מחשבות קורונה | העתיד מגיע, מה עושים עכשיו

1

טוב, זה היה חתיכת יום. 

ראשונה היתה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שבישרה לעם הגרמני שבסיכוי גבוה 60%-70% ממנו הולכים להידבק בקורונה. אם זה יקרה במשך שנתיים, היא אמרה, נדע להתמודד עם זה. אם זה יקרה בתוך חודש, הסבירה, זו תהיה חתיכת מכה.

שני היה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבישר לעם היושב בציון שיהיה רע לפני שיהיה טוב. שלישי היה נשיא ארה״ב, דונאלד טראמפ, האיש שעד לפני רגע התעקש שבסך הכל מדובר בשפעת. טראמפ התייצב מול המצלמות ונשא נאום מיוחד לאומה האמריקנית, בה הודיעה על סגירת השמיים לטיסות נכנסות מאירופה למשך חודש, ועוד שורה של צעדים אחרים.

youtube.com/watch?v=k19WyNDHlmY&t=1361s(נפתח בטאב חדש)

לא רואים יום כזה בכל יום. וזה רק יום רביעי.

2

ידענו את זה לבד, נכון? יש לנו עיניים בראש, אנחנו קוראים, שומעים, מסיקים מסקנות. ידענו שהרע מכל עוד לפנינו עוד לפני שאמרו את זה. אבל עצם העובדה שהמנהיגים האלה אמרו את זה, היא זו שמשמעותית. במידה מסוימת אנחנו מתייחסים למנהיגים כאל ההורים שלנו, או כאל דמויות הוריות. דמות סמכותית שאמורה להרגיע אותנו, לנסוך בנו ביטחון, להגיד שיהיה בסדר, ולנמק מדוע.

הערב הם אמרו את ההיפך. וזה חתיכת דבר. זה חתיכת דבר כי במדינה כמו ארה״ב, למשל, היכן שהחברה מפולגת מאוד סביב השסע הפוליטי, היכן שציבורים שלמים אינם מאמינים לתקשורת אלא מאמינים רק למה שהנשיא אומר, זה חתיכת דבר לראות את הנשיא אומר את זה.

3

למען הסר ספק: אני חושב שזה בסדר שהם אמרו את זה. כל עוד זה לא נעשה בצורה שזורעת פאניקה, אלא מבארת בצורה מהימנה את המציאות, זה עדיף על פני מנהיגים שמבטלים את המציאות ומתכחשים לה וגורמים לחלקים גדולים מהציבור לעשות כמותו. זה מה שטראמפ עשה עד כה. טוב ששינה כיוון. כל יום קובע. באמת, כל יום קובע.

4

אנחנו תוהים איך לתקשר את כל זה לילדים. הם לגמרי מודעים למצב – מדברים איתם על זה בבית הספר – הם שומעים אותנו מדברים, הם שואלים שאלות. הבן הגדול שלנו אפילו הראה לי את הסרטון הזה שהראו להם היום בכיתה:

ועדיין, זה די קשה להסביר לילדים קטנים מה זו מגיפה, ומה עלולות להיות המשמעויות שלה. רבאק, לא רק לילדים זה קשה לחשוב על זה.

והאמת שזה היה רגע טוב. אף אחד לא כתב מדריך להורות, ואפילו אם היה מדריך כזה, קשה להאמין שהיה בו פרק על ׳כך תסביר לילד שלך מהי מגיפה וכיצד מתמודדים איתה׳. אחרי הכל, זה מרגיש שאנחנו נכנסים כאן לטריטוריה חדשה, גם כאנשים, גם כהורים.

ובכל זאת, גם בלי מדריך, השיחה המשפחתית שלנו הערב על העניין הזה היתה רגע טוב. רגע שבו היינו יחד ותמכנו בזה בזה, ולא היינו איש איש עם מחשבותיו ושאלותיו.

אז עכשיו הילדים יודעים שיש וירוס, הם יודעים שהוא יכול להיות מסוכן אבל לרוב לא לילדים, הם יודעים שהוירוס גורם לכל מיני שינויים, ודי מהר, ושייתכן שבקרוב דברים ייסגרו או יבוטלו. ושזה בסדר, כי זה אומר שהאנשים מנסים להתגונן ולעצור את הוירוס, כי חוץ מלשטוף ידיים, אחת הדרכים הטובות להתגונן מפניו היא פשוט לשמור מרחק אחד מהשני. אם אנחנו לא נעביר את הוירוס למישהו אחר, מישהו אחר גם לא יוכל להעביר את הוירוס אלינו, ואם נחכה ככה מספיק זמן, הוירוס, ככל הנראה, ייעלם.

5

והאמת שאחרי שאתה מסביר את זה לילדים שלך, והם שואלים שאלות ואתה רואה את זה מחלחל פנימה, פתאום אתה חושב לעצמך – רגע, למה למבוגרים כל כך מסובך להבין את זה? למה זה כל כך מסובך לנו להבין את מה שהרגע הסברנו לילדים שלנו?

בפרק הראשון של הפודקאסט שלו Cautionary Tales, הכלכלן הבריטי טים הרפורד מספר את סיפורה של מיכלית נפט, הגדולה מסוגה דאז, שב-1967 עלתה על שירטון מול חופי אנגליה, טבעה והביאה לאסון אקולוגי אדיר. 

הרפורד מתאר שם, כמעט דקה אחרי דקה, את כל השיקולים שהקפטן של המיכלית קיבל. לא משנה עכשיו כל סיפור המסגרת, כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שהקפטן מיהר להגיע לנמל, והדרך הקצרה ביותר היתה גם הדרך המסוכנת ביותר, שעברה דרך מעבר צר, עם יותר מדי סלעים.

בפרק הזה הרפורד מספר כיצד למרות שכל הדגלים האדומים הורמו, וכל הנורות האדומות (המטאפוריות) הבהבו, הקפטן לא קיבל החלטה לסטות מהנתיב שבחר, אלא בדיוק להיפך – הוא דבק בו יותר ויותר. עד שהמיכלת התנגשה בסלעים, וטבעה.

בדיעבד, במשפט שנערך, הקפטן הסביר שככל שהוא התקדם, כך הוא נעשה יותר מחויב מנטלית להחלטה להמשיך בנתיב הזה. הרפורד מסביר יפה בפרק שהדבר הזה – ראיית המנהרה הזו (Tunnel Vision) היא אחת ההטיות הפסיכולוגיות הכי חזקות שיש לנו. אנחנו שואפים להישאר במסלול שלנו, כי המחיר המנטלי של לקבל החלטה לרדת מהמסלול הוא מחיר מאוד מאוד כבד. זה אומר לזנוח את כל מה שעשינו עד כה, להחליט שכל מה שאנחנו מאמינים בו אינו נכון, להתחיל להפנים שתרחישים שנראים דמיוניים בעצם עלולים להתברר כדי סבירים.

וזה מה שאני מרגיש שקורה לנו עכשיו.

6

אלה ימים משונים לי, מבחינה אישית. אנחנו נמצאים בארה״ב אבל עוקבים מאוד מקרוב אחרי הנעשה בישראל. ישראל, מבחינתנו פה, היא כאילו בעתיד. מה שקורה בישראל עוד צפוי לקרות כאן (מבחינת מגבלות, בידודים וכו׳). 

במקביל, אני בקשר עם החבר האיטלקי שלי. אחד העמיתים מהתכנית שלי מהשנה שעברה הוא עיתונאי איטלקי שגר כעת עם המשפחה שלו ברומא. בתקופה האחרונה אנחנו בקשר יומיומי כמעט. לפני שבוע וחצי או שבועיים דיברנו חצי בצחוק על ההיסטריה שכולם נכנסים אליה. זמן קצר אחרי זה הכל התחיל להתדרדר.

כרגע הוא והמשפחה שלו סגורים בבית שלהם ברומא. הם כולם בריאים אבל מרגישים שהטבעת הולכת ומתהדקת. הוא מספר לי שמבחינתם המדינה שממנה הם שואבים דוגמא לאופן שבו מדינות צריכות להתמודד עם העניין הזה היא ישראל.

