קללת המזון: המקום שממנו מגיע הפחד

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בדרך חזרה ברכבת מניו יורק לפני כמה שבועות לי ולאחי היה ויכוח. גם הוא, כמוני, אכלן בררני, ולכן ידעתי שהוא יוכל להבין אותי. אמרתי לו שאני כותב על זה, על הפחד שלי מאוכל. הוא התחבר להכל, מלבד הקטע של הפחד. זה לא פחד, הוא אמר, זה גועל.
אני נוטה שלא להסכים. כלומר, זה בוודאי גם גועל. אבל בתחושה שלי זה משהו שהוא מעבר לגועל. אני אמנם נגעל מפטריות, אבל אני מסוגל לגעת בהן, לחתוך אותן, רק לא לאכול אותן, לא לשים אותן בפה. והקושי שלי להכניס אותן לפה, להרגיש את המרקם ולבלוע – אלוהים, לבלוע פטריה – מרגיש לי כמו פחד, חרדה ממש, לא רק גועל. זה לא רק מגעיל אותי, זה מפחיד אותי. לו זה היה רק גועל, אני חושב, הייתי יכול להתגבר על זה. להכניס לפה, להיגעל, ולעבור הלאה. אבל אני לא יכול. בדיוק כשם שאני פוחד לעלות על רכבת הרים. אני פשוט לא מסוגל.

2
בניסיון לקבל הקשר רחב יותר על מה זה הפחד הזה מאוכל, מה המקור שלו ומה גורם לו להשתנות לאורך השנים, הלכתי לדבר קצת עם פרופ׳ סטיבן פינקר. פרופ׳ פינקר הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הפסיכולוגיה בעולם. סיכוי לא רע שקראתם אחד ממיליון הספרים שהוא פרסם לאורך השנים, שחלקם תורגמו גם לעברית (״כיצד פועל המוח״, ״הלוח החלק״ או ״נאורות עכשיו״). אני הולך לקורס של פינקר פעמיים בשבוע – מבוא לפסיכולוגיה, כיף חיים – ובאחד השיעורים, כשהוא התחיל לדבר על אבולוציה, ועל הסברים אבולוציוניים לכל מיני התנהגויות, חשבתי לעצמי שהוא יהיה מישהו שיהיה כיף לדבר איתו על מאיפה באים פחדים, ואיך מסבירים את המקור שלהם.

אז הלכתי.

גם פינקר, כמו אחי, חשב שאין מדובר בפחד אלא במשהו אחר. בהתחלה דיברנו על גועל (disgust) והוא הפנה אותי לספרות רחבה שנכתבה על זה. ואחר כך התחלנו לדבר על משהו קצת שונה, שהוא הגדיר בתור distaste – משהו שיותר קרוב לחוסר נעימות. כך או אחרת, אני מרגיש שהוא טועה. לפחות במקרה שלי. מה שכן, הוא כן נתן לי שיעורי בית (שמות של כל מיני חוקרים להתחקות אחריהם) וכך מצאתי את עצמי צולל אל תוך האוקיאנוס הבלתי אפשרי של הספרות המדעית (בפסיכולוגיה) שנכתב על הנושא של הימנעות מאוכל, וכו׳. הנה מה שלמדתי (למען הסר ספק, אני לא מתיימר לטעון שהקפתי את כל הספרות הקיימת בנושא. אם יש לכם מה לחדש לי מעבר לזה אשמח לשמוע):

3
קודם כל, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, מדובר בספקטרום.

בקצה אחד של הספקטרום הזה, הרצף הזה, ישנם אנשים שנמנעים מאוכל חדש בכל מחיר. בקצה השני של הרצף הזה ישנם אנשים שמחפשים אוכל חדש כל הזמן. וביניהם, נמצאים רוב האנשים. יש ילדים שנמנעים יותר, יש ילדים שנמנעים פחות. יש ילדים שלא מוכנים לאכול קטגוריות שלמות של אוכל (ירקות ופירות הן הקטגוריות הפופולריות ביותר), ויש ילדים שלא יאכלו דברים ספציפיים בלבד (עגבניה, למשל). חוקרים גם מצאו קשרים אחרים: ילדים עם נטייה כללית לקחת סיכונים ולחפש ריגושים ולהיות הרפתקנים הם פחות נמנעים מאוכל חדש, לעומת ילדים שלא אוהבים לקחת סיכונים באופן כללי. גם קושי כללי עם שינויים נמצא במתאם עם הימנעות מדברי מזון חדשים. וגם ילדים עם בעיות פסיכולוגיות אחרות נוטים להימנע מדברי מזון חדשים.

וגם בתוך הספקטרום הזה, יש ספקטרום פנימי. בצד אחד שלו, משהו שנקרא בשם נורא חמוד AFRID, שהוא ראשי תיבות של Avoidant/restrictive food intake disorder – ואתם מבינים לבד גם מבלי שאתרגם. זה לא מה שיש לי. כלומר, זה מרגיש לי מאוד דומה, אבל זה לא זה. זו נחשבת להיות הפרעת אכילה של ממש, שאחד הקריטריונים לאבחן אותה הוא אם אתם סובלים מתת משקל (תוספת מאוחרת, ותודה לתרצה: או מחוסר תזונתי משמעותי). ובכן, אני לא, וגם הבן שלי לא.

חוץ מהפרעת האכילה הזו, הספרות מדברת על משהו שנקרא NeoPhobia – שגם הוא פחד או הימנעות מאוכל חדש. אבל בעוד שהדבר הקודם היה הפרעת אכילה, כאן מדובר על מצב טבעי, שאמור פשוט לעבור מתישהו.

להימנעות הזו מאוכל יש מקור אבולוציוני ברור. בגלל שאנחנו אומניבורים, כלומר אוכלי כל, אנחנו ניצבים כל העת בפני דילמה: האם לנסות מזון חדש או לדבוק בישן והמוכר? אם היינו דובי קואלה, זה היה קל – רק אקליפטוס פור מי. (הדוגמא הזו היא מתוך הספר הקאנוני של מייקל פולן מ-2006, The Omnivore's Dillema).
רק שאנחנו לא דובי קואלה. אנחנו אוכלי כל. עכשיו דמיינו את אבות אבותינו, יוצאים מאיזו מערה והולכים לחפש אוכל. הם מצאו גרגרים ואגוזים ופירות ופטריות ועלים וצמחים ואולי גם איזו גוויה של חיה עם עוד קצת בשר עליה. פיזית, הם יכלו לאכול כל אחד מאלה. אבל מה לבחור? מצד אחד, יכול להיות שהמזון החדש הזה הוא מקור נהדר לאנרגיה. שהוא טעים וגם מזין! אבל מצד שני, יכול להיות שהוא יהרוג אותנו. במלים אחרות, הנטייה לא להכניס אוטומטית כל אוכל חדש לפה, וקצת להימנע מאוכל חדש, היא נטייה שאפשר להסביר אותה מבחינה אבולוציונית. יש לה שימוש הישרדותי שאפשר להעלות על הדעת.

ההסבר הזה כולל גם את ההסבר מדוע ילדים קטנים, בסביבות גיל שנתיים, מפסיקים להכניס כל דבר שזז לפה שלהם, ומצמצמים בבת אחת באופן דרסטי את התפריט שלהם. הם הופכים להיות יותר מודעים למה שהם אוכלים, והם עוברים למצב אחר – לבדוק קודם כל שאחרים אוכלים את מה שהם אוכלים. ׳אחרים׳, במקרה הזה, יכולים להיות ההורים שלהם, אבל גם האחים שלהם וגם החברים שלהם, ולפי חלק מהמחקרים אפילו דמויות לא אמיתיות (כמו גיבורי על, למשל). בתכלס, זה כמו סולטן פרנואיד שיש לו טועמי מזון שמוודאים, בדרך הקשה, שהמזון לא מורעל לפני שהסולטן עצמו אוכל אותו. כל ילד בן שנתיים הוא סולטן בפוטנציה.

4
ב-1992 זוג חוקרות מאוניברסיטת טורונטו, פטרישה פליינר (Pliner) וקארן הובדן (Hobden) בנו מבחן שעוזר לקבוע איפה אתם נמצאים על הספקטרום של הימנעות מאוכל חדש. למיעשה, המבחן שהן פיתחו ממש מגדיר את הספקטרום. אז הנה מזה מגיע – הימנעות מאוכל, שלב הבחן את עצמך. נסו לענות על השאלות האלה, וסמנו לעצמכם באיזה מידה אתם מסכימים או לא עם כל אחד מההיגדים האלה? הסקאלה של התשובות היא 1-7 (כאשר 1 פירושו מאוד מאוד לא מסכים. 7 פירושו מאוד מאוד מסכים):

1) אני כל הזמן דוגם אוכל חדש או שונה.
2) אני לא סומך על אוכל חדש.
3) אם אני לא יודע מה יש בתוך אוכל חדש, אני לא אנסה אותו.
4) אני אוהב אוכל ממגוון מדינות.
5) אוכל אתני נראה מוזר מדי לאכילה.
6) באירועים חברתיים, אני אנסה אוכל חדש.
7) אני מפחד לנסות אוכל שמעולם לא ניסיתי בעבר.
8) אני מאוד ספציפי לגבי האוכל שאני מוכן לאוכל.
9) אני אנסה כמעט כל אוכל חדש.
10) אני אוהב לנסות מסעדות אתניות חדשות.

חברו את הנקודות וגלו איפה אתם על הספקטרום (עבור שאלות 1,4,6,9 ו-10 תנו לעצמכם ציון הפוך. כלומר, אם עניתם 1, תנו לעצמכם ציון 7. אם עניתם 6, הציון שלכם בשאלה הזו הוא 2, 3 פירושו 5, ו-4 הוא פשוט 4).

