי תספר?
הפסיכולוגית שאלה אותי למה אני לא מספר. האם זו הבושה שמפחידה אותי? אוטומטית, עניתי לה שלא. אבל אז עצרתי לחשוב על זה קצת.
זו לא הבושה. זה מין תחושת חוסר נוחות, או אי נעימות. לא מהסיפור – אין לי בעיה לספר – אלא מהתגובה. מהפנים המתכרכמות, מהמבוכה, מסימני השאלה. אין לי כוח לחיבוקים, ל׳יהיה בסדר׳, להודעות בסגנון ׳כבר יותר טוב? יש הטבה?׳. העולם נמצא באינרציה, אנשים רוצים להגיע מא׳ לב׳. להתחיל את היום, לסיים אותו. אם תשתף, זה ירבוץ עליהם. קצת מן הכובד שלך ידבוק בהם. מה תפריע להם עם זה עכשיו? למה להכביד? למה לשבש? מה הטעם?

4.
כל דבר הוא טריגר. ילדים הולכים ברחוב. נוסעים באוטובוס. משחקים כדורגל. צוחקים. אנשים מהלכים עם כוסות קפה. רצים ביחד. צופים בסרטונים בטלפון. מרכיבים ביחד פסיפס מרגיז של חיים שלמים שהוחמצו.
אני מסתגר מאחורי האוזניות שלי, קבור בתוך המוזיקה, בתוך עצמי. מנסה להיטען מקרני השמש. מנסה לנשום דרך האף. משנן לעצמי מנטרות. מזכיר לעצמי שעשיתי את כל מה שיכולתי. 99% טעויות, ועדיין, ניסיתי. ניסיתי, ובכל זאת כשלתי. לפעמים נכשלים. לפעמים פשוט נכשלים.

5.
זו לא הרשימה שרציתי לכתוב. עצורות בי עוד מלים רבות. מלים ברורות, נוקבות, חדות כתער. מלים החותכות בבשר ובנפש הפצועה ממילא. מלים שלוחצות מיד על בלוטות הדמע. מלים שחודרות פנימה אל תוך הלב. תיאורים קורעי נפש, סיטואציות בלתי אפשריות. הכל שם. אבל החיים כובלים אותי ואני לא יכול לתת דרור לכל המלים האלה. ניסיתי. אפילו פתחתי פייקים וכתבתי בלי מעצורים את אשר על ליבי. אבל איש לא קרא, והמלים חזרו היישר אלי, כמו יונה שלא מצאה יבשה.
וכך, בסופו של דבר, אחרי ימים ושבועות וחודשים רבים החלטתי לכתוב משהו, אבל בזהירות. לשחרר מעט מן הלחץ הפנימי. שלא אתפקע, שלא אשתגע. אז זה מה שיצא. גיבוב סתום, קצת כמו החיים עצמם.

קודם כל, מוזיקה:

1.

אני בן 43. אני לא אוהב להיות בן 43, כי מבחינתי להיות בן 43 זה כבר להיות בן 50, ולהיות בן 50 זה כבר רגל בקבר. אני לא ייחודי בקו המחשבה הזה, והוא גם לא ייחודי לגיל הזה. לדעתי מגיל 30 אני כבר מרגיש ככה.
בשביל לא להרגיש בן 43, כלומר 50, כלומר בקבר, אני עושה דברים. קעקועים. ספורט. קניות בשוק. אפילו התחלתי לשתות קפה.
כל זה לא מספיק. אני צריך עוד. המוות נושף בעורפי, כל יום קצת יותר. אז החלטתי לחבר רשימת דברים שהייתי רוצה להספיק לעשות עד גיל 50. נשארו לי שש שנים וחצי. זה לא המון. אני יודע שכנראה לא אצליח לעשות 90% ממה שכתוב כאן. זה בסדר. אסתפק גם ב-10%.

2.