הערב, לפני שהוא הלך לישון, דיברנו קצת על בדיקות ואשפוזים והכל. הוא אמר לי שלדעתו הכל מיותר. כל הבדיקות, בעיקר. ׳כולם חולים בסוף׳, הוא אמר, ׳ואין לך שום דרך לבדוק את כולם וחבל לבזבז על זה את הזמן. רק בידוד, לכולם, עד שיעבור׳. הוא אמר. ואז הוסיף ׳קבל את זה בתור מסר מהעתיד׳.

אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אין לי מושג. אני לא אפדימיולוג או רופא. אבל אז מגיע הגרף הזה:

תסתכלו על הגרף התחתון

זה מוזר, לא? להתבונן בעתיד ולראות אותו מגיע. ובכל זאת, כמו אותו קפטן על אותה מיכלית נפט, זה נורא קשה להסתכל החוצה ולהגיד – אני צריך להפסיק להאמין בכל מה שאני מאמין, אני צריך להפסיק להתקדם במסלול הזה ולשנות לחלוטין את המסלול שלי – כשהכל בחוץ נראה כל כך שגרתי.

וחוצמזה, אפילו אם הייתי רוצה לשנות את המסלול שלי – מה בדיוק אני, כאינדיבידואל, אמור לעשות? סבבה, אני שוטף ידיים ושומר מרחק. וקניתי נייר טואלט. עוד משהו?

6

ביממות האחרונות – פאק, אולי זה כבר שבוע? אני מרגיש שהזמן מקבל מימדים חדשים – קראתי המון על הקורונה. על מה שקורה פה ועל מה שקורה שם, ומחקרים, וחצי מחקרים, ומה שאתם לא רוצים. זה מדהים כמה חומר איכותי, בלי ציניות, אפשר לקבל דרך טוויטר אם רק יודעים אחרי מי לעקוב.

אבל אחרי שבוע כזה, אני מרגיש רווי לחלוטין. ומה שמפחיד אותי יותר מכל, שאני רווי לחלוטין למרות שזו רק ההתחלה.

ולא רק שאני רווי, אני גם לא יודע איך לעכל את כל זה. מרגיש לחלוטין בעומס יתר נפשי. איש נחמד שלח לי הודעה פרטית בטוויטר ואמר שמהציוצים שלי נדמה שמפלס הלחץ שלי עולה. הוא המליץ לי לא להיות בזה לבד אלא לדבר על זה עם מישהו. הוא צודק לגמרי.

אם אתם מרגישים כמוני, אל תהיו בזה לבד. דברו על זה עם מישהו. מוזמנים לדבר על זה גם איתי.

מחשבות קורונה | כסף מול חיים

0

קודם כל, מוזיקה:

1

פרופ׳ איל וינטר, ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב שלדעתו נציגי משרד האוצר צריכים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות של משרד הבריאות. הוא טוען שמשרד הבריאות נמצא בסוג של ניגוד עניינים כי הוא נשפט רק על פי מספר הנדבקים, ולכן כל היתר – נזק לכלכלה למשל – אינו מעניין אותו. לכן, אם משרד האוצר יהיה חלק מהתהליך זה אומר שיהיה מישהו שיערוך חישובי עלות-תועלת, והחלטות עם עלות גבוהה מאוד ביחס לתועלת שלהן לא יתקבלו. הנה הפוסט המקורי:

יש לי בעיה עם הטיעון הזה של וינטר.

בימים כתיקונם, השיטה עובדת בדיוק כמו שוינטר מציע. כל ההחלטות של מערכת הבריאות – כולן – חיות בתוך מסגרת של אילוצים תקציביים. ועדת סל התרופות היא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך, אבל לא היחידה. לאורך כל השנה דנים חברי ועדת סל התרופות בבקשות להוספת תרופות וטכנולוגיות חדשות לתוך סל הבריאות. הם מדרגים אותן לפי מידת היעילות הרפואית שלהן – האם הן מצילות חיים או רק מאריכות חיים, ואם כן בכמה, ואם כן באיזו איכות חיים, וכו׳. אבל בימים האחרונים לדיוני הוועדה הכסף נכנס לתמונה. אם יש תרופה שמאריכה חיים בקטנה והעלות שלה מאוד מאוד גבוהה, סיכוי לא רע שהיא לא תיכנס לסל, כי זה כסף ציבורי וכו׳. זה, בערך, המנגנון שוינטר מציע.

אלא שאנחנו לא נמצאים בימים כתיקונם. הימים הם ימי משבר. ולכן, לדעתי האנלוגיה הנכונה אינה צריכה להיות לתהליכי שגרה, אלא לתהליכי חירום. למשל, מלחמה.

בעת מלחמה המדיניות של ממשלות ישראל היא ׳שקט, יורים׳. בניגוד לתקופות שגרה, חישובי עלות-תועלת כלכליים אינם נכנסים פנימה. פקידי האוצר יודעים שהם צריכים לשבת בשקט ולחכות לחשבון הסופי שיגיש משרד הביטחון, ואז להתמקח איתו (אחרי צוק איתן, למשל, משרד הביטחון שיש להעביר לו 9 מיליארד שקל, ואילו במשרד האוצר חישבו ומצאו שיש להעביר 7 מיליארד שקל בלבד). למה אותו הדין לא נכון לאירוע חירום בריאותי?

האנלוגיה שאני מציע כאן היא לא מושלמת. להחלטות של משרד הבריאות יש עלות שאינה רק עלות תקציבית ישירה, אלא עלות כלכלית למשק כולו. לסגירת שדה התעופה, מה שקורה דה-פקטו, יש משמעות כלכלית לענף התיירות. לסגירת בתי ספר תהיה משמעות לענפים כלכליים רבים אחרים, וכו׳.

ועדיין, איזה אינפוט בדיוק יוכלו פקידי משרד האוצר להוסיף לדיון? כלומר, נניח שמשרד הבריאות יציע לצמצם שימוש בתחבורה ציבורית, או לסגור בתי ספר. שני צעדים דרסטיים מאוד שיעלו על השולחן אם ההתפשטות של הקורונה תימשך. פקידי האוצר יחשבו וימצאו שכל אחד מהצעדים האלה יפגע בתוצר הישראלי ב-x אחוזים, כלומר כך וכך עשרות מיליארדי שקלים של נזק. אוקי, נו ו? מי בדיוק מוסמך לקבל את ההחלטה אם הצעד הזה מצדיק את הנזק הזה או לא? משרד הבריאות? משרד האוצר? למה לא משרד הכלכלה? למה שמשרד החינוך לא יחליט?

לכן, לדעתי, פקידי משרד האוצר הם בכלל לא הכתובת.

2

הכתובת היא הפוליטיקאים. נבחרי ציבור שקיבלו מנדט מהציבור לשקול את השיקולים האלה שיביאו בפניהם הפקידים, ולהחליט. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה במדינות שנמצאות אחרי בחירות, כמו בריטניה, למשל.

בכתבה המצוינת הזו במגזין האטלנטיק הכתב מתאר כיצד ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, אדם שעשה קריירה פוליטית מזלזול במומחים והישענות על פופוליזם טהור, פתאום פונה להישען על מומחים בשביל לקבל החלטות.

מעבר לאירוניה הזו, בסופו של דבר האחריות תיפול על ג׳ונסון, לא על המומחים. הוא זה שיצטרך להחליט איזה שיקול גובר – השיקול הכלכלי או השיקול הבריאותי. ובכלל, בתוך השיקול הבריאותי מסתתר גם שיקול כלכלי, מה שהופך את ההחלטה להרבה יותר מסובכת.

השיקול הזה הולך ככה: אם אני אסגור עכשיו את מערכת החינוך לשבועיים, ההורים לא יוכלו לעבוד והכלכלה כמעט בוודאות תשקע במיתון או בהאטה חריפה מאוד. מצד שני, הסיכוי שלי למנוע התפשטות מהירה של המחלה הוא הרבה יותר גבוה. אם אני לא אמנע התפשטות מהירה של המחלה, הורים רבים גם ככה ימצאו את עצמם מושבתים די מהר, יחד עם הילדים שלהם, וממילא הכלכלה תלך לפח. אבל בתסריט הזה, על הדרך, אני אכביד מאוד על מערכת הבריאות, שתתקשה מאוד לטפל בחולים, מה שאומר שכמעט בוודאות יותר אנשים ימותו. מצד שני, ההאטה החריפה או המיתון יגיעו רק מאוחר יותר, מה שאומר שבינתיים יהיה לי (לממשלה) כסף לממן תכניות חירום וכו׳. הצילו! מה עושים?

