רילוקיישן, טייק טו

1
היוש!
העונה החדשה של הפודקאסט שלנו חיות כיס נפתחה השבוע בפרק לייב שהוקלט מול קהל בפסטיבל דוקאביב בשבוע שעבר. זה פרק ארוך מהרגיל – לא נעים להביא אנשים להופעה של עשרים וחמש דקות, נכון? – ובו סיפור, ראיון, וקטע וידאו. צליל הגדירה את זה בתור מגזין חי על במה (אגב, יש דבר כזה. זה נקרא Pop-Up Magazine, וה״הגיליונות״ שהוא מפיק הם בעצם הופעות חיות חד פעמיות של כמה שעות כל אחת, עם מגוון מאוד גדול. אף אחת מהן לא מוקלטת, אף אחד מהסיפורים שמועלים בהופעה כזו אינו מפורסם בשום מקום לאחר מכן בשום פורמט, מה שהופך כל הופעה כזו, כל ״גיליון״ כזה, לאירוע חד פעמי לגמרי. אני מת ללכת לאחד כזה).

החלק שלי בפרק הזה של חיות כיס היה על הצד השני של הרילוקיישן. על תחושת הנוחות המפנקת מצד אחד, אבל על תחושת הזרות המנוכרת מצד שני, ועל מה צריך לעשות בשביל להתגבר על התחושה הזו (את התובנה הזו סיפקה דווקא אמא שלי, מחווית ההגירה הפרטית שלה). למי שמעוניין לצפות, הנה החלק שלי בפרק לייב הזה:

ולמי שמעוניין להאזין – ולעשות מנוי! – הנה לינק לפרק כולו:

תודה רבה לרן הר נבו שהקדיש לי שעה מזמנו בידיעה שרק פחות מדקה הולכת להיכנס פנימה למוצר המוגמר, תודה לאמא שלי שהביאה אותי עד הלום, ותודה גדולה לדנה פרנק שישבה עד השעות הקטנות של הלילה והדביקה כתוביות לוידאו הזה כמו נינג׳ה בשביל שאפשר יהיה לצפות בו כהלכה.

2.
בזמן שעבדתי על הפרק הזה נסענו לכמה ימי חופשה בקייפ קוד יחד עם החבר׳ה מהתכנית שלי, בשביל לסיים את השנה הזו כהלכה. בדרך לשם, שמענו בלופ את ״שבט אחים ואחיות״. מאחר שאנחנו כבר שנה פה אנחנו די מנותקים מהפופ-קולטורה הישראלית בזמן הזה, כך שאין לי מושג עד כמה ואם השיר הזה ויראלי בישראל או לא. הסיבה היחידה שאנחנו נחשפנו אליו כאן היא משום שדודה של נירית ביקשה שנקליט את עצמנו שרים את השיר הזה בשביל שהיא תוכל לערוך מזה ברכת וידאו מושקעת לבת מצווה של הבת שלה.
כך יצא שבשביל ללמוד לשיר את השיר הזה, שמענו אותו שוב ושוב ושוב ושוב, כל הנסיעה לקייפ קוד. ובשלב מסוים, אתם מכירים את זה, התחלתי ממש להתעמק במלים. זה קרה בזמן שעמדנו לרדת מאינטרסטייס מספר 95 לכיוון כביש מספר 3 לכיוון קייפ קוד. משהו בשילוב הזה של הבנים שלי שרים את השיר הזה בעברית במושב האחורי, אחרי שבחודשים האחרונים זנחו לחלוטין את השירים בעברית ועברו לשמוע ולשיר שירי ילדים באנגלית, יחד עם שלטי הדרכים האמריקאיים, יחד עם העובדה שהיינו בדרך לחופשה במקום כל כך אמריקני, יחד עם המלים של השיר הזה, פערו אצלי חור גדול בלב, ודרכו כל הרגשות התחילו להציף ללא שליטה.

מצאתי את עצמי מנסה לשיר יחד עם ילדיי, ולא מצליח, כי דמעות חנקו את עיני ואת גרוני. ״כאן זה בית כאן זה לב / ואותך אני לא עוזב״, שרו הילדים מאחורה, ״אבותינו שורשים / ואנחנו הפרחים״. בימים כתיקונם, אני לא איזה פטריוט ישראלי גדול. רחוק מזה. אחת הסיבות שבאתי לכאן, כפי שציינתי בחלק שלי בפרק של חיות כיס, היתה בשביל לקחת פסק זמן מישראל. החיים בישראל גדשו קצת את הסאה, מבחינתי, וכשנקרתה בדרכי ההזדמנות לנוח מהם לרגע, אימצתי את ההזדמנות הזו בחום.
והנה, בהצטלבות שבין I-95 לכביש מספר 3, כשהילדים שרים בקולי קולות בעברית מאחור, מצאתי את עצמי מנסה לאחות את החלקים הישראלים בזהות שלי שניסיתי להשאיר מאחורי. אני לא מאוהב בישראל ולא מאוהב בישראלים, אבל אני ישראלי. לא במובן הינון-מגלי, אני לא ישראלי לפני כל דבר אחר ומעל לכל דבר אחר. אני קודם כל אבא, ובן זוג, ועיתונאי, ואשכנזי, ובן לעולים, ועוד מיליון כאלה שאני יכול לחשוב עליהם, אבל אני גם ישראלי. זה חלק ממי שאני גם אם אני לא מחובר לחלק הזה שבי ב-100%.
כן, אני קלישאה מהלכת של ישראלי שיצא לחופשה ארוכה מהמדינה שלו, מהעם שלו. אני קלישאה מהלכת של ישראלי שמתגעגע לאוכל שלו, למטבח שלו, לשפה שלו, למראות המוכרים של ארצו, לחבריו, לניואנסים של תרבותו, לתבנית נוף מולדתו. בשנה החולפת לא ביקשתי ולא חיפשתי את חברתם של ישראלים, אבל המשכתי לשמוע מוזיקה ישראלית ולהתגעגע למקום ממנו באתי, למקום בו אני מובן ובו אני מבין כל דבר מבלי להתאמץ (חוץ ממה שאיני מבין, שלעולם לא אבין). וההכרה שכזה אני, גם היא גרמה לי לדמוע. כי פתאום, אחרי עשרה חודשים בניכר, הבנתי עד כמה חזק יכול להיות הקשר בינך ובין המדינה שגדלת בה, גם אם לא היית מודע לזה, גם אם ניסית לברוח ממנה קצת.
אין לי איזה משהו חכם במיוחד להגיד על זה. רק רציתי לשתף.

3.
חוצמזה, יש לי מיליווווווווון המלצות פודקאסטים, אבל אסתפק בינתיים רק בזו, כי היא כיפית במיוחד:
״עשרה דברים שמפחידים אותי״ הוא פודקאסט שצריך לשמוע לפחות שני פרקים ממנו בשביל באמת להתמכר, ובשביל באמת להבין את הגדולה שלו. וזה קל, כי הפרקים שלו ממש ממש קצרים (דקות בודדות לכל אחד). לכל פרק מבנה מאוד קבוע: מישהו או מישהי אקראיים לחלוטין מתחילים למנות את עשר הדברים שמפחידים אותי. מדי פעם, כשהם מגיעים לאחד מעניין במיוחד, הם קצת מרחיבים. ובסוף, אחרי הרשימה, הם מציגים את עצמם. וזהו, הפרק נגמר. כל פרק מעוטר בסאונד משגע, שבהתחלה נשמע תמוה ותלוש, אבל בשלב מסוים העולם האסוסיאטיבי של עורך הסאונד שלהם מתחיל להיות קוהרנטי, ונפלא. בקיצור, זה כמו לנבור בערימה של ממתקים ולגלות בכל פעם אחד חדש ומרגש. תבלו.