אני רוצה לבקר באנטרקטיקה. אני מקנא בכל מי שהיו שם, ובכל מי שעוד יהיו שם לפני. אני רוצה להיות בקצה העולם. לשוט לשם באוניה גדולה שמטלטלת על הגלים דרך הימים הסוערים והקשוחים בתבל. אני רוצה להגיע לשם אחרי שבוע של שיט ושהלסת שלי תישמט מההוד הלבן, מהשקט הרועם. אני רוצה להיות במקום בו יש הכי פחות אנשים בעולם. להתפעל מהטבע, להחסיר נשימה מפלאי העולם. אני רוצה להיות שם לפני שיימס. אני רוצה להיות שם לפני שאפקע. אף אחד לא רוצה לבוא איתי לאנטרקטיקה, וזה יקר ומסובך. יש מצב שבסוף פשוט אסע לבדי, שניה לפני יומולדת 50.

3.

יש עוד מקומות שאני רוצה לבקר בהם. אני ממש רוצה להיות ביפן. אני חושב שזה יהיה הראשון שבהם. אולי אפילו בשנה הבאה. הבן הגדול שלי גם בקטע. לאחרונה הוא זולל סושי וסלמון טרי כאילו זה חטיפים. במשך שנים פחדתי שלא יהיה לי מה לאכול ביפן, כי אני לא מסוגל לגעת בכל מה שיצא מהים, אבל מספיק סרטונים בטיקטוק גרמו לי להבין שיהיה בסדר. מקסימום אוכל רק קינוחים שנראים כמו הדברים הכי חמודים בעולם. ואבטיח מרובע. אני חייב לאכול אבטיח מרובע פעם אחת לפני שאמות. אני בכלל לא אוהב אבטיח, אבל מרובע, תקשיבו, זה משהו אחר.

4.

הייתי רוצה לעשות עוד מסלול הליכה ארוך אחד. אבל ארוך. לא שבוע, חודש. לקום בבוקר, לסדר את התיק, ולהתחיל ללכת. להזיע, להסריח, להשיל מעצמי עור ישן, נשמה ישנה. לאכול את מה שיש, לדבר עם מי שיש, להתפעל מחיים של אחרים לאורך הדרך, ולישון היכן ששוקעת השמש. לא כל כך אכפת לי אם באירופה או בארה״ב או באוסטרליה. העיקר ללכת, והרבה. אני חבר בקהילת פייסבוק של שבילים ארוכים באירופה ובעולם שמוציאה לי את העיניים. אני עוקב באינסטוש אחרי ישראלי מקסים אחד שכל כמה זמן ממריא עם עצמו לאירופה בשביל ללכת שביל הליכה ארוך נוסף ואני מלא מלא בקנאה. מת לעשות עוד אחד כזה, אבל לא עם עצמי. עם חברים, או עם הבן שלי, או איתה. עם מי שירצה, ושארגיש איתו מספיק נוח. אין כמו הליכה ארוכה בשביל לזכך את הנשמה. אין, ולא תהיה.

5.

אני רוצה לכתוב עוד ספר. אני משקר. אני רוצה לכתוב עוד כמה ספרים. כבר התחלתי לכתוב עוד אחד לפני המלחמה, אבל אז המלחמה, ולאחרונה דברים אחרים שמעיקים מאוד על נשמתי, מדירים שינה מעיני, מדירים שמחה מחיי, וקשה לי לחזור לכתוב. אני חייב לעשות את זה. אולי אקח שבוע חופש לבדי בהרים, באיזו בקתה, ואכתוב? בחיים אחרים הייתי עושה את זה. בחיים אחרים הייתי מתחיל להשקיע את הכסף שאין לי בגיל 20 ובמקביל מתחיל לבנות מאסת שריר. בחיים אחרים לא בטוח שהייתי עושה ילדים. בחיים אחרים אולי הייתי מטייל מסביב לעולם וכותב טורים מארצות הים לכל מי שהיה מעוניין לשלם. בחיים אחרים. אין חיים אחרים. החיים האלה הם החיים שקיבלנו, הם החיים שעשינו, הם החיים שאנחנו עושים מדי יום ויום. בחיים האלה בין בקתה, אין הרים. בחיים האלה יש ארבעה קירות שלפעמים מגוננים עליך, ולפעמים חונקים. בחיים האלה יש נפש טרופה שנאבקת להישאר עם מספיק חמצן בריאות בשביל לשרוד עוד יום אחד, עוד יום אחד. בחיים האלה, כך אני מקווה יותר מכל דבר אחר, מתישהו, בקרוב, תיראה יבשה באופק, ואוכל לחזור לכתוב.

6.