ככה פחות או יותר נראה הסיוט של כל פוליטיקאי.

3

רק שבישראל אין כרגע ממשלה נבחרת. יש רק ממשלת מעבר שמכהנת כבר יותר משנה. ויותר מזה, אנחנו נמצאים בתקופת דמדומים שבה לאף אחד מהמועמדים יכולת ברורה להרכיב ממשלה, אבל אחד מהם הוא ראש הממשלה בפועל. אותו אחד, נתניהו, צריך לקבל את ההחלטות, בזמן שכולם חושדים בו שההחלטות שהוא יקבל לא יהיו ענייניות אלא רק ניסיון להשיג יתרון על גנץ. אם מישהו היה צריך לחשוב על התנאים הכי בלתי אפשריים לקבל החלטות מהסוג הזה, לדעתי זה התסריט הגרוע ביותר.

אני לא יודע מה ההחלטה הנכונה. בתחושת הבטן שלי אם השיקולים הכלכליים יגברו – וזו החלטה לגיטימית לגמרי – המחיר הכלכלי שנשלם בטווח הבינוני-ארוך יהיו גבוהים יותר. אני לא חושב שצריך לרוץ לפתרונות קיצוניים ולסגור הכל לשבועיים, ממש לא. אבל אני חושב שאם השיקולים הבריאותיים יכתיבו שאנחנו צריכים להתקדם לצעדים קיצוניים יותר, השיקולים הכלכליים צריכים לבוא רק במקום השני. כי אחרת, לעניות דעתי, הנזק הכלכלי יהיה גדול יותר בהמשך + הרבה מאוד אנשים מתים שהיה אפשר לחסוך את מותם.

ואגב, אני רואה ברשתות (בעיקר בטוויטר) שאנשים כאילו פוטרים כלאחר יד את המגיפה הזו בכך שרק אנשים מבוגרים מאוד נמצאים בקבוצת סיכון. וואלה יופי. אלה עדיין אנשים. הם ההורים והסבים/סבתות שלנו. זה מאוד משונה לפטור את זה כלאחר יד רק כי הם קרובים יותר לסוף חייהם באופן טבעי מאיתנו. אם זו היתה מחלה שהסיכוי למות ממנה היה הפוך – שילדים היו בסיכון הרבה יותר גבוה מזקנים – אני משוכנע מעבר לכל ספק שהציבור כבר מזמן היה צועק לסגור הכל ולעזאזל הכלכלה.

3.5

חברת הייעוץ מקינזי פרסמה ניתוח בסיסי על התסריטים האפשריים לנזק הכלכלי של הקורונה. זה באמת די בסיסי, אבל זה נותן מסגרת מעניינת לחשוב על זה.

בתסריט האופטימי ביותר, הכלכלה העולמית תתאושש בסוף הרבעון השני, כלומר בסוף יוני. התסריט האופטימי הזה מבוסס בעיקר על זה שכלכלת סין תתאושש מהר, שהמפעלים ייפתחו מחדש, שכל העובדים יחזרו לייצר ב-100% ייצור, שלא תהיה בעית חומרי גלם, ושלקראת סוף החודש הנוכחי – מרץ – הקורונה תהיה תחת שליטה גם באירופה. אחרת, הסינים אולי יחזרו לייצר, אבל לא יהיה כל כך עבור מי לייצר.

בהינתן איך שזה נראה כרגע בארה״ב ובאירופה, התסריט האופטימי נראה לי כרגע יותר מדי אופטימי.

תסריט הביניים של מקינזי מדבר על כך שאנחנו הולכים לקראת האטה כלכלית גלובלית, שתסתיים בסביבות אמצע רבעון שלישי, כלומר איפשהו ביולי. התסריט הזה מבוסס על כך שבאירופה מספר החולים החדשים נבלם באפריל, כלומר בחודש הבא. האם זה אפשרי? אולי, אני לא אפדימיולוג. בטוח נראה מציאותי יותר מהתסריט האופטימי, אם כי לדעתי, בהינתן מה שקורה בארה״ב, גם זה נראה קצת אופטימי מדי.

לבסוף, התסריט הפסימי ביותר שלהם הוא של מיתון גלובלי ב-2020, כלומר כלכלות שמתכווצות בכל רחבי העולם. בתסריט הזה באמצע אפריל המחלה לא רק שלא מתייצבת תחת שליטה, אלא מתפשטת עוד ועוד, בעיקר ברחבי ארה״ב. מאחר שכח הקניה העיקרי של העולם נמצא במדינות המפותחות, כלומר בארה״ב ובאירופה, אם יש שם מגיפה, אין מי שיקנה את כל התוצרת הסינית, ולכן גם ההתאוששות בסין לא תעזור בשביל להחזיר את הכלכלה למסלולה.

אני לא יודע איזה תסריט יתגלה בדיעבד כתסריט שבאמת קרה, אבל התרחישים האלה מתעדכנים שם כל הזמן בהינתן נתוני האמת. אני חושב שזה ניתוח בסיס לא רע כי הוא נותן מסגרת של ״הנזק יהיה האטה חריפה של רבעון״ לבין ״הנזק יהיה שנה אבודה״. זה לא אומר שזה מדויק, אבל זה עוזר לשים דברים בפרופורציה.

אגב, הניתוח הזה מתעלם לחלוטין מהמיקרו. מהעובדה שהמשבר לא יפגע בכולם אותו הדבר, שיהיו עסקים שייסגרו ולא ייפתחו מחדש, שיהיו אנשים שייפלטו ממעגל התעסוקה ויתקשו מאוד לחזור אליו, מהשוני של מדינות שונות ומהקושי של אחדות להתאושש, וכו׳. התסריטים האלה, משום מה, גם לא מביאים בחשבון תסריטים קשים יותר, של דומינו של חובות של מדינות זו לזו שקורסים בזה אחר זה (ע״ע משבר החוב של יוון), אבל שיהיה.

גם הגרף הזה עוזר לשים דברים בפרופורציה – מדד 500 החברות הגדולות בארה״ב ב-15 שנה האחרונות. רואים את המשבר הגדול של 2008? בקושי, נכון?

4

אבל בכל זאת, יש משהו לא הוגן בגרף הזה. הוא לא רלוונטי עבורכם אם יצאם לפנסיה בדיוק כששווקי ההון קרסו ב-2008. והוא לא רלוונטי עבורכם אם אתם יוצאים לפנסיה עכשיו, כשהשווקים קורסים.

ואני מכיר מישהי אחת כזו שיוצאת לפנסיה בימים אלה. אמא שלי (בת 67, עמוק בקבוצת הסיכון). ובסוף, לסיפור הקורונה יש עוד זווית כלכלית, הפנסיה של אמא שלי, ושל אנשים רבים אחרים שפורשים בימים אלה.

כל מי שחוסך לפנסיה בעולם הפנסיה החדשה – כלומר, לא בפנסיה תקציבית ולא בקרן פנסיה ותיקה – חשוף לכל הסיכונים שבעולם. אחד הסיכונים האלה הוא הסיכון של שוק ההון. 70% מהכסף של החוסכים בקרנות הפנסיה נמצא בשוק ההון (אם אתם בביטוח מנהלים או בקופת גמל אז 100% מהכסף שלכם בשוק ההון). כשהשוק עולה, כולם שמחים. כשהשוק יורד, אנשים קופצים מהגג.

בעולם הפנסיה החדש החישוב של הפנסיה שלכם נעשה בדיוק ברגע שאתם פורשים (בניגוד לעולם הישן שבו הובטחו לכם 70% מהמשכורת). החישוב הזה נעשה על בסיס מה שקורה לכסף שלכם בשוק ההון. אם בדיוק יש מפולת, והשוק קורס ב-15% (כפי שקרה בחודש האחרון) או ב-40% (כפי שקרה במשבר של 2008), זה לא עוזר לכם שבתוך שנה או חמש או עשר או חמש עשרה השוק יתקן את עצמו ויצמח מעלה מעלה מעלה מעלה. זה לא עוזר לכם בשיט, כי הפנסיה שלהם נקבעת בנקודה סינגולרית בזמן.