תמרות עשן

לפני כמה שנים, באחרי צהריים אחד, האש התקרבה אל הבית. אני זוכר שעמדתי במרפסת וצפיתי ביער נשרף. האש השתוללה מהצד השני של השלוחה, אבל הלהבות היו גבוהות כל כך שניתן היה לראות את קצותיהן אפילו מהמרפסת שלנו. גרנו אז במסילת ציון, ולאנשים שלא ידעו היכן היישוב הקטן הייתי אוהב להגיד שאנחנו גרים ׳קו ראשון ליער׳. וזה היה נכון. למעשה, נוף האורנים, הברושים, האלונים, עצי הזית, החרוב האקליפטוס שניבט מהמרפסת היה הסיבה המרכזית מדוע החלטנו לשכור את הדירה מלכתחילה. להתעורר בבוקר, להכין כוס תה, לצאת אל המרפסת ולצפות ביער נושם בשלווה. ואז, באחרי צהריים אחד, היער נשרף.
20150724_164003
אני זוכר שהבטתי במטוסי הכיבוי חגים שוב ושוב ושוב מעל לביתנו, מתיזים חומר מעכב בעירה אדום על השלוחה שממול, מנסים להילחם בלהבות. כבאיות של קק״ל ושל מכבי האש דהרו בשבילי העפר שמוליכים אל מעבה היער. הילדים שיחקו בחצר בצד השני של הבית בזמן שאני עמדתי במרפסת וצפיתי בגיהינום הזה. ורק אחרי דקות ארוכות הבנתי פתאום: צריך להכין תיק. אחרי הכל, הרוח יכולה לשנות כיוון בכל רגע והאש תתפשט לכיווננו. זוגתי היתה במטבח או בסלון כשנכנסתי חזרה מהמרפסת ואמרתי בקול רם ׳צריך להכין תיק׳. היא לא הבינה על מה אני מדבר. איזה תיק, למה תיק. אמרתי לה שהלהבות משתוללות, ושזה קרוב מדי, ושרק ליתר ביטחון, אם נצטרך להתפנות, בואי נכין תיק. היא, בת הרי ירושלים, למודת שריפות בעצמה, חשבה שזה מיותר. שאנחנו עוד לא שם. אבל אני, דור שלישי לשואה, לא נותן לואדיות ולהפכפכות משטר הרוחות לעצור אותי, אני אכין תיק. השאלה היא רק מה לשים בו.

בסופו של דבר לוחמי האש הצליחו להשתלט עליה, והשריפה לא חצתה את קו הרכס. התיק הוכן, אגב, ולא כלל שום דבר מיוחד. למחרת בבוקר, כשהילדים היו צריכים ללכת לגן ולבית הספר, הוא רוקן אחר כבוד. נזכרתי באירוע הלא נעים הזה אתמול בצהריים, כשהכותרות על שריפות עזות בסביבות בית שמש החלו להציף את אתרי האינטרנט.

גופנו אמנם במערב, אך ליבנו וחברינו במזרח, וחלקם אף בהרי ירושלים. התחלנו לשלוח הודעות. האם כולם בסדר, השלום לילדים, לחיות המחמד, לרכוש. התגובות זלגו לאט. אחדים נמצאו מחוץ למעגל האש, אחרים היו בעבודה אך הילדים היו נצורים בבית כשהאש משתוללת במושב הסמוך, אחרים ממש פונו מבתיהם. עקבנו אחרי התמונות, הסרטונים והכותרות במשך יותר משעה, כשלפתע היא קיבלה מייל: המחסן עלה באש, נאלצנו להתפנות, נעדכן.

בבת אחת, נכנסו שנינו להלם. שכחנו מזה לגמרי.

לפני שנסענו לכאן, לארה״ב, התחלנו להיפטר מדברים. הילדים מכרו את רוב המשחקים שלהם. אנחנו מסרנו ספרים, דיסקים, רהיטים, בגדים, מה לא. את הבגדים שנותרו העמסנו בתוך שישה תיקים גדולים ולקחנו איתנו לכאן. את כל היתר, את מוצרי החשמל הגדולים, כלי המטבח, הרהיטים הגדולים של הבית, את כולם הובלנו למחסן קטן במתחם האחסון בקיבוץ הראל. במשך שעתיים צפינו בצוות ההובלה המיומן מעמיס את הכל על המשאית, מוביל אל המחסן, ואחר כך פורק ומסדר בזריזות וביעילות את כל הדברים בתוך שטח האחסון הקטן ששכרנו לנו. כשהם סיימו, סגרנו את הדלת, נעלנו במנעול, ורשמנו על פתק – תאריך חזרה משוער, יולי 2019.

הבוקר קיבלנו הודעת עדכון: המחסן נשרף כליל. כעבור איזו שעה, חברים שלחו גם תמונה. מישהו צילם סרטון בקיבוץ הראל לאחר שהלהבות שככו מעט, באופן מוזר, דווקא מחסן מספר 2 נלכד בעדשת הטלפון שלו. המחסן שלנו. צפיתי בסרטון של המחסן הבוער, והלב שלי נשבר.

להתראות מחסן מספר 2

להתראות מחסן מספר 2


לעזאזל מכשירי החשמל, לעזאזל הרהיטים, לעזאזל כלי המטבח. את חלקם ביטחנו, את חלקם לא, מעליש. אבל מלבד כל אלה, חתומים בקופסאות, היו במחסן הזה גם זכרונות ורסיסי חיינו. כל אלבומי הילדות שלה, היומנים שכתבתי כשהייתי בגיל של הבן שלנו, עיתוני מחתרת שהפצנו בחטיבה, עיתונים שכתבנו בתנועת הנוער, תעודות, מגילות קלף, יומנים שכתבנו בתיכון ובצבא, תמונות אנלוגיות מתקופת השירות, מכתבי אהבה שהחלפנו לפני כמעט עשרים שנה, יומן שכתבתי אחרי שהשתתחררתי שאין לי ממנו כל עותק, כל התמונות האנלוגיות שאי פעם צילמתי, על פילם או בשקופיות, במהלך קורס הצילום שעשיתי במסע אחר אחרי שחזרתי מאירופה. כל המזכרות הקטנות שאספנו בעמל רב במסעותינו סביב העולם, כל אחת נושאת איתה רגע קטן שרק שנינו זוכרים. ציורים של הילדים כשהיו בגן, פנקסי טיפות החלב, צמידי חדר הלידה. ועוד מיליון דברים שאיני זוכר שהיו שם, אבל כאלה שקיוויתי לחזור ולפגוש בהם שוב יום אחד, או להשאירם ככמוסת זמן לילדי.

הכל, ככל הנראה, נשרף.