אני מאוד אוהב את העבודה שלי ומרגיש בר מזל שאני יכול להמשיך ליצור את הדברים שאני יוצר, אבל הייתי רוצה ליצור עוד. הייתי רוצה לעשות יותר רדיו. הרבה יותר. גם חדשות, אבל גם לא. הייתי רוצה לעשות דברים מוזרים ומשונים. דברים שאנשים ירימו גבה וישאלו ׳למה לעזאזל הוא עושה את זה?׳. הייתי רוצה לנסות, ולהיכשל, ולנסות שוב, ולהצליח.
מכל המדיומים שהתנסיתי ואני מתנסה בהם, לרדיו יש לי חיבה מיוחדת. רדיו הוא מדיום חסר גינונים. לא צריך איפור, לא צריך חליפה, לא צריך כלום חוץ מאת עצמך. אתה נכנס לאולפן, ובבת אחת מתחבר באופן הכי אינטימי שיש עם מאות אלפי מאזינים. בשידור חי ברדיו יש קסם בלתי רגיל. כל רגע יכול לקרות משהו. פיגוע, מלחמה, מה שזה לא יהיה. אתה צריך בו זמנית להיות מוכן ודרוך לאפשרות המטלטלת הזו, לדעת להחזיק שידור גם כשאין עדיין מספיק מידע למסור, ומצד שני להיות כל כולך ברגע הזה, בשידור שאתה והצוות הכנתם. להכיר את המרואיינים, להכיר את החומר, להרגיש את השידור, לדעת מתי צריך לשאול עוד שאלה, ומתי די. מתי צריך ללחוץ, ומתי צריך פשוט לשתוק ולתת לראיון להתגלגל. מתי לראות את הפרנטרית שלך מובילה, ומתי להידחף עם שאלה משלך. ואז, בסוף השעה, או השעתיים, השידור נגמר ואיננו עוד. מי ששמע, שמע, מי שלא, כבר לא ישמע. יצירה חד פעמית, על כל החסרונות והיתרונות שבכך. מת על זה. רוצה עוד הרבה מזה.

7.

הייתי רוצה ליצור סדרת דוקו. כבר עבדתי על אחת, עם אנשים מוכשרים ונהדרים, ואז המלחמה. מקווה מאוד להצליח להתניע משהו חדש במישור הזה בקרוב. דוקו הוא חיה מסתורית, מבחינתי. אני רגיל לעבוד בקצב גבוה. ליצור משהו מהיום לעוד שבוע, מהיום למחר, מהיום להיום. דוקו זו עבודה של מהיום לעוד שנה וחצי. יש המון חומרים שאי אפשר להכניס לתבשיל כזה, בטח במציאות תזזיתית כמו בישראל. לכן צריך לבחור בקפידה רבה את החומרים שאפשר לתת להם הרבה זמן להבשיל, ושהדרך הנכונה לספר אותם היא צלילה עמוקה עמוקה לתוך הנושא בשביל לפרק אותו עד העצם. אתגר אדיר, אדיר, שאני לא יודע אם אעשה מספיק טוב, אבל אני ממש ממש מקווה שאצליח. אצליח לנסות, הכוונה. תחזיקו לי אצבעות.

8.

הייתי רוצה להיות מסוגל לרוץ חצי מרתון פעם אחת. רק פעם אחת ולא יותר. צריך להתאמן לזה ברצינות, וגם לדעת מה אתה עושה כשאתה רץ. ואני אין לי מושג מה אני עושה כשאני רץ, ולא חושב שאני מסוגל לעמוד בתוכנית אימונים רצינית מהסוג הזה רק עם עצמי ואפליקציה. אבל הייתי רוצה.

9.

הייתי רוצה להיות אבא יותר טוב. הייתי רוצה להיות בן זוג יותר טוב. הייתי רוצה להיות בן אדם יותר טוב. יש לי עוד המון מה לכתוב על זה, אבל אני עדיין לא יכול לכתוב על זה בפומבי. אולי יום אחד.

10.