בשביל שלא מלוא הסיכון הזה יהיה על הכתפיים שלכם – כי בואו נודה על האמת, זו ממש לא אשמתכם – המדינה פרסה מנגנוני הגנה לחסכונות של הציבור, שזה שם קוד ל״משלמי המסים מגנים לכם על הפנסיה, לפחות על חלקה״. במקרה של אמא שלי, ושל פנסיונרים אחרים ואנשים בני 60 ומעלה, בערך 60% מהפנסיה שלהם מוגנת על ידי המדינה. ההגנה הזו נעשית על ידי אגרות חוב מיוחדות עם ריבית ידועה מראש (וגבוהה למדי) שהמדינה נותנת. ההחלטה הזו לפרוש רשת הגנה מוגברת לאנשים מבוגרים התקבלה בשנים האחרונות על ידי משרד האוצר בקדנציה של משה כחלון, והם צריכים לקבל על זה קרדיט. אז הנה.

ומה עם יתר ה-40%? נכנסתי למסלולי החיסכון בקרן של אמא שלי (כלל פנסיה). לפני כמה שנים אמרתי לה שכדאי לה לעבור למסלול סולידי יותר, עם פחות מניות, והיא עשתה את זה. היום יש לה 15% מניות. לא מעט, אבל לא נורא. עכשיו, כשהבורסות נופלות ב-15%, זה אומר ש-2.5% מהפנסיה שלה נחתך. זה ממש לא כיף כשהפנסיה שלך נמוכה גם ככה – נזק של בערך 100 שקל בחודש, עד סוף החיים – אבל זה היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

אגב, גם אם אמא שלי לא היתה מקבלת החלטה אקטיבית לעבור למסלול פחות מסוכן, הקרן היתה מעבירה אותה באופן אוטומטי. גם זה נובע מרגולציה של משרד האוצר. זה נקרא המודל הצ׳יליאני, והוא קובע שאלא אם אתם בוחרים אחרת (ומיעוט שבמיעוט בוחר אחרת), הקרן תעביר אתכם למסלול מסוכן פחות ככל שתזדקנו. ההחלטה על המודל הזה התקבלה בעקבות המשבר ההוא של 2008, ולצערי לקח לה הרבה יותר מדי זמן להתממש, אבל בסופו של דבר גם היא יצאה לפועל בקדנציה של המפקחת הקודמת על שוק ההון, דורית סלינגר. הנה, נתתי עוד קרדיט.

אז כן, החוסכים לפנסיה בעולם החדש חשופים לסיכונים שהחוסכים בעולם הישן – פנסיה תקציבית, קרנות ותיקות – לא חשופים אליהם בכלל. אבל אני שמח שאנחנו גרים במדינה שהחליטה שהנושא הזה מספיק חשוב לה בשביל לקחת מהצעירים ולתת הגנה גדולה יותר למבוגרים.

5

עוד משהו שאנחנו לא חושבים עליו בדרך כלל הוא איך בשם אלוהים חברות הביטוח יכולות להתמודד עם מגיפה? מעבר לביטוח של אירועים וכנסים ומשחקי ספורט וכו׳ שחלקם כבר בוטלו וחלקם עוד יבוטלו, ומעבר לביטוח של נזקים כלכליים לכל מיני חברות ועסקים וכו׳ – מעבר לכל אלה – יהיו לא מעט אנשים שימותו. לרובם המוחלט יש ביטוח חיים (דרך קרן הפנסיה או ביטוח המנהלים או המשכנתא). מישהו יצטרך לשלם על ביטוחי החיים האלה. איך חברות הביטוח יוכלו לעמוד בהרבה מאוד אנשים מתים בפרק זמן די קצר?

אז התשובה היא שהרגולטור מחייב את חברות הביטוח לבנות את המודלים שלהם גם על בסיס אירועי קיצון שקורים פעם במאתיים שנה, כמו מגיפה. למעשה, לא כמו מגיפה, אלא בדיוק מגיפה. הנה, מתוך אחד מחוזרי היציבות של הפיקוח על הביטוח, אחד מתרחישי הקיצון שחברות הביטוח צריכות להראות שהן עומדות בו:

סתם, שתהיה לכם נקודת אור במשבר קורונה הזה. זה נחמד לדעת שבבעיות כל כך גדולות, כמו הקורונה, אנחנו לא לבד, אנחנו קהילה שמתמודדת יחד, מכל הכיוונים. לא?
כי בתכלס, המשבר הזה הוא משבר קולקטיבי, ולכן הוא דורש פתרון קולקטיבי. הפגיעה בכלכלה היא ודאית, והאוכלוסיות החלשות ייפגעו ממנה יותר. ידרש פה סיוע של משלמי המסים לנפגעי המשבר הזה. וכל מי שאומר לכם שאין שום מקום לסיוע ממשלתי, הוא טרמפיסט חופשי שרוצה שהמדינה תגן עליו בעת משברים מהסוג הזה, אבל לא רוצה לממן את ההגנה הזו לאחרים.

מחשבות קורונה | למה מזל שאנחנו חיים בישראל

0
קודם כל, מוזיקה:

1
מזל שאנחנו חיים במדינת ישראל. באמת. ועכשיו, בהרחבה:
מערכת הבריאות במדינת ישראל היא ריכוזית מאין כמותה. משרד הבריאות, כשהוא רוצה, יודע להפעיל את כל המערכת. להוריד הנחיות לשטח, ולקבל שיתוף פעולה מקסימלי. משרד האוצר, כשהוא רוצה, מרעיב את המערכת לחלוטין או בדיוק להיפך – מזרים כספים שמגיעים לכל המקומות (נוותר כרגע על הדיון אם זה נעשה ביעילות מקסימלית או לא).

כשצריך, למשל בחירום, משרד הבריאות יקבל דיווחים מלאים מקופות החולים ומבתי החולים על מה שהוא צריך. הוא יגיד לקופות החולים מה לעשות, הוא יגיד לבתי החולים מה לעשות, וכולם יתגייסו ויעשו. זו מערכת מלאה באנשים עם תחושת שליחות אמיתית. וגם ככה זו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם, אין אופציה כזו לשבת בצד לנצנץ.

כל זה לא היה מתאפשר לו מערכת הבריאות בישראל לא היתה ציבורית אלא מופרטת ברובה, כפי שיש לא מעט אנשים שהיו רוצים שיהיה. משרד הבריאות לא היה יכול לשלוט במערכת, והגופים השונים לא היו מחויבים באותה מידה.

נכון, בימים כתיקונם אתם לא מרגישים את זה. בימים כתיקונם הכל מרגיש שבור, כאוטי, לא מתפקד, עד כדי כך שאתם מרגישים שיש צורך בביטוח בריאות פרטי. זה מרגיש כך מכל מיני סיבות. בין היתר כי לגורמי המערכת עצמם (רופאים, קופות חולים) יש אינטרס כלכלי להציג כך את המצב. אבל בחירום, כמו עכשיו, מערכת הבריאות הישראלית יכולה להיות מכונה משומנת להפליא, בעיקר כי היא ריכוזית מאוד (וגם, מצער להודות, מורגלת במצבי חירום). במצבי חירום, כמו עכשיו, זו מעלה גדולה מאוד. בחירום אתם לא תפעילו את הביטוח הפרטי שלכם, אלא תרצו להגיע לחדר מיון או טיפול נמרץ של בית חולים ציבורי. בחירום המערכת הפרטית לא תדע לתמוך בכם. רק הציבורית. יש לכם מזל שאתם בישראל.