ההכרה שכל רכושנו נשרף תפסה אותנו לא מוכנים. באורח מקרי, בדיוק בימים אלה אנחנו עסוקים בחיפוש רהיטים לדירה שאליה נעבור בתחילת יולי. הדירה ששכרנו השנה היתה דירה מרוהטת, ואילו הדירה החדשה לשנה הבאה עירומה לגמרי. והנה, בעודנו מחפשים לקנות או להשיג רהיטים, מגיעה ההודעה מעבר לים המבשרת על כך שכל רכושנו, זולת הבגדים ומעט המוצרים שצברנו כאן בשנה האחרונה, הכל נשרף.

ופתאום אתה חושב: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אנשים איבדו את בתיהם בשריפה הזו, אנשים נותרו עם בגדיהם לעורם ותו לא. ואתה חושב: איזה מזל שכולם בחיים, איזה מזל שלפחות לא היינו שם. ואתה חושב: איזה מסכן היער.

נהיה הוגנים: ביום יום, איש מאיתנו, לא היא ולא אני ולא הילדים, לא נברנו בזכרונות האלה. לא עברנו על מסמכים ישנים, לא צללנו אל יומנים נשכחים, לא גילינו מחדש את רזי האהבה ששיתפנו זו עם זה בתחילת הזוגיות שלנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הכל היה מאוחסן בארגזים ובקופסאות, מגובב בערימות בממ״ד, זכרונות צוברי אבק. ביום יום, בקושי זכרנו שהם שם. גם את ציורי הילדים, אני מודה, אף פעם לא הבנתי עד הסוף מדוע אנחנו שומרים. ואם כבר שומרים, מדוע כל כך הרבה. אני מתיימר לתפוס מעצמי אדם בלתי נוסטלגי. איש שאין לו צורך בחפצים מפעם רק משום שהם מפעם.

אבל אז הודעה, ואתה מבין שנשרף, וחרף היומרה הבלתי נוסטלגית משהו בכל זאת צורב לך בלב. לא כי עכשיו הילדים לא יוכלו לחטט בעברך יום אחד, לא כי עכשיו לא תוכל לשבת בזקנתך ולתמוה על המלים שכתבת פעם בעודך איש צעיר, לא משום שעכשיו לא תוכל להתרפק על ׳מה היה קורה לו הייתי ממשיך עם הצילום׳. לא בגלל כל אלה. אם לא השריפה, לא הייתי זוכר שהם קיימים. לא. משהו בליבך צורב כי כשהאש איכלה הכל, היא כמו שרפה חלק מפתיל החיים שלך, והותירה אותך בהווה, לבד, וחשוף.

מדוע אנחנו רצים להציל את אלבומי התמונות כשהאש מתקרבת לאחוז בגלימת קיומנו אם לא בשביל להציל את החלקים בנשמתנו שעוזרים לנו לזכור – אנחנו חוויה מתמשכת. תאי גופנו מתחלפים ומתים, אבל אנחנו לא רק הקיום הנוכחי ברגע הזה, האפור, הדל המשמין והמקריח. אנחנו גם הילד ההוא, אנחנו גם הילדה ההיא. צחקנו פעם וציירנו פעם וקפצנו פעם וטבלנו במים והתכלכלנו בבוץ. בכינו ואהבנו וחשקנו והשתוקקנו. היינו אנחנו על פני כל חלקי הזמן, אנחנו לא לבד, אנחנו לא לבד.

והנה, כעת, גופנו במערב ופנינו אל העתיד. אך הילדה והילד שהיינו נותרו במזרח, מפוזרים לנצח באפר בין שרידי מחסן מספר 2.

תשעה חודשים

0
קודם כל, קצת מוזיקה:

1
זהו, זה נגמר.
בתחילת ספטמבר שעבר, עם הרבה חששות אבל גם עם הרבה תקווה והתרגשות, נכנסתי לראשונה בשעריו של של Lippman House בקיימברידג׳. בית ניו אינגלנדי קלאסי, גדול מאוד, מוקף במדשאה מטופחת וגינה מוקפדת. המקום הזה עמד להפוך לבית שלי לתשעת החודשים הקרובים. בפנים, מלאי חששות אבל גם תקווה והתרגשות, מצאתי עוד עשרים ושישה עיתונאיות ועיתונאים יוצאי דופן מכל העולם שצעדו איתי יחד במסע הזה. אתמול, אחרי תשעה חודשים גדושים מכל וכל, המסע המשותף הזה נגמר. ואם לדייק, החלק הזה במסע הזה נגמר. עכשיו מתחיל מסע אחר. קצת כמו לידה, אם כי הצירים קצת אחרים.

2
אני יכול לכתוב מיליון דברים על השנה הזו, על הדברים שעשיתי וראיתי ולמדתי וניסיתי לראשונה, ואת חלקם כבר כתבתי, אבל אני מעדיף להתרכז בתמונה הזו:
IMG_6460

אלה העיתונאיות והעיתונאים שליוו אותי, ואני ליוויתי אותם, בתשעת החודשים האחרונים. התמונה הזו צולמה בכניסה לליפמן האוס, הבית שבו בילינו חלק גדול מהזמן שלנו, בית שהיה מקום מפלט, עיר מקלט, מקום לחשוב בו, לדבר, להיפגש, לאכול, לשמוח, לחגוג, לריב, להתבאס, לחכות שייגמר, ולהתרגש. אני אוהב את התמונה הזו כי למרות שכולנו עצובים מאוד, התמונה הזו משדרת שמחה. היא משדרת צבעוניות, ופריחה של משהו חדש. לפחות עבורי. כשפרסמתי לאחרונה תמונה באינסטגרם וכתבתי שם משהו בסגנון הזה, אלונה שאלה אותי לאן נעלמה הציניות שלי. והאמת? השארתי אותה בארץ. והאמת האמת? אני מעדיף את עצמי בגרסה הזו, הלא צינית.
אני לא יודע אם אתה חייב להיות ציני בשביל להיות עיתונאי טוב, נדמה לי שלא. נדמה לי שבשביל להיות עיתונאי טוב אתה צריך להיות בעיקר סקרן עד אינסוף, חרוץ מאוד, עיקש, קשוב, בעל תושיה, ועם אוזניים שיודעות לקלוט סיפור במהירות, גם כשהמתחרים שלך מפספסים אותו. במיוחד כשהם מפספסים אותו. אבל ציני? וואלה, בכלל לא חובה.
אני אוהב את החבר׳ה האלה. עברנו יחד שנה שתישאר איתנו עוד הרבה אחרי ערב הסיום המרגש שהיה לנו אתמול. אין לי שום ספק שרובם ככולם יתברגו בתפקידי מפתח במפת העיתונות העולמית, פשוט משום שאני מכיר את הכישרון, הדרייב והנחישות שלהם. בתמונה הזו אתם יכולים לראות עיתונאית שהעבודה שלה שיחררה 2,000 אסירים במזרח אסיה, עיתונאית שנלחמה לחשוף שנשיא המדינה שלה הורה לרצוח את בעלה (עיתונאי בפני עצמו) רק כי ביקר את השלטון, עיתונאית שמתמודדת באומץ (ובפריים טיים) עם ראש הממשלה שלה שזורק עיתונאים לכלא על בסיס קבוע, עיתונאים אמריקאים שנלחמים להמשיך לעשות עיתונות מקומית חרף הקריסה הכלכלית שלה בשביל שהאנשים בעלי העוצמה והשררה במקומות שהם גרים בהם יידעו שהם צריכים לתת דין וחשבון לציבור, ואני יכול להמשיך אבל נראה לי שהתמונה ברורה. אני אתגעגע אליהם מאוד.