יש עוד המון דברים. הייתי רוצה לטייל שנה סביב העולם. הייתי רוצה לטפס על הר גבוה, אבל לא גבוה מדי. משהו אפשרי. על הקילימנג׳רו, נניח. הייתי רוצה לעשות טיול אוכל משוגע באיטליה. או בצרפת. הייתי רוצה ללמוד לבשל. או סתם לאכול ממש ממש טוב. הייתי רוצה למצוא את השוקולד הכי טוב בעולם. הייתי רוצה להיפגש עם האנשים מעניינים בעולם. הייתי רוצה לקרוא ספר חדש אחד בכל חודש. לנהוג באלפא רומיאו. לנסוע לחו״ל רק היא ואני. לטוס בכדור פורח אבל בלי לפחד. לעשות עוד עגיל מבלי לאבד את היכולת לישון על הצד הזה. אני רוצה להיות שם. לעשות המון, לבלוע את העולם, לא להתעייף כל כך הרבה כל הזמן, להספיק הכל לפני שייגמר. כי תיכף ייגמר.

0.
בדרך כלל בשלב הזה אני כותב ׳קודם כל, קצת מוזיקה׳. אבל הפוסט הזה, כולו מוזיקה. אז בואו פשוט נתחיל.

1.

כשהמלחמה פרצה הפסקתי לשמוע מוזיקה. בתחילה כי בנסיעות ברכב עברתי לשמוע חדשות. בהמשך כי שום דבר לא הרגיש מתאים. כל מיני מלים ומנגינות שאהבתי הפכו לחלק מישראל שאינה רלוונטית יותר. מתישהו הצלחתי להאזין לכמה שירי יגון ושכול חדשים שהתחברתי אליהם. ואז, לפני שבועיים, כמו משום מקום, הגיע האלבום החדש של ג׳ימבו ג׳יי. כשמו כן הוא –  ׳אה, וואו׳. מאז שיצא, אני שומע אותו בלופים אינסופיים באוזניות. ועם כל האזנה נוספת, כשהאוזן מבחינה בעוד ניואנס שעד לפני רגע היה חבוי, הבנתי למה אני מתבאסס עליו כל כך: כי הוא מצייר לי בצורה מדויקת יותר מכל דבר אחר ששמעתי לאחרונה את ישראל בסוף 2023. את המציאות שהובילה לשבעה באוקטובר.

2.

אני מאוד אוהב את ג׳ימבו ג׳יי. כיוצר, כמבצע, כבן אדם. יש לנו חבר משותף שמעיד עליו שהוא איש נחמד לאללה, ואני מאמין לו. שלושת האלבומים הקודמים שלו היו מעולים, בעיני, אבל החדש מתעלה על כולם. גם כי הכתיבה השתכללה והתבגרה, וגם כי ג׳ימבו עצמו התבגר. פתאום הוא בן 38, שזה פסע מ-40. פתאום הוא בן זוג, פתאום הוא אבא, פתאום חיי מעמד הביניים נופלים גם לו על הראש.

לא רק ג׳ימבו והכתיבה שלו התבגרו, גם הישראלים התבגרו, וגם המדינה. לפני שבעה באוקטובר היינו צריכים להחליט – אנחנו יותר ציונים, או יותר צרכנים. שטח פתוח יכול להיות שדה של מלפפונים או שדה של מגדלי דירות. יש טעם להיאבק בביטוח הלאומי, או שעדיף לעשות רילוקיישן. צרות בהייטק. 

כל זה בזמן, שבעצם, טאטאנו את הבעיות האמיתיות שלנו אל מתחת לשטיח, ומתישהו שכחנו שהן שם. ״במקום שאני גר, זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון / אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר, הסיפור הזה הוא מרתון״, הוא שר ב-׳המקום בו אני גר׳, השיר האהוב עלי מתוך האלבום, שיר עם ווייבים קשים של המנון. 

איזה תיאור יפה ומדויק כל כך של ישראל – ״אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר״. דורות של מנהיגים שדחו את פתרון כל הבעיות והאתגרים הכי קשים שלנו. בעיית הבדואים, בעיית השתלבות החרדים בשוק העבודה, בעיית הגיוס, בעיית מזרח ירושלים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיית עזה. ״גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל שיורה בטיל, וחומה בגובה לא רגיל״, הוא שר ב-׳לא מה שסיפרו לנו׳. והוא צודק.

3.