2
אם יש דבר טוב אחד שחיים רמון עשה בחייו זה להעביר ב-1995 את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. העובדה שלכל ישראלית וישראלי יש כיסוי רפואי ממלכתי, בלי קשר לשאלה אם הם עובדים או לא, מה העבודה שלהם, אם הם עניים או לא, יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות. במדינה שאני מתגורר בה כרגע, ארה״ב, המצב הפוך לחלוטין. חלק גדול מהאוכלוסיה אינה מכוסה בכיסוי רפואי. אלה שיש להם ביטוח רפואי הוא לרוב קשור איכשהו למקום העבודה שלהם. זה יוצר תמריצים ותלות מטורפת במקום העבודה. לכן, כמצב חירום כמו עכשיו, אמריקאים לא ששים ללכת להיבדק אם יש להם קורונה או לא. דבר ראשון, זה יקר. דבר שני, זה עלול לדפוק את הביטוח. דבר שלישי, זה עלול להכניס אותם לבידוד מה שיגרום להם להיעדר מהעבודה לתקופה ממומשכת, ואם זה ירגיז את הבוס, או השד יודע, ויגרום לזה שהם יפוטרו, אז גם לא יהיה להם כיסוי רפואי. בקיצור, מלא תמריצים שגורמים לאנשים לא להיבדק בכלל. בישראל זה לא המצב. לא משנה הסטטוס הסוציו-אקונומי שלכם, אתם תיבדקו אם צריך, תטופלו אם צריך, ויהיו לכם הרבה יותר סיכויים להבריא. בחירום, כמו עכשיו, זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות. רק אחרי שנה וחצי כאן הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו.

3
גם העובדה שלעובדים יש הרבה ימי מחלה אינה מובנית מאליה. לעובדי המדינה יש מיליונתלאפים ימי מחלה, הרבה יותר מדי לטעמי (90 בשנה, בשם אלוהים תיקון: 30 ימים בשנה, עם אפשרות לצבור עד 90). אבל אפילו אם אני שם את הטירוף הזה בצד, גם לעובדים במגזר הפרטי יש מספיק ימי מחלה. ימי המחלה האלה מאפשרים להם לדעת שהם, תחזיקו חזק, יכולים להיות חולים והשמיים לא יפלו. הם לא יפוטרו סתם כך. ואז, במקרה חירום כמו זה, כשצריך להכניס מלא אנשים לבידוד, הם יודעים שיש להם ימי מחלה. נכון, הימים הראשונים אינם בתשלום מלא. אפשר לדבר על זה אם תרצו. אבל זה עדיף עשרות מונים על מצב שבו יש לכם 7 ימי מחלה בשנה, לא בתשלום מלא, כמו בארה״ב, נכון? וזה רק הממוצע בארה״ב, כי החוק הפדרלי לא מחייב בכלל את המעסיקים לתת ימי מחלה לעובדים שלהם.

4
אם אתם אומרים עכשיו – אוקי, אבל זה אירוע של פעם במאה שנה. אתה לא מתכנן מערכת להיות ריכוזית בצורה כל כך מטורפת בשביל אירוע של פעם ב-100 שנה – אז אתם צודקים. אבל בואו נסתכל שניה על ארה״ב, המקום עם מערכת הבריאות הכי פרטית והכי פחות ממשלתית שאפשר להעלות על הדעת.
מרחוק, ארה״ב נראית לנו מרחוק כמו המקום הזה שמגיעים אליו כשצריך לעשות טיפולים מיוחדים ומסובכים או השתלות מטורפות, אבל זו סתם אשליה. מקרוב, מערכת הבריאות בארה״ב שבורה לחלוטין. אם אתה עני באמריקה, ויש לא מעט אמריקאים עניים, או מעמד בינוני נמוך, זו מערכת בריאות של עולם שלישי.
זו המערכת הכי פחות יעילה בעולם. היא היקרה ביותר שיש, והיא משרתת הכי פחות אנשים (כאחוז מהאוכלוסיה), בטח ביחס לכמה שהיא עולה. אנשים כאן משלמים סכומים מטורללים על כל טיפול רפואי, בין אם באופן ישיר, ובין אם באופן עקיף על ידי אלפי הדולרים שהם משלמים כל שנה לביטוח הבריאות שלהם, אם בכלל יש להם אחד כזה. טירוף הדעת.
המבנה של המערכת יצר מצב שבו בזמן שמדינות כמו ישראל מנסות להכיל את הקורונה ולבלום את ההתפשטות שלה, בארה״ב זה פשוט בורדל אחד גדול. אל תאמינו למספרים, הם הולכים להשתנות מאוד בקרוב. כפי שיונה לייבזון כתבה, ובצדק, המספרים בארה״ב בוודאות מוטים כלפי מטה. לאנשים אין תמריץ ללכת להיבדק, כי הבדיקות יקרות ו/או זה ידפוק להם את הביטוח ו/או הם לא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה. אז הם לא. הם פשוט נדבקים ואף אחד לא יודע מזה. רובם פשוט יחלימו. אחרים, רבים אחרים, ייאלצו להתאשפז בסופו של דבר, וחלק מסוים גם ימותו. להערכתי זה עניין של שבועות לא רבים עד שיהיו כאן הרבה מאוד חולים, ומתוכם, סטטיסטית, יהיו לא מעט מתים. כמה? לא יודע. בסוף זו מדינה מאוד מאוד גדולה כך שכל מספר יהיה קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה הכללית. ועדיין, כל מת הוא עולם ומלואו, ויהיו כאן לא מעט כאלה, די מהר.

5
אז האם משרד הבריאות הישראלי זלג להיסטריה או לא?
חיים ריבלין חושב שכן. מוקדם יותר יום הוא צייץ בטוויטר שהוא חושב, ונתמך על מקורות עלומי שם במשרד הבריאות שחושבים ככה, שמנכ״ל משרד הבריאות משה בר-סימן טוב מגזים. שאין צורך (אלה כבר מלים שלי) בכל ההגבלות, הבידודים, האיסורים, ההימנעויות. שהנזק לכלכלה יעלה על הנזק הכלכלי הפוטנציאלי ממצב שבו לא נעשה כל כך הרבה בידודים, הגבלות, איסורים, הימנעויות.

קשה לי לשפוט אם ריבלין צודק או לא. אני נוטה שלא להסכים איתו.
כלומר, ביטול אירועים, ביטול טיסות, בידוד המוני וכו׳, אכן יגרום לנזק כלכלי. חלק ממנו יהיה קצר מועד. חלק ממנו יהיה ארוך יותר, אם כי לא בהכרח ארוך נורא. חברות התעופה הן הקו הראשון של הנפגעות, וכל תעשיית התיירות. סוכנויות נסיעות וטיולים, המלונאים. אין ספק. גם המעגלים השניים נפגעים. כל מי שמספק שירותים לענף המלונאות או התיירות, למשל, גם הם ייפגעו (אם כי לכו תדעו, אולי בפסח כבר נהיה אחרי השיא והישראלים ישטפו את הארץ בהמוניהם). גם חברות הביטוח הולכות לחטוף חתיכת כאפה.
ביטול אירועי ספורט יפגע באולמות, במסעדות, באלה שמוכרים בייגלה בחוץ. במוניות, בחברות הסעות, מה שאתם לא רוצים. שליחת אנשים לבידוד תפגע בעסקים, בחברות, במפעלים. באיטליה סוגרים את בתי הספר. אם זה יקרה גם בישראל, ועוד לפני פסח, המשמעות תהיה מאות אלפי הורים ישראלים שלא יכולים ללכת לעבודה. זו פגיעה משמעותית בכלכלה. זה מריח כמו רבעון אבוד של צמיחה אפסית, או נמוכה מאוד.

אבל בואו נחשוב שניה על האלטרנטיבה. האלטרנטיבה היא לא לעשות את כל זה. להיות פחות זהירים, לא לבודד כל כך הרבה אנשים, לא להטיל כל כך הרבה מגבלות. הנזק למשק יהיה מוגבל יותר, אבל רק בטווח הקצר. גם ככה המשק נפגע מכך שהקורונה משתוללת בעולם. עצירת הייצור בסין פוגעת ברשתות האופנה, ביצרנים ישראלים, במי שאתם לא רוצים. אין לזה קשר למשרד הבריאות. כנ״ל חברות התעופה – התיירים מאיטליה לא יבואו בלאו הכי, לא משנה מה משרד הבריאות יגיד. ואם, חלילה, האנשים הנשאים/חולים שמסתובבים ולא יודעים שהם נשאים/חולים ידביקו עשרות או מאות אלפי ישראלים אחרים, הפגיעה במשק תבוא ממילא.