3
אז מה עכשיו ומתי אנחנו חוזרים?
התשובה היא בקיץ, אבל בקיץ הבא. במקור תכננו לחזור באמצע יולי, אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאנשים מתכננים תכניות. מפה לשם, ביולי הקרוב בת הזוג שלי תתחיל ללמוד לתואר שני בקנדי סקול, בית הספר למדיניות ציבורית של הרווארד, כך שאנחנו נשארים כאן לעוד שנה.
זו תהיה שנה עמוסה ומאתגרת. שנה אחרת מזו שמסתיימת לה עכשיו. שנה עם סיפור חדש.

עכשיו שהתכנית שלי הסתיימה, אני תאב רצון לחזור לעבוד. לחזור לספר סיפורים עיתונאיים, בניסיון להפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. אני יודע עד כמה יומרני זה נשמע, אבל בתכל׳ס? לא אכפת לי. אם יש משהו שלמדתי בעשור ומשהו שבהם אני במקצוע הזה, וביתר שאת תשעת החודשים האחרונים, וביתר יתר שאת מהעיתונאיות והעיתונאים שביליתי איתם את הזמן הזה, הוא שלפעמים, אם אתה עובד מספיק קשה, שואף גבוה, והכוכבים מסתדרים כמו שצריך, עיתונות באמת יכולה לשנות את העולם.

בשנה הקרובה אני מתכוון לתרום לרדיו (כאן ב׳), לחיות כיס, ולדברים מיוחדים נוספים בתאגיד השידור. וחוצמזה יש לי כמה רעיונות לפרויקטים נוספים שאנסה לפתח ולקדם. ארחיב בהמשך אם וכאשר הם יהפכו להיות מוחשיים יותר.

עבר זמן רב מאז שכתבתי כאן, פשוט כי המקום הזה נהיה לי חשוף מדי בשביל לכתוב בו דברים אישיים מאוד. עכשיו שהשנה הזו הסתיימה, והצמתים שבהם עמדנו והתלבטנו לאיזו דרך לפנות כבר מאחורינו, אני מקווה לחזור ולכתוב פה יותר.

תודה שקראתם.

למה אסור לתת לכחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור

1.
כבר המון זמן שלא כתבתי על שום דבר אקטואלי. בכל זאת, אני כאן והאקטואליה שם. ובכל זאת, בימים האחרונים קורה משהו שמפריע לי מספיק בשביל שארגיש בנוח להגיד עליו משהו, חרף המרחק:

אסור לתת לשר האוצר משה כחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור. נקודה.

אגיד כבר בהתחלה, אני לא משפטן ואין לי מושג לגבי ההיבט החוקי של מהלך כזה. אם אינני טועה, ראש אגף התקציבים ממונה בידי הממשלה בהמלצת שר האוצר, ואם אני צודק אז נדמה לי שהממשלה כולה צריכה לפטר את ראש אגף התקציבים וששר האוצר לבדו לא יכול לעשות זאת. אבל, כאמור, אני לא משפטן וייתכן מאוד שאני טועה או לא זוכר טוב.

אגב, לחובבי ההיסטוריה – האם אי פעם הודח ראש אגף תקציבים מכהן? אני לא זוכר מקרה כזה, אבל אני לא מכיר את כל ההיסטוריה.

בכל מקרה, ההיבט ההיסטורי או המשפטי אינם העניין כאן. ההיבט הממשלי הוא העניין. ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הוא אולי מינוי של שר האוצר (וליתר דיוק, של הממשלה) אבל הוא אינו משרת את שר האוצר, וגם לא את הממשלה. ראש אגף התקציבים הוא משרת ציבור. הוא משרת את הציבור. זה גבול חמקמק, עדין מאוד, אני יודע, ובכל זאת חשוב לדעתי לעשות את האבחנה הזו.

כל פקידי הממשלה כולם הם משרתי ציבור. אני אוהב את ההגדרה של זה באנגלית – civil cervatns. אבל כשמדובר בפקידים בכירים, ובהם ראש אגף התקציבים, המשמעות של היותם משרתי ציבור גדולה שבעתיים. הם אמנם ממונים בידי הדרג הפוליטי, והדרג הפוליטי אמנם מייצג את הציבור בדמוקרטיה ייצוגית, ובכל זאת, הם אינם צריכים לסור באופן עיוור לגחמות הדרג הפוליטי. ובפרט, ראש אגף התקציבים, פקיד בכיר שמשפיע במישרין על חייהם של מיליוני ישראלים כל שנה, ובמשך שנים רבות לאחר הקדנציה שלו, לא צריך להתכופף בפני שום שר אוצר, לא צריך לדאוג לשאת חן בעיני שום שר אוצר, ולא צריך להיות מודח ומוחלף באומר הן כלשהו רק כי שר האוצר לא מחבב את העובדה שראש אגף התקציבים שלו דיבר עם יריב פוליטי במהלך תקופת הבחירות.

אין לי מושג אם שאול מרידור דיבר או לא דיבר עם בני גנץ במהלך הבחירות. לא שאלתי אותו. אבל, בתכל׳ס, אפילו אם דיבר, מה לעזאזל זה חשוב? כלומר, חוץ מהאגו של כחלון, שנוטה להיפגע חדשות לבקרים, מה זה חשוב? נניח שגנץ, שבכל זאת נתפס בעיני יותר ממיליון ישראלים בתור מועמד להיות ראש הממשלה, רצה לשמוע מהפקיד הבכיר הרלוונטי ביותר בממשלה על המצב התקציבי של ישראל לשנים הקרובות – מה מצב ההכנסות של המדינה, מה מצב ההוצאות שלה, מה לא בסדר בזה? הלוואי וכל הפוליטיקאים היו עושים את זה. ואם ראש אגף התקציבים נתן לו סקירה כלשהי, בעל פה או בכתב או השד יודע איך, מה רע בזה?

בהולנד, למשל, יש גוף שלם שכל תפקידו הוא לנתח את המצעים של המפלגות במדינה מבחינה כלכלית. הניתוח הזה אמור לגרום למפלגות לנהוג בצורה ריאלית ולא לפזר הבטחות חסרות כיסוי לבוחרים, והוא נותן לבוחרים את האפשרות לבחון מי מתאים יותר להשקפת העולם שלהם, מי רציני יותר ומי פחות. בישראל, לצערי, אין לנו דבר כזה, או תרבות כזו. מבחינתי, הלוואי וראש אגף התקציבים היה מדבר עם כל ראשי המפלגות לאורך תקופת הבחירות בצורה הכי שקופה שיש – מחלק מצגות, סקירות, מה שזה לא יהיה. למה לא? איך זה יכול להיות דבר רע?