ככל שהציון המצרפי שלכם הוא קרוב יותר ל-10, כך אתם יותר רוצים ואוהבים להתנסות באוכל חדש. ככל שאתם קרובים יותר ל-70, ובכן, ברוכים הבאים למועדון שלי.
הרצתי את המבחן הזה על עצמי ועל בת זוגי. היא קיבלה ציון של 30 (כלומר, איפשהו באמצע, עם נטייה לאי-בררנות. הופתעתי מזה, הייתי בטוח שהיא פחות בררנית מזה). אני קיבלתי 59 (כלומר, נטיה ברורה מאוד לבררנות), וגם זה רק אחרי שחלו תמורות משמעויות בדפוסי האכילה שלי בשנים האחרונות. אם הייתי עושה על עצמי את המבחן הזה לפני חמש שנים, או עשר, אני חושב שהייתי מקבל ציון עוד יותר קרוב ל-70 (הממוצע במחקר, אגב, היה בערך 34 עם סטיית תקן של בערך 11).

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה

בשבוע שעבר, לרגל המארדי גרא, היינו בארוחה שבה הוגש הדבר הזה. אני לא העזתי, אבל היא אשכרה פיצחה את הדבר הזה ואכלה


אחד הדברים הנחמדים במחקר הזה הוא שהחוקרות הבחינו בין נטייה להימנע מאוכל חדש, לבין סלידה מטעם של מאכלים מסוימים. זה לא אותו הדבר. מוזר ככל שזה יישמע, אני יכול לאהוב או לא לאהוב טעם של משהו בדיוק באותה מידה כמו מישהו אחר, אבל הוא יהיה נוטה יותר להתנסות במאכלים חדשים, ואילו אני לא. זה נחמד כשמבינים אותך. אגב, זו בדיוק הסיבה שבגללה פחות או יותר כל מומחה לתחום יגידו לכם שלא רק שאין שום מקום להכריח את הילדים הבררנים שלכם להתנסות באוכל חדש, אלא שזה גם ממש מזיק כי זה רק מגביר את החרדה שלהם. כי מה שמשנה הוא לא הטעם הממשי של המזון שהם נמנעים ממנו, אלא הטעם שהם מדמיינים.

5
מחקר אחר של פליינר, שנה לאחר מכן ב-1993, הראה שילדים קטנים, בגילים שנתיים עד שש, בונים לעצמם סכמות דמיוניות של איך מזון ״טוב״, כלומר מאכלים שהם מוכנים לאכול, צריכים להיראות. מבחינתי, למשל, מדובר בקוביות. אני אהיה מוכן לנסות הרבה דברים אם הם יבואו בצורה של קוביות. על פי אותו מחקר, מה שלא נופל לאותה סכמה דמיונית של הילד, ייחשב מבחינתו כמזון שצריך להימנע ממנו.

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי

פטרישה פליינר, תודה שנתת לי להצמיד מספר לבעיה שלי


וכמעט כל המחקרים המרכזיים מצאו שהרתיעה וההימנעות והפחד מאוכל חדש פוחתים עם הגיל. השיא הוא בין הגילים שנתיים לשש, ולפי כל מיני מחקרים זה אמור להתייצב עד גיל 13. מחקרים אחרים מצאו עדויות לכך שהפחד והרתיעה ממשיכים גם הלאה, ולעיתים גם אפילו בקרב מבוגרים, אבל זו כבר ממש נחשבת סטייה מהנורמה. יאי! אני לא נורמלי! אגב, ההסבר העיקרי של החוקרים לכך הוא כפול. ראשית, פז״ם. ככל שאתה חי יותר שנים הסיכוי שנחשפת למאכלים חדשים הוא גדול יותר, וכל המחקרים מראים שחשיפה (הכוונה לחשיפה ממושכת, לא חד פעמית) מקטינה את הרתיעה ממאכלים מסוימים (בתנאי שזה אכן טעים לך). ההסבר השני הוא עלייה בקוגניציה, ביכולת של מבוגרים להבין את עצמם ואת העולם טוב יותר מאשר ילדים, ולדעת להסביר לעצמם מהו מזון טוב ומהו לא. אני חושב שמי שכתב את החלק הזה במחקרים לא היה אכלן בררני בעצמו, שכן אחרת לא היה כותב דברים כאלה. אחרי הכל, אנשים עם רמת מודעות מפותחת מאוד עושים כל מיני פעולות מזיקות מאוד לעצמם, כמו עישון או סמס תוך כדי נהיגה, לא?

סליחה שהפוסט הזה נהיה משעמם כמו סקירת ספרות, אני פשוט מנסה לעשות לעצמי סדר.

כשילדים גדלים, ונכנסים לטווח הגילים של שש עד שתיים עשרה, מתחיל שלב פסיכולוגי חדש. ובשלב הזה, אם ילדים ממשיכים עם הימנעות או רתיעה מאוכל, ההגדרה של זה משתנה. אנחנו כבר לא בשלב הטבעי, האבולוציוני, אלא בשלב אחר. כל עוד לא מדובר בבעיה קלינית, כלומר בהפרעת אכילה שגורמת לבעיות פיזיולוגיות, הספרות מגדירה את זה פשוט בתור Picky או Fussy eating.
השלב הזה יכול לבוא לידי ביטוי גם ברתיעה או בהימנעות ממאכלים שהילדים כבר טעמו בעבר, ולא רק ממאכלים חדשים. אני מכיר את זה מעצמי (בעיקר מהילדות), אבל גם מהבן שלי. למשל, גם אם הוא ניסה דגים בעבר, וזה היה לו טעים, ייתכן שבעתיד הוא יסרב לאכול דגים כשנכין לו, בטענה שהוא כלל לא אוכל דגים. זה בדיוק מה שקרה השבוע.
האמת, כשאני חושב על זה, זה קורה מדי פעם, אבל קשה לי להגיד שזה הכלל. למעשה, זה בדרך כלל עובד הפוך – כשהוא מוצא משהו שהוא אוהב, הוא נצמד אליו ולא מרפה. זה נמל המבטחים שלו, ועד שהוא מצא אותו, הוא לא יסתכן בלאבד אותו ולנסות דברים אחרים. לאחרונה, מדובר בחמאה. הילד אוכל המון חמאה. בתכל׳ס, גם אני הייתי ככה. נמל המבטחים שלי היתה פרוסה (יבשה, בלי ממרח) עם גבינה צהובה. או פיתה עם חומוס.
אבל זה לא רק זה. במקרה של Picky Eaters לא מדובר רק בצורה, אלא גם במרקמים, בצבעים ואפילו בשמות של המאכלים שיוצרים רתיעה. ילדים כאלה נוטים להימנע מקטגוריות שלמות (למשל, ירקות ופירות). לכן, חלק מהמחקרים מצאו שילדים כאלה נוטים להיות עם רמות נמוכות יותר של ויטמינים מסוימים, ולהיות בעלי BMI נמוך יותר. מחקר אחד, מ-2004), מצא גם – וזה מלחיץ קצת – נוטים יותר לאוביסטי ולהשמנת יתר, בגלל שהם נוטים לפצות את אכילת החסר באכילת יתר של מזונות עתירי אנרגיה כמו ממתקים.

היה משהו משחרר ומרענן בלקרוא את כל הספרות הפסיכולוגית הזו. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שמישהו אשכרה מבין אותי. שיש שם ופנים ומספרים ועדויות למה שאני מרגיש כל חיי. עוד לא קראתי מספיק בשביל לראות מה הספרות אומרת על מבוגרים שנשארים עם התופעה הזו, אבל זו התחלה לא רעה.

רק לגבי דבר אחד עדיין לא מצאתי תשובה ברורה: מה מסביר את זה שלפעמים ההימנעות מאוכל פשוט לא נעלמת, כמו במקרה שלי?

6
הפוסט הזה כבר מתארך מעבר לסביר ומרגיש כמו ההתחלה של עבודה סמינריונית, ואף אחד לא רוצה לקרוא עבודה סמינריונית להנאתו. אז רק מילה אחרונה לגבי חשיפה למזון וסיימנו:
כל המחקרים שקראתי דיברו על כך שהמפתח לצמצום הימנעות ממזון ואכילה בררנית היא חשיפה. לא חשיפה רק בקטע של ״תראה, ככה נראית גבינה לבנה״ אלא חשיפה גם במובן של ״זה הטעם של גבינה לבנה״. וגם לא מדובר בחשיפה חד פעמית, כלומר לא לתת לילד להתנסות פעם אחת במזון חדש ולהיות מבסוטים עד הגג שהוא הסכים לטעום ממנו או שאפילו היה לו טעים, אלא בחשיפה ממושכת. שוב ושוב ושוב. בממוצע, מדובר על לפחות 15 פעמים. ואם הילד הוא אכלן בררני, החשיפה יכולה להיות גם של עשרות פעמים עד שתהיה הבקעה, אם בכלל.

אבל בדיוק כאן טמון התסכול הגדול באמת, גם בתור אכלן בררני, וגם כאבא לילד שהוא כזה: החרא הזה של החשיפה זה חתיכת מלכוד 22 (סליחה על הקלישאה). כי בשביל להפסיק להימנע מאוכל חדש הוא צריך להפסיק להיות חדש, כלומר שצריך לטעום אותו. אבל בשביל לטעום אותו הוא צריך להפסיק להיות חדש.

שיזדיין מי שהמציא את הפונקציה הזו באבולוציה.