ג׳ימבו ג׳יי הוא עומר הברון. רק שעומר הברון הוא לא שם של ראפר. הוא שם של ילד מרחובות שלא הולך לו עם בחורות. הוא נער שמסתובב אבוד על הטיילת באילת, שותה וודקה קגלביץ זולה מהפיצוציה ומעשן ווינסטון לייט בשרשרת כי הוא חושב שיצאו לו מזה זיונים. ג׳ימבו ג׳יי הוא שם הבמה של הברון. הוא האלטר אגו שלו. הוא השם שהביא לו את הבמה, הביא לו את הקהל. ׳בעזרת השם׳ הוא לא רק השיר הפותח של האלבום, הוא לא רק הסיפור שמאחורי הסיפור של ג׳ימבו, הוא גם הסיפור של המדינה הזו. אנחנו לא סתם מדינת ישראל, אנחנו סטארט אפ ניישן. מדינת עולם שלישי שהתחפשה לעולם ראשון. תפאורה יפה של אקזיטים, אבל מאחוריה הכל מודבק בסלוטייפ. מערכות מיושנות של ביטוח לאומי, סניפים של מרשם האוכלוסין שאי אפשר לקבוע להם תורים. ״עומר ואשתו ביקשו עזרה מההורים / כשנולדה להם ילדה ובאמת שהם מנסים / ג'ימבו ג'יי מרוויח שש ספרות בחודש / יאכטות, שאכטות, משקפי טייסים״, הוא שר את סיפורו של מעמד הביניים הישראלי. אנשים שמלבישים את חיי מירוץ העכברים שלהם בפילטר צבעוני של אינסטגרם, אבל יודעים שבעצם הכל שקרים.

המוטיב הזה – פייק אחד גדול שמסתיר את האמת – חוזר גם ביצירה הקודמת של ג׳ימבו. אבל באלבום הזה הוא כבר מופיע, נדמה לי, בכל השירים כולם. הוא נמצא בשיר הפותח ׳בעזרת השם׳, ב-׳מתגעגע׳, אחד משירי האהבה היפים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. בוודאי ב-׳בומים׳, הסינגל הראשון שיצא לרדיו מתוך האלבום. שיר על אבא ג׳ימבו שמנסה לצבוע בצבעים עליזים את החיים בעוטף עזה לילדתו הקטנה. ״זה בלון יום הולדת, הוא לא יתפוצץ״, הוא שר לה בזמן שהם בורחים מהיישוב שבו הם גרים בתחילתו של עוד סבב. 

שיא המרחק בין הפייק למציאות מגיע, לטעמי, בשני שירים במיוחד. הראשון הוא השיר שנועל את האלבום – ״לא סיפרו לנו״. ג׳ימבו מצליח לשזור בשיר הזה גם את סיפורה של מדינה שטומנת את ראשה בחול אבל גם את סיפורה של ההתפכחות.

במשך יותר מ-20 שנה הממשלות, וגם הציבור הרחב (ולי בתוכו, כתושב ירושלים וסביבתה) הסתכלו על הנגב המערבי ממרחק. כמו אדם קצר רואי שלא מוצא את משקפיו, אז הוא מצמצם את עיניו וחושב שהוא רואה את המציאות, אבל בעצם רואה רק את מה שהוא חושב שהוא רואה. ״אותי לימדו לומר שזה מבצע / היום רואים מה המחיר, עוטפים את זה יפה / היום כבר לא קונים, קוראים לזה סכסוך / כאילו שזה ריב בין שני שכנים, פשוט תגידו מלחמה״, ג׳ימבו נוזף בנו באופן כמעט נבואי.

ב-׳במקום בו אני גר׳, ג׳ימבו חושף את הפייק של מעמד הביניים הישראלי. את המעבר בין האידיאלים של פעם, לערכים של היום. ״את כל המפעלים בעיר קנו הסינים / זוכרת שעבדנו שם כמו חבורת סרדינים / ת'שבת מעבירים בפרדס התפוזים / חוזרים הביתה בלי רגשות אשם וכיסים מפוצצים / היום יש שם מאה מגדלים״. הילדים של שכונת כפר גנים ג׳ בפתח תקווה, עוד שכונה גנרית שנראית כמו כל שכונה גנרית אחרת ממודיעין ועד דימונה, חוצים את הכביש בדרך לקניון ולא יודעים בכלל שפעם, בשנות ה-80, החברים שלי ואני היינו בורחים שם בפחד מרגש של ילדים אחרי שקטפנו תפוזים וקלמנטינות בפרדס מאחורי בית ספר ביאליק. 