אם אתם חושבים – הלו, הלו, יש כאן ערבוב של קודש וחול, יש כאן פקידים שמתערבבים בפוליטיקה – אז בואו נתעכב שניה על אופן העבודה של אגף התקציבים בכלל, ועל העבודה של ראשי אגף התקציבים בפרט. במשפט אחד, ראש אגף התקציבים מעורבב בפוליטיקה הישראלית כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע (כן, גם בשבת), 364 ימים בשנה. כל מי שחושב אחרת, אינו מכיר את החומר.

ראש אגף התקציבים נושא ונותן באופן קבוע עם פוליטיקאים. כל הזמן. זו לא רוב העבודה שלו, ואני משוכנע שרוב ראשי אגף התקציבים לדורותיהם פחות אהבו את החלק הפוליטי בעבודה שלהם. ובכל זאת, זה חלק מהעבודה שלהם. בדיוני התקציב בממשלה – אותו לילה מפורסם שבו כולם רבים ובסוף מתפייסים ומרגישים שניצחו, או לפחות יכולים לשחרר הודעות ניצחון לתקשורת – ראש אגף התקציבים (וגם הסגנים שלו, אגב) נמצאים שם בשביל לסגור דילים עם מנכ״לי המשרדים השונים, אבל גם עם השרים השונים. זו העבודה. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא, אבל זה חלק מהמשחק הפוליטי בישראל. כך שגם אם ראש אגף התקציבים דיבר עם ראש מפלגה כלשהי בזמן בחירות, לא רק שאני לא מבין מה הבעיה בזה, אני חושב שלתקוף אותו כל כך שהוא עשה את זה זו פשוט צביעות, כי זה קורה כל הזמן ממילא במהלך השנה.

בקיצור, אני לא חושב שזה באמת העניין הזה של דיבר עם גנץ או לא. אני חושב שמרידור הביא לכחלון את הסעיף בכך שאמר לממשלה, למועמדים לראשות הממשלה ולציבור, את האמת לגבי התקציב ומצב הגירעון, מה שאולי הרע עם כחלון בקמפיין (בדגש על אולי, כי אני לא חושב שלציבור באמת אכפת).

2.
הסיפור הזה של ניסיון ההדחה של ראש אגף התקציבים מרידור הזכיר לי ניסיון הדחה אחר באגף התקציבים, משנת 2013. אז זה היה ראש אגף התקציבים (גל הרשקוביץ) שניסה להדיח את סגנו איל אפשטיין. גם ניסיון ההדחה ההוא היה מכוער, על אף שהיו להרשקוביץ סיבות טובות. הוא חשד, בצדק, שסגנו פועל מאחורי גבו. שהוא מניע מהלכים מול ראש הממשלה ומול התקשורת בשביל להשפיע על מדיניות האגף. הוא צדק. זו היתה תקופה רעה מבחינה תקציבית, וזו היתה תקופה רעה באגף התקציבים. הרשקוביץ היה ראש אגף תקציבים חלש, עם שר אוצר חלש (שטייניץ) שאף אחד בממשלה לא ספר. המדיניות התקציבית יצאה משליטה, והגירעון השתולל. אפשטיין, אחרי שכשל מלהתריע בדרך המלך, עבר לפעול בדרכים, איך נאמר, פחות מקובלות.

גם אז זה היה סביב עניין הגירעון וגם אז כתבתי שאסור להדיח את אפשטיין. לא משום שאני חושב ששיטות העבודה שלו היו כשרות, אלא בגלל הדבר שציינתי בהתחלה. בגלל הקו העדין הזה שבין נאמנות לדרג הנבחר (כי הדרג הנבחר מייצג את הציבור בעקיפין) לבין נאמנות לציבור. לפעמים, כשהדרג הנבחר יוצא מדעתו, שוכח את האינטרס הציבורי שהוא אמור לייצג ומתרכז באינטרס הפוליטי הצר שלו, למשרתי הציבור אסור לשרת את נבחרי הציבור בצורה עיוורת. במקרים כאלה, הם צריכים לשרת את הציבור. הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי הרחב מעל לאינטרס של השר שלהם, קשה ככל שזה יהיה. וזה קשה. זה מאוד מאוד קשה.

זה גם המקרה של שאול מרידור. לשר האוצר שלו לא מתאים שהוא מדבר עם פוליטיקאים אחרים ומספר להם את האמת – מנקודת מבטו – על המצב התקציבי? שיבלע את הצפרדע. שיסתכל במראה ויחשוב לעצמו טוב טוב למה הוא עושה טריקים זולים בשביל לזרות חול בעיני הציבור לגבי המצב האמיתי של התקציב? למה מנכ״ל משרדו משחרר את נתוני התקציב ביום חמישי בלילה בשביל להקטין את האש שיספוג מהעיתונים הכלכליים? האם זו התנהלות נאותה מול הציבור? נדמה לי שהתשובה מובנית מאליה.

2.5
תפקיד ראש אגף התקציבים הוא תפקיד חשוב מאין כמותו, שהפך להיות חשוב יותר אחרי הטראומה של 1985, ותכנית הייצוב שבאה בעקבותיה. רבים בממשלה יגידו, בצדק חלקי, שהכוח שיש בידי ראש אגף התקציבים הוא גדול מדי. שהפקיד הזה, ברצותו, יכול לשים פס אחד ענק על הממשלה כולה ולעשות בתקציב המדינה כבשלו. זה לא נכון, זה מאוד מאוד מוגזם, אבל יש בזה מן האמת.

ראש אגף התקציבים משפיע על חייהם של מיליוני ישראלים משום שהוא שומר סף. הוא מקדם מדיניות, הוא בולם מדיניות. ראש אגף התקציבים הקודם, למשל, חשב שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מאפליה ותת תקצוב ודחף בכח לשנות את המצב. הוא גייס את שר האוצר ואת ראש הממשלה ולבסוף את הממשלה כולה להעביר החלטת ממשלה לא מובנית מאליה, קל וחומר לממשלת ימין עמוק, לשנות את שיטת התקצוב לחברה הערבית. לולא ראש אגף התקציבים, זה לא היה קורה. מנגד, אותו ראש אגף התקציבים, יחד עם פקידים אחרים בממשלה, פעלו לשנות את שיטת הכספים הקואליציוניים. אני לא אוהב את הפתרון שלו, אני חושב שהוא הכשיר את השרץ, אבל בלעדיו (ובלעדי החשבת הכללית והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה) היו פה עוד ועוד פרשות פאינה קירשנבאום שכאלה.

אני לא רוצה לעשות אידאליזציה לתפקיד הזה. ראשי אגף התקציבים, ויתר הפקידים באגף, חוטאים לא מעט בהיבריס, בתחושת אני ואפסי עוד, ובתפיסה שהם הם מנהלי המערכת, הם הם שומרי הסף העליונים והם הם צריכים להגיד את המילה האחרונה. זה קורה, וזה לא טוב כשזה קורה. זה מנוון את משרדי הממשלה האחרים, זה מערער על עצם הדרג הנבחר, על יסודות הדמוקרטיה. זה רע, ופקידי אגף התקציבים צריכים להיות מודעים שבעתיים לנטייה שלהם לעשות את זה. אבל, מההתרשמות שלי בעשור האחרון שבו אני מסקר את האגף, זה לא המצב הקבוע שלהם.