יש סיבה טובה מדוע משרד הבריאות מבקש להיות זהיר, גם אם לפעמים זה מרגיש שהוא זהיר מדי (זהיר יותר מהמלצות ארגון הבריאות העולמי, למשל, שממליץ לא לבטל כרגע טיסות ותנועה של אנשים). את התיאור הכי טוב ל׳למה משרד הבריאות עושה את זה׳ מצאתי בגרף זה שמישהו שיתף בטוויטר:

משרד הבריאות מנסה, בעצם, להקטין את עומס על מערכת הבריאות, ולפזר אותו. במקום שתהיה מכה חדה אבל קצרה, עדיף למשרד בריאות שהמכה תהיה פחות קשה, וארוכה יותר. אחרת, לו המכה תהיה קצרה אבל חדה, היא עלולה לזלוג מעבר לקיבולת של מערכת הבריאות. כלומר, שלא יהיו מספיק מיטות אשפוז פנויות בטיפול נמרץ או בחדרי המיון, שלא יהיו מספיק רופאים ואחיות ואנשי צוות רפואי, שהמערכת לא תוכל להכיל את כולם. הנזק במקרה כזה, מעריך משרד הבריאות, יהיה גבוה יותר.

באותה הרוח, מי שרוצה לקרוא עוד, על מה צפוי בעתיד הקרוב, אני ממליץ בחום על המאמר הזה של פרופ׳ רן בליצר מקופת חולים כללית. זה כנראה המאמר הבהיר, הרגוע והברור ביותר שקראתי בעברית על הנושא. הנה רק ציטוט אחד מתוכו: (אוקי, שניים)

מדוע לא לקבל את התפיסה של "ניתן לגל התחלואה לעבור ונגמור עם זה"? בגלל מגבלות הספיקה של מערכת הבריאות, והמחיר בחיי אדם של החלטה כזו. מכיוון שלמחלה אין טיפול ייעודי או חיסון, ומכיוון שאחוז קטן אך משמעותי מהחולים (10% ויותר בקבוצות הגיל המבוגרות) יסבול מתחלואה קשה, המענה למקרים הקשים ביותר הוא טיפול תומך ביחידות טיפול נמרץ וטיפול מוגבר. ליחידות אלה יש כוח אדם ומשאבים מוגבלים.

לכן אם גל התחלואה יהיה מתון, ממושך ונשלט תצליח מערכת הבריאות לתת טיפול מיטבי לכל חולה קשה ולהציל מטופלים רבים, כפי שהיא עושה בכל חורף. אחרת התמונה יכולה להיות דומה לזו שבעיר הסינית ווהאן, שבה מערכת הבריאות קרסה בגלל גלי התחלואה הקשה. עוד יתרון להאטת התחלואה הוא האפשרות שיתגלו פרוטוקולים טיפוליים וטיפול תרופתי יעיל יותר, וכך יינצלו הרבה יותר חולים קשים.

6
אני לא יודע אם ההחלטה של מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב נכונה או לא. לא תהיה דרך לדעת אלא בדיעבד, וגם אז לא תהיה דרך לדעת. אם הוא יעשה הכל נכון, זה אומר שהתחלואה והתמותה בישראל יהיו נמוכות יותר מאשר במקומות אחרים. במקרה כזה יגידו לו: אתה רואה, סתם היית היסטרי.

בר סימן טוב. עדיף לקבל החלטות מוגזמות מלא לקבל החלטות בכלל (צילום: אוראל כהן)

בר סימן טוב. עדיף לקבל החלטות מוגזמות מלא לקבל החלטות בכלל (צילום: אוראל כהן)

לא הייתי רוצה להיות עכשיו בנעליו של מנכ״ל משרד הבריאות. אירוע כזה קורה פעם במאה שנה. אף אחד לא רוצה שזה יקרה במשמרת שלו, אבל זה יקרה במשמרת של מישהו. כל עוד הוא ימשיך לקבל החלטות בצורה שקופה וימשיך להציג אותן לציבור בצורה שוטפת, בהירה ומנומקת, מוטב לקבל החלטות מאשר לא לקבל החלטות כלל. אני מסקר את הממשלה יותר מעשור. ראיתי המוווווווןןןןןןןן פקידים שלא יודעים לקבל החלטות (שלא לדבר על פוליטיקאים). אם אני צריך לבחור בין פקיד שמקבל החלטות שיכולות להתברר בדיעבד כמוגזמות, או פקיד שלא מצליח להחליט בכלל, אני מעדיף את זה שמחליט ולפעמים טועה.

אמא שלי, מבחינתי, היא סימן טוב לכך שהעסק מנוהל סביר. דיברתי איתה היום. היא בת 67, לגמרי בקבוצת הסיכון. ולמרות שיש לה סיבות מוצדקות להיכנס לחרדה, היא היתה רגועה להפליא (לפחות בשיחה איתי). היא חזרה שוב ושוב על כך שמנכ״ל משרד הבריאות עולה בכל הערוצים ומרגיע. זה, מבחינתי, סימן מצוין (גם אם סובייקטיבי לא באמת מדעי).

7
רק שהפוליטיקאים לא יפריעו ולא יהפכו את זה לסיפור פוליטי. לניסיון ללחוץ על הקמת ממשלת אחדות, או השד יודע איזה דברים הם מסוגלים לעולל.

8
לא כולם יעברו את זה באותה צורה. העניים יותר יסבלו יותר, כמו תמיד. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה לתקופה ממושכת יידפקו. גם מי שעובד בעבודת צווארון כחול ונמצא בסכנה גדולה יותר שמקום העבודה שלו ייסגר. אין לי דברים חכמים במיוחד להגיד על זה, לבי עם כל מי שייפגע יותר.
גם כלכלות מסוימות ייפגעו יותר ואחרות ייפגעו פחות. אם להשתמש במשהו שאמר לי מוקדם יותר מתיה, החבר האיטלקי שלי שגר ברומא, גם כלכלות הם כמו בני אדם. חלק צעירות ובריאות ויעברו את זה בסדר, וחלק, כמו איטליה, הן בקבוצת סיכון משמעותית והולכות לחטוף חזק.

ישראל צלחה את המשבר של 2008 בצורה מצוינת בין היתר כי המערכת הפיננסית שלה לא היתה מורעלת ובגלל שהגירעון הממשלתי היה אפסי. המערכת הפיננסית שלנו עדיין בסדר (אם כי לאנשים יש יותר חובות היום), אבל הגירעון שלנו גבוה מאוד. תוסיפו על זה את העובדה שאין לנו ממשלה מתפקדת ושאין לנו תקציב מאושר השנה, מה שמגביל מאוד את היכולת של משרדי הממשלה להגיב במהירות וביעילות, והנה מתכון לכך שאם המשבר הכלכלי יכה בנו הוא עלול להיות ארוך יותר ממה שהיה ב-2008. אבל בסופו של דבר, זה יחלוף. ואחרי המשבר, הכלכלה תצמח במהירות. זה מה שקרה בכל המשברים הקודמים.

9
זו הולכת להיות תקופה קשה. אין לי מושג כמה זמן היא תימשך. כל מי שאומר לכם שהוא יודע לכמת את הנזק לכלכלה הגלובלית משקר. זה הולך להיות רע. השיא, כנראה, עוד לפנינו. אנשים ימותו. אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם. אנשים יחלו ויסבלו. כלכלות יסבלו. אירועים גדולים יתבטלו (כולי תקווה שהאולימפיאדה ויורו לא יבוטלו). אבל זה יחלוף. בהנחה שבקיץ זה יירגע בגלל הטמפרטורה, ובהנחה (שאני לא יודע עד כמה היא מבוססת) שעד הסתיו/חורף הבא יהיה לנו חיסון/טיפול, זה יהיה בסדר. עברנו גם את משבר 2008, עם כל כמה שהוא היה נוראי. והוא היה נוראי.
להיות בבידוד זה מסריח, אבל בשנת 2020 זה קל יותר להיות בבידוד מאי פעם. יש לכם נטפליקס, אתם יכולים להזמין אוכל מהסופר, כל קופות החולים נגישות לכם באפליקציה, גם הבנק, גם מיליון דברים אחרים. במקצועות רבים אפשר לעבוד מרחוק. אולי זה אפילו ישנה כמה נורמות עבודה לטובה.
יהיה בסדר.
החזיקו מעמד, ושטפו ידיים.