קללת המזון: אז מה אתה כן אוכל

0
קודם כל, מוזיקה:

1
׳אז מה אתה כן אוכל?׳
השאלה שלה, על הוריאציות השונות שלה, היא אחת מחמש השאלות ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. ותמיד יש שם דגש על המילה כן – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳. כאילו העולם מורכב רק מחצילים, קישואים, פטריות או דגים או אבוקדו או כרובית או ברוקולי או כאלה מגעילים אחרים. כאילו שאם אתה לא אוכל את אלה, אז נגמר מה לאכול.
׳אז מה אתה כן אוכל?׳ היא שאלה שיש בה סקרנות, אבל גם שיפוט, וגם אדנות. תחושת עליונות קולינרית – ׳אז מה אתה כן אוכל, יא מוזר? אם אתה לא אוכל את כל אלה, שאנחנו כן אוכלים, זה אומר שאתה נחות מאיתנו. אז מה אתה כן אוכל? מה אוכלים אצלכם שם במישור התחתון של המוזרים?׳
בתור ילד שנאתי את השאלה הזו. בתור מבוגר, אני סתם מחייך חצי חיוך ועונה תשובה עקמומית. אני עדיין שונא את השאלה הזו. השאלה הזו לבדה גרמה לי בתור ילד לפחד מאוכל אפילו יותר.

2
והנה, כשהיה בן שנה וחצי, אני עצמי העברתי את בני הבכור בדיוק את אותו הדבר.
בן שנה וחצי, והילד אכל בעיקר סימילאק. אולי לא בעיקר, אבל לא מעט. ילדים בגיל שנה וחצי לא אמורים לקבל חלק גדול מהתזונה שלהם מתחליף חלב אם. זה לא שהוא לא אכל ״מוצקים״ – איזו מילה דוחה לתאר אוכל. זה מזכיר לי יותר תיאור של חרא מאשר של אוכל – הוא אכל, פשוט לא הרבה, ומגוון מאוד קטן.
הוא תיעב פירות וירקות די מההתחלה. כבר בתור תינוק רך, בחודשים הראשונים שבהם התחלנו לחשוף אותו למזון שאינו חלב אם או תחליף חלב אם, הוא די סירב לאכול אותו. כל הקלאסיקות, בטטות, תפוחים, גזרים, הכל מרוסק לכדי פירה דוחה שגם אני לא הייתי נוגע בו – הוא לא סבל אותם.
בתור הורה טרי, דור שלישי לשואה, ילד שלא אוכל מאותת לך ישר לתוך החלק הזה במוח שמהבהב לך באורות אזעקה אדומים – ׳תקלה! תקלה!׳
מה זאת אומרת הילד לא אוכל? בעצם, זה הרגיש כאילו לשאלה הזו היו שלוש תשובות אפשריות בלבד:
א. אתה הורה חרא.
ב. הילד הולך למות.
ג. כל התשובות נכונות.

בניסיון שלא להפוך את הסיפור הזה ליומן מדוקדק של כל הנסיונות, כל הטעויות, כל הלחצים המיותרים שהעמסנו עליו ועל עצמנו בניסיון לשכנע אותו לאכול משהו ״אמיתי״, אדלג קדימה. מתישהו כשהיה בן שנה וחצי החלטנו לקחת אותו לבית החולים אלין בירושלים, היכן שמטפלים בילדים שסובלים מכל מיני דברים (לא רק הפרעות אכילה, אלא הפרעות ובעיות מוטוריות קשות, ואחרות).
במאמר מוסגר מאוד – אלין הוא בית חולים מופלא ונפלא. אני מאחל לכם ולילדיכם שלעולם לא תגיעו אליו. אבל אם קרה משהו ואתם נאלצים להגיע אליו, דעו שהגעתם לאחד המקומות הנדירים בישראל. עם אנשי צוות שההגדרה המילונית של המילה ׳מסירות׳ מחווירה לעומת האופן שבו הם מטפלים בילדים. בחיי, המקום הזה שווה לא רק כתבה אחת, אלא סדרה שלמה.
הבן שלנו לא באמת היה צריך להגיע לאלין, אבל קראנו שיש שם מרפאת אכילה שבוחנת את הילד מכל ההיבטים האפשריים: מוטורית, תזונתית, פסיכולוגית, ריפוי-בעיסוקית, ובטח עוד כמה היבטים ששכחתי. הניסיון הוא להבין מה מקור בעית האכילה, בשביל לתת לה מענה אמיתי, לעיתים רבות משולב. הגישה הזו דיברה אלינו, אז הלכנו לשם.

למען הדיוק, הגענו לאלין פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיה בן שנה וחצי. בפעם השניה, כשהיה כבר גדול יותר. אני לא זוכר את הגיל המדויק, אולי חמש, אולי שש, אבל אני זוכר בהחלט מה קרה שם. התזונאית שאלה אותנו, ההורים, ׳אז מה הוא כן אוכל?׳. ולראשונה, שמעתי את השאלה הזו מגיעה שלא ממקום שיפוטי, מתנשא ופוגעני, אלא ממקום טיפולי ואמיתי. והנה שם, כשנשאלנו ׳אז מה הוא כן אוכל?׳, גילינו דבר די מדהים – שהוא אוכל לא מעט.
הגענו לאלין בפעם השניה כי הרגשנו שהכלים שקיבלנו בפעם הראשונה, כשהוא היה בן שנה וחצי, עזרו למשך תקופה, ואז הפסיקו לעזור. מצאנו את עצמנו רבים איתו שיאכל, מביאים אותו לכדי סערת רגשות כזו שלא הצליח להכיל יותר, מה שלא שיפר את המצב אלא רק החמיר אותו.
אודה ולא אבוש – הבעיה לא היתה אצלה. הבעיה היתה אצלי. העובדה ש׳הילד לא אוכל׳ שיגעה לי את השכל. הוציאה אותי מדעתי ממש. כן, דווקא אותי, האכלן הבררני, זה שהיה בעצמו ילד כזה. דווקא אותי. למה? זה לא מאוד מסובך – מגיל צעיר חונכתי, גם אם שלא במתכוון, שהאכלת ילדים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של ההורה בחיי ילדו. אם האכלת את ילדיך, אם הזנת אותם, אתה יכול לשים וי די גדול ברשימה היומית שלך ולהיות מרוצה מעצמך. אבל אם לא האכלת? הו הו הו, תתחדש, בזה הרגע קנית כרטיס כניסה למדור מיוחד בגיהינום השמור בלעדית להורים מזניחים.
על כל פנים, כשהגענו לשם בפעם השניה, וכשנשאלנו ׳אז מה הילד כן אוכל׳, התשובה האוטומטית שלי היתה – ׳פחות או יותר כלום׳. רק ששם, באלין, נדרשתי לפרט קצת יותר, בשביל שהתזונאית תוכל לבצע הערכה קלינית של הילד. מה הוא כן מקבל, ומה הוא לא, ומה אולי צריך להשלים בדרך אחרת.
אז התחלנו לפרט.

3
לחם. קוטג׳. גבינה צהובה. חומוס. חביתה. ביצה קשה (אבל בלי הצהוב). פיתה. שניצל. עוף. תפוח אדמה. פסטה. מרק שקוף. חמאה. חלב. דגני בוקר. נקניק. פיצה. כל דבר מתוק.
היו עוד דברים, אבל אני לא רוצה לבלבל את הדברים שהוא אכל אז עם הדברים שהוא התחיל לאכול מאז (היום הוא אוכל קצת יותר. קציצות, למשל, ובולונז, ולזניה, ועוד).

ואתה מפרט ומפרט, והיא רושמת ורושמת, ואתה קולט ש, בעצם, הילד אוכל לא מעט.
ועוד לפני שהיא מסיימת לרשום ומביטה בך, בזמן שהילד שלך נמצא מאחורי מראה חד כיוונית ואתה רואה אותו בזווית עינך משחק עם קוביות או משהו, עוד לפני שהיא מסיימת לרשום אתה מבין פתאום – זה לא הילד שיש לו בעיה, זה אתה.

פתאום אתה מבין שהשאלה הזו ששמעת כל כך הרבה בעצמך – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳ – היא השאלה המפוספסת של חייך. לו מישהו היה משתמש בה נכון, לו אתה היית מבין איך לתפוס אותה נכון, היית יכול להשתמש בה כמקור לעוצמה, במקום כמקור להגברת הפחדים. השאלה הזו היתה יכולה לחזק אותי בתור ילד, לתת לי ביטחון, קרקע מוצקה לעמוד עליה, תחושת שליטה על כל מה שאני כן מכניס אל הגוף. היא היתה יכולה לעזור לי להבין שאני מסוגל לאכול הרבה דברים, ולבנות תחושת ביטחון לנסות, אולי, דברים נוספים. תחת זאת, השאלה דחקה אותי לפינה, ממשש בידי את הקירות מאחורי גבי, חש מותקף כל הזמן מכל הכיוונים האחרים.

אפילו על הפוסט האחרון, מישהי הגיבה ׳אתה כותב המון על מה אתה לא אוכל. עשית פעם רשימה של מה אתה כן אוכל?׳
ובכן, התשובה היא ׳לא׳. אז הנה, אני מתכוון לעשות את זה בפעם הראשונה. זו לא הרשימה של הדברים שאני אוכל ביום יום. זה לא איך שנראה התפריט שלי. זו רשימה של הדברים שאני מוכן לאכול:

לחם – כל סוג, כמעט, של בצק. מעדיף לחמים כהים, לחם שיפון, לחם כוסמין (והפסקתי עם פיתות כליל), אם כי לאחרונה הפחתתי מאוד את כמויות הלחם שאני אוכל
חומוס, טחינה
כל סוג גבינה, כמעט, רכה, קשה, צהובה, לבנה. מעדיף כאלה שאין בהן דברים בפנים (סתם כי אלה תוספות מיותרות), לא מת על גבינות כמו ברי או קממבר, אבל משוגע על רוקפור וגורגונזולה
מלפפונים, עגבניות, פלפלים מכל סוג חוץ מירוק (פויה)
גזר, קולורבי, צנוניות, תפוח אדמה, בטטה, בצל, שום, דלעת
בכלל, סלטים. אני מת על סלטים. בעיקר סלט ירקות, אבל לא רק. קולסלאו, תפוח אדמה, טורקי, מטבוחה, תירס. אם נשב איפשהו ויגישו סלט, אני כמעט תמיד אטעם אותו אלא אם אני יודע שיש בו משהו שאני לא אוהב. סלט קיסר, למשל, זה משהו שאכלתי פעם אחת לפני שידעתי שיש בו אנשובי ברוטב (או משהו כזה) ומאז אני לא נוגע.
אני עדיין מעדיף ירקות חיים מאשר ירקות מבושלים, אבל אני יכול לחיות עם בצל מבושל, גזר מבושל, תפוח אדמה מבושל, ואולי טיפה טיפה דלעת. אבל טיפה
פירות, אבל לא צריך להיסחף עם האקזוטיות. אם זה פירות שאני מכיר, אני אוכל. מבחינתי פסיפלורה זה הגבול (זה פאקינג נזלת זה)
שניצל, שוקי עוף, פרגיות (אבל לא כנפיים, לא מסוגל לגעת בכנפיים)
כל צורה של בשר טחון שאפשר לחשוב עליה (אם כי לא עף על ממולאים. לא ממש טעים לי)
סטייקים, אבל מאוד במשורה, ורק אם הבשר רך ממש. אחרת זה לא מאוד טעים לי
אני מסוגל לאכול את כל הג׳אנק פוד, אבל משתדל להימנע ממנו כבר כמה שנים (פה בארה״ב זה קצת יותר מאתגר)
פסטה, רצוי בעבודת יד (סליחה על הפלצנות, זה פשוט עולם אחר), ואני אזרום עם כמעט כל רוטב שתציעו (כל עוד אין בו פיטריות, קישואים, חצילים או פירות ים, מה שמשאיר מבחר די גדול)
אוכל הודי
אוכל סיני

לגבי שני האחרונים – אני יודע שזה קצת רחב לכתוב סתם ככה ׳אוכל סיני׳ או ׳אוכל הודי׳, אבל זו האמת. כשהיינו בהודו, ועוד לפני זה כשהיינו בסין, באופן מאוד מפתיע הסתדרתי עם האוכל לגמרי לא רע. למעשה, טוב יותר מכפי שהיא הסתדרה איתו. משהו בחריפות המטורפת שלהם נעים לי. ובכלל, מגוון הצבעים והטעמים במטבח ההודי פשוט מטמטם. וכשחשבתי על זה לעומק, אני חושב שהבנתי למה אני מוכן לטעום כמעט כל דבר הודי שמגישים לי, גם אם זה מגיע בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי: בדיוק בגלל שזה מגיעה בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי. אני לא רואה את הרכיבים. אני לא צריך להסתכל על הכרובית, והכרובית לא מסתכלת עלי. גם לא הדברים האחרים שיש בפנים. זה פשוט שם, מעורבב. וזה קצת מוזר, כי זה עומד בסתירה לצורך שלי להיות בשליטה על הדברים שאני אוכל. אם היה משהו ששנאתי בתור ילד, שנאתי ממש, זה שהיו מנסים לעבוד עלי. לשקר לגבי הרכיבים במאכל מסוים, או לנסות לשכנע אותי לטעום משהו ואז לגלות לי מה זה. זה היה חוסר הבנה מוחלט של הפחד שלי. למען האמת, זה עדיין די ככה, ולכן זה די מוזר לי שאני חש בנוח כל כך עם אוכל הודי דווקא בגלל שאין לי שום דרך להבין מה יש בפנים. אה, וחוצמזה, באוכל הודי הבשר, או הטופו, לרוב חתוכים לקוביות. ואני, אין דבר בעולם שישמח אותי יותר מאשר שכל סוגי המזון יעברו להיות חתוכים ומוגשים בצורה של קוביות. המזון לא מפחיד אותי משום מה שכשהוא מגיע בצורה של קוביות.

יש עוד דברים שאני אוכל ושכחתי כרגע, אבל יש שלושה דברים שאני זוכר היטב, כי התחלתי לאכול אותם רק בחצי השנה האחרונה. חייתי שלושים ושמונה שנה והייתי צריך לנסוע עד כאן בשביל להעז לטעום מהם, ולגלות שהם טעימים לי:
ברוקולי היה הראשון ששבר את חומת הפחד,
אחר כך הגיעה טעימה מאבוקדו (או ליתר דיוק, קודם גוואקמולי ואחרי זה אבוקדו בצורתו המקורית),
ולבסוף, כרובית.

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

4
רגע, מה? כרובית? לא אמרת שיש לה ריח מסריח ושהעדפת לצאת מפגר בפני המשפחה של אשתך לעתיד בארוחה המשותפת הראשונה שלכם מאשר לאכול אותה?
ובכן, כן. אבל זה היה לפני שמונה עשרה שנה. בחצי השנה האחרונה, קרה משהו.

קללת המזון: התחלות

0
לפני הכל, מוזיקה:

1
הקדמה מנהלית טיפה ארוכה, אבל חד פעמית:
בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו ארוך באנגלית על פחד מאוכל. אני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי, ועד כמה אני יכול לפתח את הרעיון הזה, אבל יש לי זמן ופנאי נפשי לנסות, אז למה לא. אני חושב שאני קרוב לסיים את פרק המבוא לפרויקט הזה, סוג של ניסיון להציג למה בכלל אני כותב את מה שאני עומד לכתוב. במקביל, החלטתי לנסות לכתוב את זה גם בעברית, כי אולי ברבות הימים זה יהפוך להיות משהו קונקרטי יותר (כמו פודקאסט, למשל).

כשהתיישבתי לכתוב את הגרסה העברית הבנתי פתאום שכבר כתבתי אותה, פה ושם, בחלקים, לאורך זמן, כאן בבלוג. לכתוב את זה מחדש יהיה די מיותר, חשבתי לעצמי. אז במקום זה, למה שלא אתן לינקים ל״פרקים הקודמים״ ופשוט אמשיך לכתוב הלאה, בעברית, מהמקום בו הפסקתי בפעם שעברה?

אז הנה, לינקים – תקציר ״הפרקים הקודמים״

  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק א׳
  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק ב׳ (בעיקר על איך למרות שאני בעצמן אכלן בררני, אני לא מצליח להכיל את העובדה שגם הבן הבכור שלי אכלן בררני ולוחץ עליו לאכול, למרות שאין בזה שום טעם)
  • בין לבין: החיים כבצל (על איך בתור ילד הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי, איך התמודדתי עם מצוקת האוכל שלי בתור ילד, איך פיתחתי מצוקת אוכל חדשה כשהגעתי לארה״ב, ותהיות על האוכל הגרוע פה באמריקה)

מטבע הדברים הלינקים ששמתי פה הם מפוזרים, קופצניים ולא תמטיים. הטקסט שאני כותב באנגלית מסודר יותר, וכרגע כתוב בצורה כרונולוגית (בעיקר כי הוא אמור לשמש סוג של הקדמה). אז אני מתנצל, אבל זה מה שיש. זהו, עד כאן הקדמה.

2
משהו ביחס שלי לאוכל, בבררנות שלי, התחיל להשתנות בערך בתקופת הצבא.

במשך שנים חששתי מהצבא חשש גדול. לא רק בגלל הדברים המובנים מאליהם, אלא הרבה מאוד בגלל עניין האוכל. מגיל צעיר מאוד, אחרי שהראיתי סימני מרדנות בלתי אופייניים לבית סובייטי וסירבתי לאכול פחות או יותר הכל, אמא שלי וסבתא שלי הבטיחו לי שיום יבוא ואגיע לצבא ושם לא תהיה לי ברירה, שם אצטרך לאכול מה שיגישו לי, או פשוט למות ברעב.
בסוף זה קרה. החלק הראשון, כלומר. הגעתי לצבא, והייתי חייב לאכול את כל מה שהגישו לי. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אני עדיין זוכר את הפחד שאפף אותי בזמן שנעתי יחד עם יתר החיילים בפלוגה שלי מהאוהלים שלנו אל חדר האוכל של הבסיס בפעם הראשונה. אבל האמת, האמת היא שהצלחתי להסתדר לא רע באופן מפתיע. גם כשלא היה לי מה לאכול – כי הגישו עוף, למשל, ולא היה שום סיכוי שאני אגע בעוף שיש לו צורה של עוף ולא שניצל – הסתדרתי. כי תמיד היו תפוחי אדמה. או פירה. או סוג של אורז, או פחמימה אחרת. לפעמים אולי גם סלט, לרוב לא. ובכל מקרה, באיזה שלב אתה קולט שאתה יכול לחיות פשוט על זבל מהשקם, או ללכת לקנות משהו במזנון הפרטי בכל פעם שהייתי בבסיס שהיה בו כזה, או פשוט לעשן במקום לאכול, דבר שעשיתי לא מעט. בקיצור, הצבא היה וחלף, והחלק של האוכל היה משמעותית פחות מפחיד מכפי שחששתי שיהיה.

אבל במהלך השירות הצבאי שלי קרה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי. במהלך הצבא מצאתי את עצמי אוכל בבתים של אחרים. וליתר דיוק, בבתים של המשפחות של הבנות שיצאתי איתן. וזו כבר היתה חוויה חדשה לגמרי.

בניגוד לבתים של חברים אליהם הלכתי בתור ילד, ללכת לאכול אצל המשפחה של הבחורה שאתה יוצא איתה זה משחק רב פעמי. אם הייתי מסרב לכל מה שהגישו לי, כמו שהייתי עושה כמעט תמיד בבתים של חברים, ואם הייתי פותח את כל פוביות האוכל שלי, הייתי מסתכן בלצאת מוזר. תמהוני. ובואו, גם ככה הייתי די תמהוני באותה תקופה (כן, גם היום, בסדר), כך שלא היתה סיבה רק להגביר את כל התמהונות הזו. ובכל זאת, זה מה שעשיתי.
אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, כי לא ביקשתי את רשותם של האנשים האלה לכתוב עליהם, אבל בואו נגיד שקראו לי ׳ההוא שיכול לחיות בחצר רק מפיתה וחומוס׳ יותר מפעם אחת. זה היה סוג של מצחיק אז סוג של צחקתי. אבל בתכל׳ס, זה לא היה מצחיק בכלל. זו היתה פשוט האמת.