הם תחמנים, הם שועלים פוליטיים, הם יודעים למרוח ולשקר ולסובב ולערבב, אבל רוב הזמן נדמה לי שהם עושים את זה כי הם חושבים שמול הפוליטיקאים אין דרך אחרת להשיג הישגים עבור הציבור. אני מניח שרובם היו מעדיפים לא לראות ולו פוליטיקאי אחד במהלך כל הקריירה שלהם, אבל יש מצב שאני טועה לגבי זה. אבל אני סוטה מהעיקר.

3.
אפשר לאהוב את הסגנון של שאול מרידור, ואפשר שלא. על דבר אחד לדעתי יש הסכמה גורפת במערכת הממשלתית: האיש הוא משרת ציבור במלוא מובן המילה. הקריירה שלו, עד כה, היתה 100% במגזר הציבורי. תחילה באגף תקציבים, אחר כך בתור מנכ״ל משרד האנרגיה, וכעת בחזרה באוצר בתור ראש האגף. אני מתאר לעצמי שהחינוך שקיבל בבית תרם לתפיסה הזו שלו, אבל האמת שזה לא ממש חשוב, ואני לא חושב שזה יפה לערב הורים.

כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו, אירוע שאני לא זוכר דומה לו, הציבור צריך להידרך. כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו הציבור צריך להרים את הראש ולשאול, רגע, האם יש להדחה הזו נימוק הגיוני? האם ראש אגף התקציבים מעל באמון הציבור שאותו הוא משרת, או שמא שר האוצר פשוט לא אוהב שאחד משומרי הסף שלו עושה לו בעיות? ואם כן, בצד של מי אנחנו, הציבור, צריכים להיות? בצד של הפוליטיקאי ששכח את מי הוא אמור לשרת, או בצד של הפקיד?

מבחינתי התשובה ברורה כשמש – בצד של הפקיד. פקידי אגף התקציבים אינם טליתות. פעמים רבות הם פועלים במחשכים בשביל לסגור דילים פוליטיים מכוערים, לעיתים אפילו נגד השר שלהם, מעל לראש ומאחורי גבו. כשזה קורה זו התנהגות שערורייתית ומכוערת, והעיתונות הכלכלית מדווחת עליה כל אימת שהיא מצליחה למצוא אירועים כאלה (כל מה שקרה סביב תכנית מע״מ 0 של יאיר לפיד היה בדיוק אירוע כזה). ועדיין, עצם הגחמה להדיח ראש אגף תקציבים רק כי הוא לא מגלה נאמנות לשר? זה שפל שהציבור הישראלי אסור שיבליג עליו.

כי מחר, מחר יבוא ראש אגף תקציבים שיעשה כל מה שהשר יגיד לו. התוצאה תהיה שומר סף חלש ותקציב פרוץ. את המחיר ישלם הציבור.

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

קללת המזון: המקום שממנו מגיע הפחד

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בדרך חזרה ברכבת מניו יורק לפני כמה שבועות לי ולאחי היה ויכוח. גם הוא, כמוני, אכלן בררני, ולכן ידעתי שהוא יוכל להבין אותי. אמרתי לו שאני כותב על זה, על הפחד שלי מאוכל. הוא התחבר להכל, מלבד הקטע של הפחד. זה לא פחד, הוא אמר, זה גועל.
אני נוטה שלא להסכים. כלומר, זה בוודאי גם גועל. אבל בתחושה שלי זה משהו שהוא מעבר לגועל. אני אמנם נגעל מפטריות, אבל אני מסוגל לגעת בהן, לחתוך אותן, רק לא לאכול אותן, לא לשים אותן בפה. והקושי שלי להכניס אותן לפה, להרגיש את המרקם ולבלוע – אלוהים, לבלוע פטריה – מרגיש לי כמו פחד, חרדה ממש, לא רק גועל. זה לא רק מגעיל אותי, זה מפחיד אותי. לו זה היה רק גועל, אני חושב, הייתי יכול להתגבר על זה. להכניס לפה, להיגעל, ולעבור הלאה. אבל אני לא יכול. בדיוק כשם שאני פוחד לעלות על רכבת הרים. אני פשוט לא מסוגל.

2
בניסיון לקבל הקשר רחב יותר על מה זה הפחד הזה מאוכל, מה המקור שלו ומה גורם לו להשתנות לאורך השנים, הלכתי לדבר קצת עם פרופ׳ סטיבן פינקר. פרופ׳ פינקר הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הפסיכולוגיה בעולם. סיכוי לא רע שקראתם אחד ממיליון הספרים שהוא פרסם לאורך השנים, שחלקם תורגמו גם לעברית (״כיצד פועל המוח״, ״הלוח החלק״ או ״נאורות עכשיו״). אני הולך לקורס של פינקר פעמיים בשבוע – מבוא לפסיכולוגיה, כיף חיים – ובאחד השיעורים, כשהוא התחיל לדבר על אבולוציה, ועל הסברים אבולוציוניים לכל מיני התנהגויות, חשבתי לעצמי שהוא יהיה מישהו שיהיה כיף לדבר איתו על מאיפה באים פחדים, ואיך מסבירים את המקור שלהם.

אז הלכתי.

גם פינקר, כמו אחי, חשב שאין מדובר בפחד אלא במשהו אחר. בהתחלה דיברנו על גועל (disgust) והוא הפנה אותי לספרות רחבה שנכתבה על זה. ואחר כך התחלנו לדבר על משהו קצת שונה, שהוא הגדיר בתור distaste – משהו שיותר קרוב לחוסר נעימות. כך או אחרת, אני מרגיש שהוא טועה. לפחות במקרה שלי. מה שכן, הוא כן נתן לי שיעורי בית (שמות של כל מיני חוקרים להתחקות אחריהם) וכך מצאתי את עצמי צולל אל תוך האוקיאנוס הבלתי אפשרי של הספרות המדעית (בפסיכולוגיה) שנכתב על הנושא של הימנעות מאוכל, וכו׳. הנה מה שלמדתי (למען הסר ספק, אני לא מתיימר לטעון שהקפתי את כל הספרות הקיימת בנושא. אם יש לכם מה לחדש לי מעבר לזה אשמח לשמוע):

3
קודם כל, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, מדובר בספקטרום.

בקצה אחד של הספקטרום הזה, הרצף הזה, ישנם אנשים שנמנעים מאוכל חדש בכל מחיר. בקצה השני של הרצף הזה ישנם אנשים שמחפשים אוכל חדש כל הזמן. וביניהם, נמצאים רוב האנשים. יש ילדים שנמנעים יותר, יש ילדים שנמנעים פחות. יש ילדים שלא מוכנים לאכול קטגוריות שלמות של אוכל (ירקות ופירות הן הקטגוריות הפופולריות ביותר), ויש ילדים שלא יאכלו דברים ספציפיים בלבד (עגבניה, למשל). חוקרים גם מצאו קשרים אחרים: ילדים עם נטייה כללית לקחת סיכונים ולחפש ריגושים ולהיות הרפתקנים הם פחות נמנעים מאוכל חדש, לעומת ילדים שלא אוהבים לקחת סיכונים באופן כללי. גם קושי כללי עם שינויים נמצא במתאם עם הימנעות מדברי מזון חדשים. וגם ילדים עם בעיות פסיכולוגיות אחרות נוטים להימנע מדברי מזון חדשים.