תבל

0.
זה הולך להיות הדבר הכי תלוש שתקראו ביום הבחירות. אבל קודם כל, מוזיקה:

1.
במאי 2015, במסגרת הדוח השנתי שלו, פרסם מבקר המדינה דוח מקיף על מחדל חמור של הביטוח הלאומי. לא מחדל בחלוקת קצבאות, לא אי סדרים כספיים, לא טובות הנאה. הפרק הזה בדוח המבקר עסק במערכת מחשב. או ליתר דיוק, המבקר בדק את התכנית הגרנדיוזית, אולי המגלומנית, של הביטוח הלאומי להחליף את 40 (!) מערכות ליבה ישנות שלו במערכת חדישה. הפרויקט הזה, שזכה לשם פרויקט ״תבל״, נהגה בביטוח הלאומי בסוף 2009, היה אמור להימשך קצת יותר מעשור (כלומר, עד השנה), ולעלות קצת פחות מחצי מיליארד שקל.
מפה לשם, זה לא קרה.
בכלל.
אפילו לא קרוב.
בדוח יבש מאוד, ולא מאוד ברור (במשרד המבקר יודעים לכתוב פרקים יותר קוהרנטיים), אנשי המבקר מפרטים איך עלות הפרויקט התנפחה והתנפחה, כיצד לוחות הזמנים נדחו ונדחו. כבר בעת פרסום הדוח, באמצע 2015, היה ברור שמדובר בכשל חמור. אחרי שנתיים – שנתיים! – הודיע הביטוח הלאומי עצמו כי דוח מיוחד שחיבר צוות מומחים חיצוניים שהזמין קבע כי הביטוח הלאומי הוציא 600 מיליון שקל על תקלה קולוסאלית. מתוך 33 מערכות חדשות, רק 1 פעלה, וגם זה באופן חלקי. על פי ההערכות החדשות, העלות התנפחה בעוד 800 מיליון שקל, נוסף על ה-600 שכבר הוצאו, ולוחות הזמנים התארכו בעשור נוסף. כלומר, במקום 11 שנה ופחות מ-500 מיליון שקל, יותר מ-20 שנה, ובערך 1.4 מיליארד שקל, כלומר פי שניים זמן וכמעט פי שלושה כסף.
נחמד.
אי לכך ובהתאם לזאת, הודיע מ״מ מנכ״ל ביטוח לאומי כי הוא מקפיא את הפרויקט.

2.
נזכרתי בסיפור הישן הזה השבוע בגלל משהו ששמעתי בכלל באוניברסיטה. אני לוקח כאן קורס שבוחן פרויקטים דיגיטליים בממשלה, ומנסה להבין למה רובם נכשלים, ואיך אפשר לגרום להם לא להיכשל. כתבתי על זה לאחרונה כאן. בקורס באוניברסיטה למדנו לעומק את הכישלון המהדהד של האתר הדיגיטלי של ממשל אובמה שהיה אמור לאפשר לאזרחים אמריקאים שאין להם כיסוי רפואי להירשם לאובמהקייר. לאתר קוראים HealthCare.gov, הושקעו בו לפני השקעות בערך חצי מיליארד דולר (יש הערכות שונות, והעלות התנפחה לפחות פי שלושה בהמשך), אבל למרות זאת, כשהושק באוקטובר 2013, הוא היה כישלון מהדהד. זו היתה תכנית הדגל של הנשיא אובמה, ולכן הכישלון הזה נדבק אליו. בגדול, האתר פשוט לא עבד. אי אפשר היה להירשם, הוא לא עמד בעומס, כל התקלות שאתם רק רוצים. זה היה כישלון כל כך מפואר, שכל מנחי תכניות הלייט נייט בארה״ב ירדו עליהם פצצה. הנה המיטב:

אבל אני לא מספר את הסיפור הזה בגלל הכישלון. פרויקטים דיגיטליים מגלומניים כאלה נכשלים, נקודה. אני מספר את הסיפור הזה בגלל מה שקרה אחר כך.

מעבר לזה שהבית הלבן גייס תוך שניה וחצי צוות קטן ורזה של מומחים מכל מיני מקומות (למשל, מגוגל) שיפתור את הבעיה (בהצלחה), לציבור אשכרה היה אכפת. אולי אני צריך לדייק את זה: לנבחרי הציבור היה אשכרה אכפת. כן, היה כאן פוטנציאל בלתי נדלה להיכנס בנשיא על הבייבי המרכזי של הכהונה שלו, סבבה, זה אחלה בונוס. אבל חוץ מזה, זה אשכרה עניין את הרשות המחוקקת לפקח על הפעילות של הרשות המבצעת. כמו בתיאוריה. מדהים, לא?
הקונגרס הודיע שהוא עושה חקירה משל עצמו (דרך ה- Government Accountability Office, שזה גוף של הקונגרס שאין לו ממש מקבילה בישראל), וגם הממשל עצמו הקים ועדת חקירה (דרך ה-Inspector General). אנשי הגופים האלה ראיינו את כל מי שזז פחות או יותר, כל גורם רלוונטי, חקרו את תהליכי קבלת ההחלטות, מה שאתם לא רוצים, והפיקו דוחות מקיפים. הדוחות האלה עצמם נחקרו, נקראו, ונידונו על ידי הרשות המחוקקת, ועל ידי גופים אחרים. זה אשכרה הזיז למישהו.

ומה קרה בישראל עם המחדל האדיר של פרויקט ״תבל״ של הביטוח הלאומי? כלומר, מלבד פרק בדוח מבקר המדינה ב-2015 שזכה לכמה כותרות בעיתונות הכלכלית ביום פרסום הדוח, וזהו. מה קרה? נשפכו שם 600 מיליון שקל מכספי משלם המסים הישראלי על מערכת בלתי מתפקדת. אלה מערכות שאמורות לתת שירות לציבור הישראלי, לייעל את עבודת הביטוח הלאומי, לקצר תהליכים, לפשט בירוקרטיה, לוודא שמידע לא הולך לאיבוד, שזכאויות לקצבאות לא מחושבות באופן ידני ושאין טעויות, כאלה מין דברים קטנים ופעוטים, ממש זוטי זוטות. האם מישהו מנבחרי הציבור שלנו, האם מישהו מחברי הכנסת, מחברי הרשות המחוקקת, הגוף הריבוני במדינת ישראל שאמור לפקח על הממשלה, האם מישהו מהם התעניין בנושא? האם מישהו מהם ניסה לעשות את העבודה שלו ואשכרה לפקח על הממשלה?

ובכן, כן.
איש אחד.
האיש הזה:
Uri_Maklev

לאיש הזה, אם אתם לא מכירים, קוראים אורי מקלב. הוא חבר כנסת מטעם יהדות התורה, והוא אחד מחברי הכנסת הנמרצים ביותר שתפגשו. (רציתי להביא לכם סטטיסטיקות מדויקות מאתר כנסת פתוחה על כמה דיונים הוא מנהל, מה אחוז ההשתפות שלו וכו׳, אבל אתר כנסת פתוחה נמצא בשיפוצים כבר די הרבה זמן, אז אין לי). בשבתו כיו״ר ועדת המדע של הכנסת, חבר הכנסת אורי מקלב, ככל שהצלחתי למצוא בפרוטוקולים של ועדות הכנסת השונות, הוא חבר הכנסת היחידי שיזם וקיים והשתתף לא בדיון אחד על פרויקט ״תבל״, אלא שניים (למען הדיוק: הוא נכח בעוד דיון, בוועדה לביקורת המדינה, תיכף אגיע לזה).