אני זוכר את אחת הפעם הראשונות שאכלתי בבית של מי שלימים הפכה להיות שותפתי לחיים. אמא שלה הכינה כרובית. באותה תקופה חשבתי שאין ירק מסריח יותר על כדור הארץ מאשר כרובית. הריח של הירק הזה עורר אצלי כזה גועל שבאמת שהייתי על גבול ההקאה. לא אמרתי כלום כשהגישו לי צלחת עם שניצל ולידו כרובית. מטוגנת או אפויה או מאודה, לא זוכר, אבל כרובית. לא יכול לשכוח את הכרובית. לא טעמתי אותה אפילו. לא הייתי מסוגל. ישבתי שם, על יד השולחן, נבוך עד אחרונת העצמות בגופי, מנסה להבין מה לעשות בסיטואציה החדשה הזו, בבית החדש הזה עם המשפחה החדשה הזו של הנערה החדשה הזו שנכנסה לחיי לא מזמן, וביקשתי את נפשי למות. בגלל כרובית.

כמה שנים אחר כך, אחרי ששנינו השתחררנו, בקיץ של 2003, טסנו לטייל באירופה. ושם, שם דברים באמת התחילו להשתנות.
בשביל לצמצם עלויות כמה שאפשר, השתדלנו להגיע לעיר מסוימת, לשכור דירה ולגור בה במשך חודש ומשהו, במקום לנוע כל הזמן מאכסניה לאכסניה. העיר הראשונה שבה גרנו למשך תקופה ממושכת כזו היתה פראג. שם, בקומפלס דירות להשכרה חצי קומוניסטי ברובע האחד עשר של העיר, הרחק הרחק מהמרכז השוקק תיירים, התחלנו למעשה את חיינו המשותפים ממש.
ומאחר שזו היתה הפעם הראשונה שבה באמת חיינו יחד, עד מהרה היא הבהירה לי משהו, גם אם לא במלים: אין מצב שהיא אוכלת פיתה וחומוס כל היום. דבר ראשון, היא לא סובלת חומוס. ודבר שני, גם חומוס מטאפורי לא היה מקובל עליה.
בניגוד אלי, היא אוהבת אוכל. זה לא שהיא פודית, היא לא. היא לא מתענגת על כל אספרגוס מזולף קרם ארטישוק (כן, ככה אני מדמיין אוכל פלצני. אפילו לדמיין אוכל זו משימה מורכבת בשבילי) והיא בטח לא בקטע של לשלם 300 שקל על מנה רק כי היא נוצרה על ידי שף מהולל במיוחד. רחוק מאוד מזה.
היא אוהבת אוכל במובן זה שהיא ששה לטעום דברים חדשים, או לפחות לא נמנעת מהם, ואני יכול לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים בלחץ, את הפריטים שהיא לא תהיה מוכנה לאכול בשום מצב. רבאק, פעם אפילו ראיתי אותה אוכלת צפרדע (אם כי לא במודע). על כן, גלות מרצון במדבר של חומוס, בשממה של חביתה בלי כלום, באינסוף המשמים של לחם יבש עם גבינת עמק רק בשם האהבה? לא, לא בא בחשבון. אדוני רוצה לחיות ביחד? אדוני יצטרך ללמוד לאכול קצת יותר, כי אני לא מתכוונת לרעוב או למות משעמום קולינרי, תודה.

וראו איזה פלא. זה עבד.

אבל זה לא היה רק זה. זו לא היתה רק האהבה – אם כי האהבה בהחלט היתה תבלין חשוב בתבשיל הזה, לכן עוד אחזור אליה בהמשך – זה היה עוד משהו.

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

3
היא לימדה אותי לבשל. לבשל זו מילה קצת גדולה: היא לימדה אותי להכין את הדברים הבסיסיים שאכלנו. שניצל. קציצות. פסטה. אורז מכל מיני סוגים (עם פירות יבשים, שומו שמיים!). רוטב עגבניות. ספגטי בולונז (בולונז, למען השם!). שוקי עוף. כאלה.
בהתחלה לא ממש לקחתי חלק פעיל בתהליך. החלק שלי הסתכם בללכת איתה לשוק או לסופר, ולראות אותה ממששת אינסוף, ואז בוחרת בקפידה. ממששת ירקות, ובוחרת. ממששת ובוחרת. בוחרת עוף. בוחרת בקר. אומרת לקצב מה היא רוצה. אוספת תבלינים שאת שמותיהם לא הכרתי, ואת ריחם לא הייתי מזהה גם בעוד מאה שנה. בבית בו גדלתי התבלין היחידי בסביבה היה מלח, ולדעתי גם הוא היה תפל.
אחר כך היינו חוזרים הביתה, אל הדירה הקטנה שלנו, קטנה ממש. שני ילדים מאוהבים בני 23 עם יותר מדי שקיות חוזרים ביותר מדי כלי תחבורה ציבורית מהשוק בצד השני של העיר רק בשביל לחסוך עוד כמה יורו שבקושי היו לנו.
בדירה היינו פורקים הכל, מאחסנים את מה שצריך במקרר הקטן, ומתחילים לעבוד. היתה לנו מחבת זולה אחת, וסיר זול אחד, וסכין חיתוך זול אחד. וזהו. וזה היה מספיק. היא היתה עובדת, ואני הייתי מתבונן. כיצד היא מנקה את העוף מרקמות שומן מיותרות, מקפידה שלא לזרוק ולו גרם אחד של עוף יקר ערך. הייתי מתבונן בה מתבלת בשר, לשה ומגלגלת לכדורים. קולפת ירקות, מסדרת בסיר, מטגנת, מזהיבה, מקפיצה, משגיחה. פעולות שלא הבנתי מה הן אומרות, באיזה סדר עושים אותן, ולמה.
מתישהו, אחרי זמן מה, גם אני נכנסתי פנימה. מסוחב שקיות פסיבי התקדמתי לקדמת הבמה. למדתי איך לנקות את העוף (עד היום אני חותך אותו יותר מדי ומבזבז בשר, אבל אני חי בשלום עם החטא הזה), איך לתבל את הבשר ולהכין ממנו קציצות, איך מכינים בולונז טעים, אורז, כאלה.

זה נשמע בסיסי, וזה אכן בסיסי, אבל עבור ילד בררן כפייתי שלא היה מוכן אפילו לגעת בעוף, זו היתה קפיצה ענקית. בבת אחת, השתניתי. פתאום שניצל היה משהו טעים. פתאום ידעתי להכין לעצמי ארוחות שלמות. לא הייתי חייב לרעוב, להאכיל את עצמי בסיגריות או להתגעגע לפיתה והחומוס בישראל. פתאום הייתי אדם ברשות עצמי. איש בוגר. אדם שלם בעולם.

זה לא שהפכתי לאומניבור. ממש ממש ממש לא. רחוק מאוד מזה. הרשימה שכתבתי בפרק הראשון של המסע הזה, רשימת הדברים שאני לא אוכל, לא נכתבה לפני הקיץ ההוא, אלא שנים רבות אחריו. רשימת הדברים שאני לא אוכל אמנם התקצרה בקיץ ההוא, אבל רק במעט. היא נותרה ארוכה עד מאוד.
אבל מה שקרה בקיץ ההוא היווה את אבן הפינה במסע הארוך שלי, מסעו של ילד בררן באוכל שגדל להיות מבוגר בררן באוכל ובהמשך אבא בררן באוכל לילד בררן באוכל לקיצור הרשימה הזו. מה שקרה בקיץ ההוא, מבלי שהבנתי את זה בזמן אמת, היווה את אבן הפינה להשלת הפחדים שלי מאוכל. לא כולם, ממש לא בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתמדה ובעיקר בסבלנות ובאהבה.

פתאום הייתי מוכן לאכול מרק עם דברים בפנים. פתאום הייתי מוכן לאכול ספגטי בולונז. עוף שנראה כמו עוף. אם אינכם בררנים באוכל לא תוכלו להתחיל להבין אפילו את גודל השינוי התפיסתי. אם אתם כן בררנים באוכל, או שהילדים שלכם כאלה, אתם יודעים בדיוק רב על מה אני מדבר.
אבל מה היה בקיץ ההוא שאפשר את תחילתו של השינוי הזה? זו בדיוק השאלה שאני מנסה להבין עם עצמי בימים אלה. אבל בשביל לענות על השאלה ׳מה קרה שהתחלתי לאכול דברים שפחדתי מהם קודם?׳, צריך קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית – ׳למה יש דברים מסוימים שאני פוחד לאכול אותם? שאני פוחד מהם?׳

3.5
יש הרבה דברים שאני פוחד מהם. אני פוחד מגבהים, למשל. פוחד מרכבות הרים. אין שום סיכוי שאצנח ממטוס. גם אין סיכוי שאעשה באנג׳י או אעשה סנפלינג. הסולמות שאני מסכים לעלות עליהם הם בני שלושה שלבים לכל היותר.
אכילה, בניגוד לכל אלה, היא סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לבחור שלא לאכול. אני מוכרח לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב, גם אם אני לא אוהב אותו. גם אם הוא גורם לי סבל.
אכילה היא פעולה משונה. תחשבו על זה לרגע. תחשבו עד כמה הפעולה הזו פולשנית. אני לוקח משהו, ומכניס אותו לתוכי, ומאבד עליו כל שליטה. וברוב הפעמים, אין לי באמת מושג מה זה הדבר הזה שהכנסתי הרגע לגוף. אולי זה מקולקל? אולי זה מורעל? אולי זה יהרוג אותי? אולי אני אחטוף דיזנטריה, כמו שאמא שלי נהגה לאיים? זה קצת כמו צילום תמונות בעולם האנלוגי. הייתם מצלמים משהו, הולכים לחנות צילום, מוסרים את הפילם, מחכים כמה ימים, ורק אז מגלים אם אכן הצלחתם לתעד רגעים שלא יחזרו, או שמא שוב האצבע שלהם נמרחה על כל העדשה. אז אותו דבר עם אוכל – רק אחרי שתכניסו אותו לגוף שלכם ותחכו קצת, תוכלו לדעת אם הוא היה טוב לכם או רע.