וגם בתוך הספקטרום הזה, יש ספקטרום פנימי. בצד אחד שלו, משהו שנקרא בשם נורא חמוד AFRID, שהוא ראשי תיבות של Avoidant/restrictive food intake disorder – ואתם מבינים לבד גם מבלי שאתרגם. זה לא מה שיש לי. כלומר, זה מרגיש לי מאוד דומה, אבל זה לא זה. זו נחשבת להיות הפרעת אכילה של ממש, שאחד הקריטריונים לאבחן אותה הוא אם אתם סובלים מתת משקל (תוספת מאוחרת, ותודה לתרצה: או מחוסר תזונתי משמעותי). ובכן, אני לא, וגם הבן שלי לא.

חוץ מהפרעת האכילה הזו, הספרות מדברת על משהו שנקרא NeoPhobia – שגם הוא פחד או הימנעות מאוכל חדש. אבל בעוד שהדבר הקודם היה הפרעת אכילה, כאן מדובר על מצב טבעי, שאמור פשוט לעבור מתישהו.

להימנעות הזו מאוכל יש מקור אבולוציוני ברור. בגלל שאנחנו אומניבורים, כלומר אוכלי כל, אנחנו ניצבים כל העת בפני דילמה: האם לנסות מזון חדש או לדבוק בישן והמוכר? אם היינו דובי קואלה, זה היה קל – רק אקליפטוס פור מי. (הדוגמא הזו היא מתוך הספר הקאנוני של מייקל פולן מ-2006, The Omnivore's Dillema).
רק שאנחנו לא דובי קואלה. אנחנו אוכלי כל. עכשיו דמיינו את אבות אבותינו, יוצאים מאיזו מערה והולכים לחפש אוכל. הם מצאו גרגרים ואגוזים ופירות ופטריות ועלים וצמחים ואולי גם איזו גוויה של חיה עם עוד קצת בשר עליה. פיזית, הם יכלו לאכול כל אחד מאלה. אבל מה לבחור? מצד אחד, יכול להיות שהמזון החדש הזה הוא מקור נהדר לאנרגיה. שהוא טעים וגם מזין! אבל מצד שני, יכול להיות שהוא יהרוג אותנו. במלים אחרות, הנטייה לא להכניס אוטומטית כל אוכל חדש לפה, וקצת להימנע מאוכל חדש, היא נטייה שאפשר להסביר אותה מבחינה אבולוציונית. יש לה שימוש הישרדותי שאפשר להעלות על הדעת.

ההסבר הזה כולל גם את ההסבר מדוע ילדים קטנים, בסביבות גיל שנתיים, מפסיקים להכניס כל דבר שזז לפה שלהם, ומצמצמים בבת אחת באופן דרסטי את התפריט שלהם. הם הופכים להיות יותר מודעים למה שהם אוכלים, והם עוברים למצב אחר – לבדוק קודם כל שאחרים אוכלים את מה שהם אוכלים. ׳אחרים׳, במקרה הזה, יכולים להיות ההורים שלהם, אבל גם האחים שלהם וגם החברים שלהם, ולפי חלק מהמחקרים אפילו דמויות לא אמיתיות (כמו גיבורי על, למשל). בתכלס, זה כמו סולטן פרנואיד שיש לו טועמי מזון שמוודאים, בדרך הקשה, שהמזון לא מורעל לפני שהסולטן עצמו אוכל אותו. כל ילד בן שנתיים הוא סולטן בפוטנציה.

4
ב-1992 זוג חוקרות מאוניברסיטת טורונטו, פטרישה פליינר (Pliner) וקארן הובדן (Hobden) בנו מבחן שעוזר לקבוע איפה אתם נמצאים על הספקטרום של הימנעות מאוכל חדש. למיעשה, המבחן שהן פיתחו ממש מגדיר את הספקטרום. אז הנה מזה מגיע – הימנעות מאוכל, שלב הבחן את עצמך. נסו לענות על השאלות האלה, וסמנו לעצמכם באיזה מידה אתם מסכימים או לא עם כל אחד מההיגדים האלה? הסקאלה של התשובות היא 1-7 (כאשר 1 פירושו מאוד מאוד לא מסכים. 7 פירושו מאוד מאוד מסכים):

1) אני כל הזמן דוגם אוכל חדש או שונה.
2) אני לא סומך על אוכל חדש.
3) אם אני לא יודע מה יש בתוך אוכל חדש, אני לא אנסה אותו.
4) אני אוהב אוכל ממגוון מדינות.
5) אוכל אתני נראה מוזר מדי לאכילה.
6) באירועים חברתיים, אני אנסה אוכל חדש.
7) אני מפחד לנסות אוכל שמעולם לא ניסיתי בעבר.
8) אני מאוד ספציפי לגבי האוכל שאני מוכן לאוכל.
9) אני אנסה כמעט כל אוכל חדש.
10) אני אוהב לנסות מסעדות אתניות חדשות.

חברו את הנקודות וגלו איפה אתם על הספקטרום (עבור שאלות 1,4,6,9 ו-10 תנו לעצמכם ציון הפוך. כלומר, אם עניתם 1, תנו לעצמכם ציון 7. אם עניתם 6, הציון שלכם בשאלה הזו הוא 2, 3 פירושו 5, ו-4 הוא פשוט 4).

ככל שהציון המצרפי שלכם הוא קרוב יותר ל-10, כך אתם יותר רוצים ואוהבים להתנסות באוכל חדש. ככל שאתם קרובים יותר ל-70, ובכן, ברוכים הבאים למועדון שלי.
הרצתי את המבחן הזה על עצמי ועל בת זוגי. היא קיבלה ציון של 30 (כלומר, איפשהו באמצע, עם נטייה לאי-בררנות. הופתעתי מזה, הייתי בטוח שהיא פחות בררנית מזה). אני קיבלתי 59 (כלומר, נטיה ברורה מאוד לבררנות), וגם זה רק אחרי שחלו תמורות משמעויות בדפוסי האכילה שלי בשנים האחרונות. אם הייתי עושה על עצמי את המבחן הזה לפני חמש שנים, או עשר, אני חושב שהייתי מקבל ציון עוד יותר קרוב ל-70 (הממוצע במחקר, אגב, היה בערך 34 עם סטיית תקן של בערך 11).

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה


אחד הדברים הנחמדים במחקר הזה הוא שהחוקרות הבחינו בין נטייה להימנע מאוכל חדש, לבין סלידה מטעם של מאכלים מסוימים. זה לא אותו הדבר. מוזר ככל שזה יישמע, אני יכול לאהוב או לא לאהוב טעם של משהו בדיוק באותה מידה כמו מישהו אחר, אבל הוא יהיה נוטה יותר להתנסות במאכלים חדשים, ואילו אני לא. זה נחמד כשמבינים אותך. אגב, זו בדיוק הסיבה שבגללה פחות או יותר כל מומחה לתחום יגידו לכם שלא רק שאין שום מקום להכריח את הילדים הבררנים שלכם להתנסות באוכל חדש, אלא שזה גם ממש מזיק כי זה רק מגביר את החרדה שלהם. כי מה שמשנה הוא לא הטעם הממשי של המזון שהם נמנעים ממנו, אלא הטעם שהם מדמיינים.