ב-׳אה, וואו׳ אין תיאוריות מקושקשות של ישראל הראשונה וישראל השניה. ישראל של ג׳ימבו היא מה שהיא – פאזל של מיליון חלקים. פייק, ואמת. ערבוביה של עכברי עיר ועכברי כפר, כולם נדלניסטים, כולם רוצים לבחור במניה הנכונה, לעשות את המכה. פריפריה ומרכז, אתיופים ולבנים, ערבים ויהודים, עולים חדשים וותיקים. כולם שוחים במיץ של הסלט הישראלי הזה. יושבים מול מסכי הטלוויזיה, ולא מאמינים למה שהם רואים.

4.

בשבוע שיצא האלבום, החצי של אמא שלי ציין יובל שנים בישראל. רוסים לא חוגגים, הם מציינים. ב-12 לדצמבר 1973 הם עלו לכאן מריגה, בירת לטביה, היישר למרכז קליטה בצפת. היום הם בפתח תקווה, קלאסיקה ישראלית. אמא שלי, שהיתה בת 22 כשעלתה לכאן, שלחה השבוע בוואסטאפ המשפחתי את מחשבותיה מחמישים השנים האחרונות. 

50 שנה זה: מעבר למדינה לא מוכרת עם שפה זרה / להכיר אנשים שעיצבו את ההתאקלמות שלי והפכו למשפחה / 7 צברים שנולדו במשפחתנו / צמיחה, התפתחות אישית ולמידה / מערבולת של רגשות – חשש, פחד, שמחה, אושר, תקוות ואכזבות / דאגה לבנים בשנות הצבא, במיוחד בתקופת האינתיפאדה השניה וחרדה בלילות מדפיקה בדלת / 8 מלחמות / התפעלות וגאווה מהעם שלי, מהולה בעצב ואבל / תחושת שייכות ושפה שחולמת בה / להכיר אינספור אנשים נפלאים שמלווים את חיי / 50 שנה בארץ / אין לי ארץ אחרת

המלים של אמא שלי התכתבו לי סיפור העליה שג׳ימבו מתאר ב-׳סלט׳, אחד השירים החזקים באלבום. שיר שנפתח בסימפול מההצבעה על תוכנית החלוקה של האו״ם בכ״ט בנובמבר. ג׳ימבו מתאר שם את מסע העליה של סבא שלו בגיל 14 באוניית מעפילים מאירופה לישראל. לסבא סיפרו שכל מה שיש בפלשתינא זה מדבר וחול, חוץ מאדמה לגאול אין שם כלום. אבל רק כשהוא הגיע לכאן, סבא ג׳ימבו הופתע פתאום: ״אה וואו, יש כאן ערבים / לא בקטע רע פשוט זה קצת / נו וואו, יש כאן ערבים / בואנה זה עומד להיות סלט״. לגמרי, סבא ג׳ימבו, זה באמת נהיה לגמרי סלט. 75 שנה, 8 מלחמות. 

5.

ג׳ימבו, כלומר עומר, נולד ברחובות. אחרי שירות בתותחנים הוא הלך ללמוד תקשורת במכללת ספיר ובסופו של דבר ילד השפלה החליט להשתקע בנגב המערבי. עכשיו הוא כבר ילד גדול, וגר בקיבוץ אור הנר עם בת זוג ושתי ילדות קטנות. בשבעה באוקטובר הם הסתגרו יחד, ובהמשך פונו משם. חלק גדול מחברי הקיבוץ פונו לירושלים. ג׳ימבו ומשפחתו הלכו לתל אביב, לאחותו. עכשיו הם פליטים. החיים מסובכים לו כרגע. החיים מסובכים כרגע לכל הישראלים, למי יותר, למי פחות. אבל איכשהו, אני משוכנע שכבר עכשיו ג׳ימבו ג׳יי מתחיל לחבר באלכימיה הוירטואוזית שלו מילה למילה למילה, ולשרטט בראשו את קווי המתאר לשירים של האלבום הבא שלו. אני כבר לא יכול לחכות לשמוע גם אותו.

(גרסה קצרה יותר של הביקורת הזו התפרסמה במוסף כלכליסט)