לכן בעיני הפחד מאוכל הוא פחד הגיוני להפליא. למעשה, קשה לי להבין איך אנשים שלא פוחדים מאוכל שרדו את האבולוציה. זהו פחד מחוסר שליטה, אבל ברבדים הכי עמוקים שלה. אין לכם כל שליטה על רוב רובם של הדברים שאתם מכניסים לפה שלכם על בסיס יומי. זה לא משנה אם זו פרוסת לחם עם קוטג׳ חמישה אחוז, או סלט בהרכבה, או פיתה עם כבד חומוס צ׳יפס סלט, כמעט ב-100% מהמקרים לא תדעו איפה הרכיבים של מה שאכלתם גדלו, גודלו, נשחטו, קוררו, הוסעו, הופשרו, אוחסנו, נחתכו או תובלו. לכל היותר, תהיו עדים לצלייה שלהם, או למריחה שלהם. זהו.
אם מדובר באוכל תעשייתי, אנחנו לחלוטין לא מודעים למה שיש בתוכו, גם אם קראנו את רשימת הרכיבים. יותר מסביר להניח שאין לנו מושג מה מרבית הרכיבים האלה אומרים. ואפילו אם אנחנו מזהים אותם, אנחנו לא יודעים דבר על תהליך הייצור של מה שאכלנו, למה אנחנו אוהבים את הטעם של מה שזה לא יהיה, או לא סובלים את הטעם של המוצר של החברה המתחרה. בעולם של מזון מתועש, של מזון מעובד, של מזון גלובלי, אנחנו חסרי שליטה כמעט לחלוטין על מה שאנחנו אוכלים.

חוסר השליטה באוכל גורם לי לפחד ממנו. לרוב האנשים, נדמה לי, זה פשוט לא מזיז. רוב האנשים, נדמה לי, פשוט אוכלים את מה שהם אוכלים מבלי לחשוב על זה יותר מדי. עבור אנשים אחרים חוסר השליטה מזיז אותם למקום אחר. צמחונים וטבעונים, למשל, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות מוסריות. אכלנים אניני טעם, לשם דוגמא אחרת, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות קולינריות.
הקיץ ההוא בפראג, בוינה, בברלין, בזגרב, בפירנצה ובמדריד, הקיץ ההוא נתן לי קצת מהשליטה שלא היתה לי קודם. פתאום הבנתי קצת מה זה האוכל הזה שמונח מול עיני על הצלחת. מנין הוא הגיע (אוקי, בערך, אבל גם זה משהו), ומה בדיוק קרה לו מאז שנכנס הביתה ועד שהתגלגל לנוח על צלחתי. וברגע שהתחלתי אני עצמי לקחת חלק בהכנה שלו, השליטה ממש עברה מילולית אל שתי ידי. וזה כבר היה שונה לגמרי.

4
ובכל זאת, למרות האהבה (שעוד אחזור אליה, מבטיח), למרות מתן השליטה החלקי, למרות ההתקרבות אל תהליך הבישול, ולמרות ההתבגרות הטבעית שגם היא משחקת תפקיד, רשימת המאכלים שאני לא אוכל, ושאת חלקם הגדול מעולם לא טעמתי ולא אעז לטעום, הרשימה הזו נותרה ארוכה גם שנים אחר כך, עמוק אל תוך שנות השלושים שלי. למה? מה היה חסר בשביל שאפסיק לפחד ואתחיל לאכול גם אותם?
וחשוב מזה, למה לפני חצי שנה, כשעברנו לארה״ב וגיליתי שהאוכל כאן מחריד, למה בבת אחת התחלתי לאכול פרטי מזון שלא העזרתי לטעום בעבר? מה שחרר את החסמים הפסיכולוגיים האלה? העובדה שבבת אחת החסמים הפסיכולוגיים האלה השתחררו (לא כולם, יש עדיין דברים שאני לא מעז לאכול) רומזת לי שזה אומר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מהיעדר שליטה. אבל מה? אני עדיין לא מסוגל לשים עליו את האצבע במדויק.
מקווה שיהיו לי קצת יותר תשובות עד לסוף השבוע הבא.

28

0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, Ramblin Man, של למון ג׳לי. גיליתי את השיר הנהדר הזה בפלייליסט של אחותי הגדולה המאומצת, רוני זינגר:

1
אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.
(השיר האהוב עלי ביותר של א. חלפי, שחקוק על המצבה של א. איינשטיין)

2
בהתחלה חשבתי לספר כאן על מחקר מעניין שנעשה בבולטימור, שבמסגרתו החוקרים בדקו איזה סוג של תוויות מזון יכולות לגרום לצרכנים (בדגש על בני נוער שחורים) להקטין את צריכת השתיה הממותקת שלהם (בעיקר קולה). הניסוי הזה פורסם במחקר שראה אור בסוף 2014 (זמין כאן, ההודעה לעיתונות נמצאת כאן), במסגרתו החוקרים בדקו כל מיני סוגים של תוויות מזון. הם הציבו ארבעה סוגים של שלטים ליד המשקאות הממותקים: בראשון, פשוט ציינו את הקלוריות שבמשקה. בשני, ציינו את מספר כפיות הסוכר, בשלישי את מספר הדקות שצריך לרוץ בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית קולה אחת, וברביעי את מספר המיילים שצריך ללכת בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית אחת.
כלומר, ליד מדפי בקבוקי הקולה הוצב אחד מהשלטים הבאים:
* בבקבוק הזה יש 250 קלוריות
* בבקבוק הזה יש 16 כפיות סוכר
* תצטרכו לרוץ 50 דקות בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה
* תצטרכו ללכת 5 מייל בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה.

איזו תווית לדעתכם, הצליחה להשפיע יותר מכל האחרות על היקף צריכת בקבוקי הקולה?
התשובה תופיע בסוף הסעיף הזה.

החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich

החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich

רציתי לספר על המחקר הזה בהקשר של נייר שקראתי לאחרונה של כלכלן שאני מאוד אוהב, פרופ׳ אריאל רובינשטיין, יחד עם ד״ר אילה ארד. הנייר הזה (זמין כאן) הוא אחד הדברים הבודדים של רובינשטיין שקראתי שפשוט לא הסכמתי איתם בשום צורה ועניין. בגדול, רובינשטיין וארד טוענים כאן (על בסיס ניסוי שערכו) שהתערבות ממשלתית שמבוססת על כלכלה התנהגותית היא פסולה. התערבויות כאלה נעשו בשנים האחרונות בארה״ב, בבריטניה, גם בישראל, ובמדינות אחרות בעולם. הן מבוססות על התורה שפיתח חתן פרס נובל לכלכלה פרופ׳ ריצ׳ארד ת׳יילר, תורה שהוא קרא לה ״פטרנליזם ליברטריאני״. רובינשטיין וארד שוללים את התפיסה הזו מכל וכל וטוענים, בשורה התחתונה, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם העדפות הצרכנים עצמם. לפי הניסויים שהם ערכו (בקרב סטודנטים בישראל, בארה״ב ובגרמניה), הצרכנים מעדיפים שהממשלה תיתן להם כלים לבחירה מושכלת, ולא תבצע את הבחירה במקומם, וגם לא ״תדחוף״ אותם אל עבר הבחירה שהמדינה חושבת שהיא הבחירה הנכונה, כפי שמציעה התורה של ת׳יילר. הדחיפה הזו (או Nudge, באנגלית), היא שעומדת בבסיס התורה של ת׳יילר, והרציונל מאחוריה הוא פשוט: בתחומים רבים, כמו פיננסים או תזונה, בני האדם מתקשים לקבל החלטה מושכלת באמת, בגלל שורה של חסמים פסיכולוגיים. המדינה יכולה לגשר על פני החסמים האלה ולעצב את תהליך קבלת ההחלטות של הצרכנים כך שייקל עליהם לקבל את הבחירה ״הנכונה״ יותר עבורם, בחירה שהם לא היו מקבלים לולא הדחיפה הזו.
תוויות המזון כמו בניסוי בבולטימור – כמה כפיות סוכר, כמה מיילים צריך ללכת או כמה דקות צריך לרוץ – הן דחיפה שכזו. זו לא כפייה של הבחירה (המדינה לא אוסרת לצרוך קולה), אלא דחיפה לכיוון הנכון (׳אם נמחיש לצרכנים מה הנזק של הקולה, הם יעדיפו שלא לצרוך אותה׳).

אחרי שקראתי את המאמר של רובינשטיין וארד כתבתי לו שאני לא מסכים איתו בכלל. לדעתי, שתי הדוגמאות שאותן הם מזכירים במאמר – פיננסים ותזונה – הן בדיוק הדוגמאות הקלאסיות מבחינתי (וגם אלה שאני מכיר יחסית מקרוב בגלל העבודה שלי) שבהן לצרכנים אכן יש קשיים רבים לקבל את הבחירה הנכונה (או הבריאה) יותר עבורם. הבעיה העיקרית במשפט האחרון שלי הוא שאני (או המדינה) מניח שאני יודע מה הבחירה הנכונה עבור הצרכנים, וזה נכון, אני אכן מניח את זה. אני חושב שבשתי הדוגמאות האלה זה לא מופרך להניח שאנשים היו מעדיפים שרמת החיים שלהם בגיל הפרישה לא תרד בצורה משמעותית, ושהם לא יחטפו סוכר ויתר מחלות איומות שנובעות מצריכת סוכר מוגזמת (בדגש על משקאות ממותקים). אני חושב שמחקרים רבים הראו שמתן מידע גלוי ושקוף לצרכנים בשביל שיקבלו החלטה מושכלת אינו מספיק, משום שהמידע קשה מאוד לעיכול, לעיבוד, להשוואה וכו׳. ולכן, לדעתי, התערבות סטייל nudge הינה מוצדקת (האמת שלדעתי בשתי הסוגיות יש מקום להתערבות אפילו יותר פטרנליסטית, אבל אין לי כח להיכנס לזה כרגע).