5
מחקר אחר של פליינר, שנה לאחר מכן ב-1993, הראה שילדים קטנים, בגילים שנתיים עד שש, בונים לעצמם סכמות דמיוניות של איך מזון ״טוב״, כלומר מאכלים שהם מוכנים לאכול, צריכים להיראות. מבחינתי, למשל, מדובר בקוביות. אני אהיה מוכן לנסות הרבה דברים אם הם יבואו בצורה של קוביות. על פי אותו מחקר, מה שלא נופל לאותה סכמה דמיונית של הילד, ייחשב מבחינתו כמזון שצריך להימנע ממנו.

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי


וכמעט כל המחקרים המרכזיים מצאו שהרתיעה וההימנעות והפחד מאוכל חדש פוחתים עם הגיל. השיא הוא בין הגילים שנתיים לשש, ולפי כל מיני מחקרים זה אמור להתייצב עד גיל 13. מחקרים אחרים מצאו עדויות לכך שהפחד והרתיעה ממשיכים גם הלאה, ולעיתים גם אפילו בקרב מבוגרים, אבל זו כבר ממש נחשבת סטייה מהנורמה. יאי! אני לא נורמלי! אגב, ההסבר העיקרי של החוקרים לכך הוא כפול. ראשית, פז״ם. ככל שאתה חי יותר שנים הסיכוי שנחשפת למאכלים חדשים הוא גדול יותר, וכל המחקרים מראים שחשיפה (הכוונה לחשיפה ממושכת, לא חד פעמית) מקטינה את הרתיעה ממאכלים מסוימים (בתנאי שזה אכן טעים לך). ההסבר השני הוא עלייה בקוגניציה, ביכולת של מבוגרים להבין את עצמם ואת העולם טוב יותר מאשר ילדים, ולדעת להסביר לעצמם מהו מזון טוב ומהו לא. אני חושב שמי שכתב את החלק הזה במחקרים לא היה אכלן בררני בעצמו, שכן אחרת לא היה כותב דברים כאלה. אחרי הכל, אנשים עם רמת מודעות מפותחת מאוד עושים כל מיני פעולות מזיקות מאוד לעצמם, כמו עישון או סמס תוך כדי נהיגה, לא?

סליחה שהפוסט הזה נהיה משעמם כמו סקירת ספרות, אני פשוט מנסה לעשות לעצמי סדר.

כשילדים גדלים, ונכנסים לטווח הגילים של שש עד שתיים עשרה, מתחיל שלב פסיכולוגי חדש. ובשלב הזה, אם ילדים ממשיכים עם הימנעות או רתיעה מאוכל, ההגדרה של זה משתנה. אנחנו כבר לא בשלב הטבעי, האבולוציוני, אלא בשלב אחר. כל עוד לא מדובר בבעיה קלינית, כלומר בהפרעת אכילה שגורמת לבעיות פיזיולוגיות, הספרות מגדירה את זה פשוט בתור Picky או Fussy eating.
השלב הזה יכול לבוא לידי ביטוי גם ברתיעה או בהימנעות ממאכלים שהילדים כבר טעמו בעבר, ולא רק ממאכלים חדשים. אני מכיר את זה מעצמי (בעיקר מהילדות), אבל גם מהבן שלי. למשל, גם אם הוא ניסה דגים בעבר, וזה היה לו טעים, ייתכן שבעתיד הוא יסרב לאכול דגים כשנכין לו, בטענה שהוא כלל לא אוכל דגים. זה בדיוק מה שקרה השבוע.
האמת, כשאני חושב על זה, זה קורה מדי פעם, אבל קשה לי להגיד שזה הכלל. למעשה, זה בדרך כלל עובד הפוך – כשהוא מוצא משהו שהוא אוהב, הוא נצמד אליו ולא מרפה. זה נמל המבטחים שלו, ועד שהוא מצא אותו, הוא לא יסתכן בלאבד אותו ולנסות דברים אחרים. לאחרונה, מדובר בחמאה. הילד אוכל המון חמאה. בתכל׳ס, גם אני הייתי ככה. נמל המבטחים שלי היתה פרוסה (יבשה, בלי ממרח) עם גבינה צהובה. או פיתה עם חומוס.
אבל זה לא רק זה. במקרה של Picky Eaters לא מדובר רק בצורה, אלא גם במרקמים, בצבעים ואפילו בשמות של המאכלים שיוצרים רתיעה. ילדים כאלה נוטים להימנע מקטגוריות שלמות (למשל, ירקות ופירות). לכן, חלק מהמחקרים מצאו שילדים כאלה נוטים להיות עם רמות נמוכות יותר של ויטמינים מסוימים, ולהיות בעלי BMI נמוך יותר. מחקר אחד, מ-2004), מצא גם – וזה מלחיץ קצת – נוטים יותר לאוביסטי ולהשמנת יתר, בגלל שהם נוטים לפצות את אכילת החסר באכילת יתר של מזונות עתירי אנרגיה כמו ממתקים.

היה משהו משחרר ומרענן בלקרוא את כל הספרות הפסיכולוגית הזו. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שמישהו אשכרה מבין אותי. שיש שם ופנים ומספרים ועדויות למה שאני מרגיש כל חיי. עוד לא קראתי מספיק בשביל לראות מה הספרות אומרת על מבוגרים שנשארים עם התופעה הזו, אבל זו התחלה לא רעה.

רק לגבי דבר אחד עדיין לא מצאתי תשובה ברורה: מה מסביר את זה שלפעמים ההימנעות מאוכל פשוט לא נעלמת, כמו במקרה שלי?

6
הפוסט הזה כבר מתארך מעבר לסביר ומרגיש כמו ההתחלה של עבודה סמינריונית, ואף אחד לא רוצה לקרוא עבודה סמינריונית להנאתו. אז רק מילה אחרונה לגבי חשיפה למזון וסיימנו:
כל המחקרים שקראתי דיברו על כך שהמפתח לצמצום הימנעות ממזון ואכילה בררנית היא חשיפה. לא חשיפה רק בקטע של ״תראה, ככה נראית גבינה לבנה״ אלא חשיפה גם במובן של ״זה הטעם של גבינה לבנה״. וגם לא מדובר בחשיפה חד פעמית, כלומר לא לתת לילד להתנסות פעם אחת במזון חדש ולהיות מבסוטים עד הגג שהוא הסכים לטעום ממנו או שאפילו היה לו טעים, אלא בחשיפה ממושכת. שוב ושוב ושוב. בממוצע, מדובר על לפחות 15 פעמים. ואם הילד הוא אכלן בררני, החשיפה יכולה להיות גם של עשרות פעמים עד שתהיה הבקעה, אם בכלל.

אבל בדיוק כאן טמון התסכול הגדול באמת, גם בתור אכלן בררני, וגם כאבא לילד שהוא כזה: החרא הזה של החשיפה זה חתיכת מלכוד 22 (סליחה על הקלישאה). כי בשביל להפסיק להימנע מאוכל חדש הוא צריך להפסיק להיות חדש, כלומר שצריך לטעום אותו. אבל בשביל לטעום אותו הוא צריך להפסיק להיות חדש.

שיזדיין מי שהמציא את הפונקציה הזו באבולוציה.