וזה בדיוק השלב לתת את הפתרון לשאלה איזו תווית עבדה הכי טוב בבולטימור: האמת היא שהמחקר מצא שכל התוויות, כלומר כל סוגי השלטים, הצליחו להוריד את צריכת השתיה הממותקת בהשוואה לתקופה שלפני שהוצבו בחנויות. אבל, התווית שעבדה טוב יותר מכל התוויות האחרות בניסוי בבולטימור היתה התווית שהמחישה כמה מיילים הצרכנים יצטרכו ללכת בשביל להוריד את כמות הקלוריות שבבקבוק קולה אחד (5 מייל).

אני חשבתי שזה יהיה השלט עם כמות הדקות שצריך לרוץ, אבל כנראה שההמחשה הזו עדיין מופשטת מדי עבור רוב האנשים. רוב האנשים, כנראה, לא מסוגלים לדמיין מה זה אומר לרוץ חמישים דקות, אבל יכולים לדמיין בקלות מה זה אומר ללכת חמישה מייל. זה הרבה.

בעיני, התועלת החברתית שב״דחיפות״ שכאלה גדולה לאין ערוך מחוסר שביעות הרצון התיאורטי (או המעשי) של צרכנים מסוימים מכך שהמדינה דוחפת אותם ומעצבת את הבחירה שלהם במקום לתת להם מידע מלא ובחירה מלאה. אז חשבתי להרחיב על זה, ולעמת את המחקר הזה עם המחקר הזה, אבל בסוף החלטתי שלא.

3
רציתי לספר גם על הקורס המעניין שאני לוקח הסמסטר, Using Big Data to solve Economic and Social Problems. הקורס הזה ממש מגניב אותי כי הוא משלב כל מיני דברים שאני אוהב – דאטה, ויזואליזציות, כלכלה מעשית ומדיניות ציבורית. לא חוקרים שיושבים ובונים מודלים שמנסים לתאר את העולם, בהצלחה רבה יותר או פחות, אלא חוקרים שדוחקים עוד ועוד את גבול המחקר הכלכלי המעשי קדימה, ובונים מאגרי מידע מטורפים בהיקף שלהם, ומסיקים מהם מסקנות שיכולות לסייע למעצבי מדיניות ציבורית לבנות עולם טוב יותר, ללא גרם אחד של ציניות.

מי שבנה ומעביר את הקורס הזה הוא אחד הכוכבים העולים של המחלקה לכלכלה בהרווארד, ראג׳ צ׳טי (Raj Chetty). הקורס הזה מפוצץ. בשני השיעורים הראשונים האולם הגדול במיוחד שהקצו לו (500 מקומות) היה מלא עד אפס מקום, כולל על כל המדרגות, עד כדי כך שהם נאלצו לפתוח חדר נוסף בשביל להקרין בו את השיעור. לבסוף עברנו ללמוד באולם הענקי של אחת הקתדרלות שעל יד הקמפוס (השד יודע למה להרווארד יש קתדרלה, וכנראה שיש הרבה יותר מאחת, אבל זה כבר סיפור אחר).

החוקר Raj Chetty

החוקר Raj Chetty


צ׳טי, יחד עם הצוות שלו, בנה בשנים האחרונות (למען האמת, ממש בשנתיים האחרונות), מאגר מידע עצום בשם Opportunity Altlas. הם שמו ידיהם על מידע יקר ערך של הלמ״ס האמריקנית ורשויות המס האמריקניות, והצליחו להרכיב בעמל רב מאגר דינמי שמראה מה קרה להכנסות של האמריקאים במרחב החללזמן. התחלת המחקר המתגלגל הזה היתה צנועה יחסית (זה ממש בלשון סגי נהור, זה ממש לא צנוע). אחד הגרפים שצמחו מראשית המחקר היה הגרף הזה:
היעלמותו של החלום האמריקאי - הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם

היעלמותו של החלום האמריקאי – הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם


את הגרף הזה קוראים מלמעלה למטה. הסתכלו על הקו שכתוב עליו 1940. הגרף הזה מתאר את הסיכוי של ילדים שנולדו בשנות ה-40 להרוויח יותר מהוריהם באותו גיל. הגרף הזה, כמעט לכל אורכו, נושק ל-100%. כלומר, לילדים בני כל העשירונים (למעט העשירון הגבוה יותר) שנולדו ב-1940, היה סיכוי של כמעט 100% להרוויח יותר מההורים שלהם.
עכשיו תראו מה קורה לאורך העשורים – עם כל עשור שאנחנו מתקדמים, 1950, 1960, 1970, 1980 – הגרף הזה הולך וצונח. המשמעות היא שככל שאנחנו מתקדמים קדימה בזמן, הסיכוי של ילדים להרוויח יותר מההורים שלהם (כלומר, לעלות בסולם הכלכלי) פוחת.
בשביל להפוך את זה לגרף רציף, החוקרים לקחו את המידע עבור כל שנה ושנה, וסידרו אותו יפה בגרף הזה. זה הגרף המפורסם ביותר מתוך המחקר הזה, שכונה The Fading American Dream. הנה הוא:
mobility-graph-4
מה שאתם רואים פה זה את המוביליות הכלכלית של ילדים אמריקאים הולכת וצונחת לאורך השנים.

היו כל מיני ביקורות שנכתבו על הגרף הזה ועל המחקר הזה, חלקן טכניות וחלקן מהותיות. למשל, שייתכן מאוד שמה שקרה בשנות ה-40 היה אנומליה, ושמה שקורה בשנות ה-80 הוא הנורמלי. אחרי הכל, שנות ה-40 היו השנים של הצמיחה הגבוהה, ההתאוששות אחרי עשור של השפל הגדול, הבום של מלחמת העולם השניה (בארה״ב) ואחריה, וכו׳, ואי אפשר להשוות את התקופה ההיא לשנות ה-80. אין לנו מספיק מידע אחורנית בשביל להיות מסוגלים להדוף את הטענה הזו, וייתכן שהיא נכונה, וייתכן שלא. כך או אחרת, זה לא משנה את התופעה עצמה – הסיכוי של ילדים (אני רוצה להגיד שנולדים היום, אבל אני אתאפק ואגיד שנולדו בשנות ה-80) לטפס מעלה בסולם הכלכלי-חברתי, הסיכוי הזה פוחת. הסיבות, לפי צ׳טי, הן שתיים: הסיבה העיקרית היא העלייה באי השוויון בחלוקת ההכנסות (כך שפירות הצמיחה מתרכזים יותר ויותר בעשירון במאיון ובאלפיון העליון), והסיבה השניה היא שקצב הצמיחה פשוט האט בעשורים האחרונים (כלומר, העוגה גדלה לאט יותר מבעבר, והגידול שלה מתחלק באופן בלתי שוויוני יותר מאשר בעבר).

אבל האמת שזו ממש היתה רק ההתחלה של המחקר. מה שקורה בכיתה, בשיעור של צ׳טי, מעניין פי אלף. כי מה שהוא מראה בכל שיעור ושיעור הוא איך הגיאוגרפיה משפיעה באופן מהותי על רמת ההכנסה העתידית של ילדים. וליתר דיוק, ככל שילדים עוברים להתגורר בשכונה טובה יותר מבחינה סוציואקונומית בגיל מוקדם יותר, כך ההכנסה העתידית שלהם בתור מבוגרים תהיה גבוהה יותר. הגרף המהמם באמת שהוא הראה באחד השיעורים הוא הגרף הזה (יא אלוהים, אני לא מאמין שאני עושה פוסט עם גרפים על גבי גרפים):

Screen Shot 2019-02-18 at 8.51.59 PM

אם יש לכם ילדים, זה הגרף בשבילכם. הוא מראה כיצד מעבר משכונה לא טובה של מטרופולין בוסטון (roxbury) לשכונה טובה יותר (savin hill) שיפרה את ההכנסה העתידית של ילדים. שימו לב, אלה נתוני אמת. זו לא הערכה, אלא נתונים ממש של רשויות המס האמריקניות ששולבו יחד עם נתוני הלמ״ס. והחלק הכי יפה של הגרף, הוא הקשר לגיל: ההכנסה הממוצעת של כל הילדים שעברו מהשכונה הפחות טובה לשכונה היותר טובה עלתה, אבל ככל שהילדים עברו בגיל מוקדם יותר, כך היא עלתה יותר, הרבה יותר. למעשה, איפשהו בגיל 25 ההשפעה של מעבר הדירה על ההכנסה כבר נעלמה לחלוטין. בקיצור, אם אתם מגדלים את הילדים שלכם בשכונה לא טובה, עשו כל מה שאתם יכולים בשביל לעבור לשכונה טובה יותר, בשלב כמה שיותר מוקדם (ההשערה המרכזית של החוקרים היא שזה קשור לאיכות בתי הספר, אבל גם לפרמטרים נוספים. אתם מוזמנים לקרוא את המחקר המלא).

רק שהעניין הזה – לעבור לשכונה טובה יותר – הוא לא כל כך פשוט, בעיקר עבור משפחות ממעמדות נמוכים. אחרי הכל, יש סיבה שבגללה הן גרות בשכונה הפחות טובה: מחירי הדיור שם נמוכים יותר כי אף אחד לא באמת רוצה לגור שם. אז מה עושים? צ׳טי הקדיש לא מעט שיעורים בשביל לתאר כל מיני נסיונות שנעשו בארה״ב לאורך השנים. בחלקם הממשלה חילקה ואוצ׳רים למשפחות משכונות לא טובות לעבור לשכונות יותר טובות. אבל מאחר שבסופו של דבר לא ניתן להעביר שכונות שלמות לשכונות אחרות (ואפילו אם היה ניתן, זה לא היה עוזר כי השכונה אליה הם היו עוברים היתה משתנה לחלוטין), צ׳טי ומאגר המידע שלו מנסים לסייע למעצבי מדיניות ציבורית כיצד אפשר לעשות את ההיפך – להביא את מה שקיים בשכונות טובות אל השכונות הפחות טובות.

כישראלי, הקורס הזה הוא פשוט קנאה אחת גדולה. בישראל אין מאגר מידע כזה, כי הדיווח למס הכנסה אינו שמי. הלוואי והיה. לביטוח הלאומי יש מאגר מידע דומה, אבל הכל שם מסורבל, מסואב, ובעיקר תקוע בעשור החמישי של המאה הקודמת. אפילו אם היו לנו חוקרים בקנה המידה של צ׳טי לא היינו מסוגלים לייצר מאגר מידע כזה, לצערי העמוק.

ברוח המידע הפתוח ששורה על הקורס הזה, המאגר הזה פתוח וזמין לכולם כאן, ואף מכיל מדריכונים שמראים לכם איך לחקור את המידע, איך ליצור השוואות מעניינות וכו׳. איך המוביליות הכלכלית משתנה מגזע לגזע (לילדים שחורים, למשל, יש הסיכוי הנמוך ביותר לעלות מעלה בסולם) וכו׳. אני ממליץ בחום רב להתנסות בו.

זה קורס מרתק, באמת, וזה ממש על קצה המזלג מה שכתבתי כאן. רציתי לספר על זה יותר, אבל סוף החלטתי שלא.

4
בשלושת השבועות האחרונים אני כותב טקסט ארוך על פחד מאוכל. ובפרט, על הפחד שלי מאוכל. אני לא יודע למה אני כותב את זה. כלומר, אני יודע ולא יודע. אני כותב את זה כי מעניין אותי לחקור את זה. מעניין אותי להבין מניין נובע הפחד שלי מאוכל, ומדוע הפחד הזה השתנה מאוד לאורך השנים. אחי הצעיר ביקר אותנו השבוע, והמחיש לי עד כמה הפחד שלי נמוג והתרכך עם השנים. הוא, אגב, טוען שזה לא פחד מאוכל, אלא גועל ממאכלים מסוימים. אני חושב שזה הסבר פשטני מדי. אני חושב שאני באמת מפחד מפטריות, מחצילים, מקישואים. ואני תוהה למה פתאום הספקתי לפחד מברוקולי.
במקור, חשבתי להפוך את הטקסט הזה לספר. אבל המחשבה הזו התאיידה. אחרי זה חשבתי להפוך את הטקסט הזה לסדרה לפודקאסט, אבל גם המחשבה הזו התאיידה. אני ממשיך לכתוב אותו כי ממילא אני צריך לכתוב משהו לסדנת הכתיבה שלי, אז למה לא, אבל אני מודה שזה כבר לא נובע ממני באותה חיוניות כמו קודם.
חברה טובה נתנה לי עצה להתחיל לכתוב את הטקסט הזה, במקביל, גם בעברית. לפרסם כאן בבלוג חלק אחרי חלק, ולראות מה התגובות. אם זה עובד או לא, אם זה מגיע לאנשהו או לא. אני חושב שאני אנסה לעשות את זה.
וזו הסיבה, בעצם, שהחלטתי לכתוב את סיכום השבוע הזה. לא היה לי כח לכתוב אותו. הרוח במפרשיי שככה משהו, לא רק לגבי סיכומי השבוע אלא באופן כללי. אבל הרעיון שלה, לנסות לכתוב בכל שבוע חלק נוסף של הטקסט בעברית, מצא חן בעיני. אז חשבתי לעצמי, יאללה, סיכום שבוע אחרון לעת עתה, ואחרי זה ננסה להתמקד בסיפור אחד ארוך ומתגלגל.

אז הנה, זה היה סיכום שבוע 28. אני חושב שאפסיק כאן, ואולי אחזור לסיכומים האלה לקראת הסוף, אם נפשי תזדקק להם כמו בהתחלה. בשבוע הבא אנסה להתחיל לכתוב מסע אחר לגמרי, מסע בעקבות הפחד שלי מאוכל. בין לבין, אם תנוח עלי הרוח, אנסה לכתוב טקסטים נקודתיים (כמו הטקסט שאני מתכנן לכתוב כבר שלושה שבועות על עסקת ספוטיפיי-גימלט, ולמה היא לא מסתדרת לי).

5
ואם כבר פודקאסטים, הנה שתי המלצות לפודקאסטים חדשים דנדשים:
The Dropout
זה לא הפודקאסט הכי טוב ששמעתי בחיים, אבל אם אתם לא מכירים את הסיפור של חברת Theranos והמייסדת שלה אליזבת׳ הולמס, הפודקאסט הזה בהחלט יעשה את העבודה. סיפור מרתק של יזמת שכיוונה לכוכבים, אבל בדרך עשתה מעשה ברני מיידוף ופשוט הונתה את כל העולם ואחותו, שהסתנוור מהיופי ומהכריזמה שלה (הסיפור, אגב, נחשף על ידי עיתונאי הוול סטריט ג׳ורנל ג׳ון קריירו, שגם כתב עליו ספר מומלץ בשם Bad Blood).

Tally – Over My Dead Body
אם אהבתם את ד״ר מוות או את דירטי ג׳ון, הפודקאסט החדש הזה עשוי לעניין אתכם (הוא מאותו בית יוצר). הוא מביא את סיפורו של זוג יהודי אמריקאי שהתחילו בתור התגלמות החלום האמריקאי על איך נישואין אמורים להיות, שעד מהרה התדרדר להיות חלום בלהות.

6
ולבסוף, הנה קצת שטויות שעשינו השבוע:

אני אוהב את הנסיעות הקטנות האלה מחוץ לעיר. תוך שעה, במקרה הזה, הגענו למקום אחר לגמרי, שעושים בו דברים אחרים לגמרי. זה נשמע מפגר, אני יודע, אבל זה פשוט כל כך טריוויאלי כאן. רגע אחד אתה חי את חייך העירוניים, ורגע אחר אתה באמצע שום מקום, בין עיירה קטנה אחת לאחרת, מתגלש מאיזו גבעה מושלגת. היה זמן משפחתי כיפי במיוחד. אני מניח שנחזור לשם בקרוב לעשות איזה שיעור סקי משפחתי. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו מעולם לא עשה סקי (מתבקשת פה בדיחה מפגרת על שם המשפחה).

27

0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הרכב ישראלי בשם WC שהכרתי הודות לאדוה עם ו״ו אחת. אני לא יודע מי הם ומאין באו, אבל אני אוהב את מה שהם עושים. בספוטיפיי יש כרגע בסך הכל שבעה שירים שלהם, אבל זה מספיק בשביל לחרוש עליהם שוב ושוב ושוב. ״לעולם לא ניכנע״ הוא בעצם טייק על אחד הנאומים המפורסמים ביותר של צ׳רצ׳יל, ו״סליק״ הוא פשוט חביב עלי מאוד. סוג של מיקס בין ׳הבילויים׳, ׳נושאי המגבעת׳ ו׳הג׳ינג׳יות׳. תבלו:

1
יש לי מה להגיד על השבוע החולף, אבל האמת? לא מאוד בא לי. משהו בי מרגיש קצת off לאחרונה. גם במובן של כבוי אבל גם במובן של בצד, מחוץ למגרש.

2
באחד השיעורים שלי השבוע המרצה הציגה את התמונה הזו. היא נקראת Balloon Seller, Kabul, וצילם אותה סיימון נורפולק, ב-2001. אני לא בטוח למה, אבל התמונה נשארה איתי. הוא כותב, אגב, שזו כנראה התמונה הכי ידועה שלו, ושהעורך של הספר שלו הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שלה והפך אותה לתמונת הכריכה. כאן אפשר למצוא תמונות נוספות שלו מאפגניסטן.
20150128_SimonNorfolkAfghanistanBalloons

3
כשאתה הופך להיות מודע מי קורא אותך, משהו נפגם בכתיבה. וליתר דיוק: משהו נפגם בתהליך הכתיבה, במלים שיוצאת לך מהידיים. אני לא כותב אותו הדבר כשאני יודע מי קורא אותי. וזה גם מה שאני מרגיש שקורא כאן, בשבועות האחרונים. אני לא מרגיש בנוח לכתוב הכל, את כל מה שאני רוצה להגיד, אז אני לא. ויוצאים לי פוסטים מוזרים, על דברים אחרים ממה שבאמת הייתי רוצה לכתוב. כי מה שבאמת הייתי רוצה לכתוב עליו הוא מה שמתחולל בפנים, הייתי רוצה לתת דרור למחשבות שמתרוצצות לי בראש. רק שכבר לא נוח לי לכתוב את הדברים האלה כאן. ומאז שיצאתי מטוויטר ומפייסבוק, אין לי ממש איפה לכתוב את כל הדברים האלה.
וזה חבל לי, כי כאן, הבלוג הזה, היה הפלטפורמה האהובה עלי מכל.
אין לי מושג איך חוזרים אחורה. אין לי מושג איך מוחקים מהראש את הידיעה מי בדיוק קורא. אין לי מושג איך מתעלים מעל לזה, איך מתעלמים מזה. אני לא כזה. אני לא יודע איך. אז אני לא כותב את זה.

4
אולי אקח הפסקה גם מזה.