חבר הכנסת מקלב, שלאורך הדיונים האלה היה רוב הזמן חבר הכנסת היחידי שנכח בחדר, אשכרה זימן לכנסת את כל הפקידים האחראים, מהביטוח הלאומי ומגופים נוספים, בשביל שייתנו דין וחשבון לרשות המחוקקת על מה בשם אלוהים הם עשו עם הכסף שלנו, ולמה כל הפרויקט הזה התשבש בצורה כל כך קולוסאלית.

היחידי.

ועם כל הפירגון לעבודה הפרלמנטרית של חבר הכנסת מקלב (באמת, בלי ציניות), זה לא מספיק. 600 מיליון שקל מכספי משלם המסים הלכו לפח, תכנית גרנדיוזית להחליף 40 מערכות ליבה הסתיימה במערכת אחת חצי מתפקדת, בעלות שהתנפחה פי שלושה ובלוחות זמנים שהתנפחו ליותר מ-20 שנה, וזה כל מה שהרשות המחוקקת יודעת להפיק? שני דיונים בוועדת המדע שחבר כנסת אחד נוכח במהלכם?
זהו?!

באותה נשימה, אגב, בוז לוועדה לביקורת המדינה, ממש בוז. הוועדה לביקורת המדינה היא ה-וועדה שאמורה לדון בדוחות של מבקר המדינה. והיא אכן דנה בדוח הזה, ובנושא הזה. הנה הפרוטוקול. אם תעיינו בו תגלו שמחדל ״תבל״ היה נושא אחד מתוך שלושה נושאים בדיון הזה, ושרוב רובו לא התייחס אליו כלל. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שנושא הדיון המרכזי היה ״אי מיצוי זכויות בביטוח הלאומי״. זה נושא חשוב ורחב בפני עצמו. כשאתם דוחסים פנימה נושא גדול נוסף, זה די ברור שלא תספיקו לטפל בו. בקיצור, בוז לוועדה לביקורת המדינה.

3.
עשור חלף מאז פרויקט ״תבל״ של הביטוח הלאומי יצא לדרך. ב-2017 הוא הוקפא בידי מ״מ מנכ״ל הביטוח הלאומי, אחרי ש-600 מיליון שקל הושקעו בו, אבל ב-2018 הוא חודש על ידי המנכ״ל הקבוע מאיר שפיגלר. בסוף 2018 שפיגלר הגיע לדיון אצל מקלב לתת דין וחשבון על התקדמות הפרויקט. זה הכי טוב שהכנסת שלנו, הריבון, הצליח להפיק במסגרת תפקידו כמפקח על הרשות המבצעת. ח״ח למקלב ולשפיגלר (זה עולה לי בבריאות להגיד את זה), אבל זה ממש ממש מביך.

אם אנחנו רוצים שהאנשים שמנהלים את כספי המסים שלנו יעשו איתם עבודה טובה יותר, ינגישו לנו שירותים דיגיטליים, יהפכו את ישראל לסטארט אפ ניישן באמת ולא לסטארט אפ ניישן עאלק, אנחנו צריכים נבחרי ציבור שאשכרה עושים את העבודה שלהם. הייתי מצפה שדיון בנושא הזה יגיע לוועדת הכספים, ולא יידחק לוועדה צדדית של הכנסת (עם כל הכבוד לוועדת המדע). למעשה, אלמלא החריצות של חבר הכנסת מקלב, לא היו מתקיימים שום דיונים בנושא הזה. אם חבר הכנסת גפני, יו״ר ועדת הכספים, היה מחליט לשים את הנושא על סדר היום של ועדת הכספים, ומקיים עשרה דיונים בנושא ולא אפס, אחד בחודש עם דוחות התקדמות ברורים וכו׳, לביטוח הלאומי היתה מוטיבציה משמעותית להשתפר. כך גם לגופים ממשלתיים אחרים שהיו יודעים שנבחרי הציבור – המייצגים של הציבור, ציבור משלם המסים – מסתכלים מקרוב על העבודה שלהם.

לצערי זה לא ככה. אני יכול לחשוב על כל מיני הסברים. ראשי ועדות הכנסת קובעים את סדר היום שלהן בהתאם לפוליטיקה, בהתאם ללחצים מצד משרדי הממשלה, בהתאם ללחצים מצד בעלי אינטרס, לוביסטים, ועדי עובדים, ויתר גופים עם כח. הם לא קובעים את סדר היום שלהן לפי אינטרסים רחבים יותר. עוד מערכת מחשבת מתפקדת פחות או יותר מזיזה להם כהוא זה. הם ממילא לא משתמשים במערכות האלה, כי הם מספיק קרובים לצלחת – יא רבאק, הם הצלחת – בשביל שלא יהיה להם אכפת. וזו, לדעתי, הסיבה האמיתית.

תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
חג בחירות שמח.

מה צריך לקרות כדי שנראה מסלולי השקעה ירוקים בקרנות הפנסיה שלנו?

פוסט אורח של נירית, על נושא קרוב ללבי. קבלו אותה


 

 

יותר מכל דבר אחר, 2019 תיזכר כשנת משבר האקלים. שריפות הענק באוסטרליה היו רק אחת בסדרה ארוכה של תופעות טבע חריפות, אך הן שבו והחזירו לקדמת הבמה את משבר האקלים המתעצם. טוב, אולי לא יותר משתי מערכות בחירות רצופות ועוד אחת בדרך. הבעיה היא שהמקום שאליו משבר האקלים עדיין לא חלחל עמוק מספיק הוא שוק ההון, וספציפית לשוק ההון הישראלי ולקרנות הפנסיה הישראליות שמשקיעות בו ובמקומות אחרים. רק לפני כשבוע פרסמו גרינפיס דוח מיוחד לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס שבו הראו שהגופים הפיננסיים הגדולים עדיין משקיעים סכומי עתק בדלקים פוסיליים.

לפני כמה חודשים שאול כתב על מארק קרני, נגיד הבנק של אנגליה וקנדה לשעבר, שבינתיים הספיק לסיים את תפקידו ולהתמנות לשליח מיוחד של האו״ם לפיננסים ולמלחמה במשבר האקלים בסבב השיחות הקרוב בנושא בסקוטלנד, וגם ליועץ מיוחד לרה״מ הבריטי בוריס ג׳ונסון באותו נושא. מארק קרני סבור שלשוק ההון ולמשקיעים המוסדיים השפעה מכרעת על המלחמה במשבר האקלים באמצעות תיקי ההשקעות שלהם. אלה מילים גדולות אך העיקרון הוא למעשה פשוט מאוד ומוכר לכולנו בביטוי: בעל המאה הוא גם בעל הדעה. מי שמשקיע הרבה כסף בחברות יכול להחליט אילו חברות ירחיבו את הפעילות העסקית שלהן ואילו ידשדשו מאחור. באילו תחומים נראה צמיחה מואצת בשנים הקרובות ומהי התנהלות עסקית מקובלת. 

דוגמאות להשפעה של גופים מוסדיים כמו בנקים וקרנות פנסיה על התנהלות כלכלית אפשר למצוא די בקלות. המלחמה בהלבנת הון הפכה למשל לדרישה בסיסית למדי של רגולטורים שונים ששילבו ידיים כדי לצמצם פשיעה בינלאומית והעלמת מס. כתוצאה מכך, חברות שנותנות יד להלבנת הון יתקשו לגייס כסף ממשקיעים להמשך הפעילות שלהן והן אף עלולות להיענש בסנקציות כלכליות נוספות. בחו״ל ישנם גם משקיעים שקובעים לעצמם מגבלות השקעה ערכיות או שדורשים מהחברות שבהן הם משקיעים לעמוד באמות מידה ערכיות מחמירות יותר. קרנות פנסיה ציבוריות מארה״ב, נורווגיה ויפן למשל, נמנעו לאורך השנים מהשקעה בחברות שלקחו חלק במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בחברות סיגריות ונשק וכיום נמנעות גם מהשקעה בחברות דלקים פוסיליים. 

וזה לא רק עניין של מינוף הכוח הכלכלי להשפעה על ערכים אתיים שהיינו רוצים לראות. בהולנד, אחד מגופי התפעול וניהול ההשקעות שמשרת כמה קרנות פנסיה החליט שלא יתכן שהם יתרמו למשבר האקלים שמעמיד את המדינה שלהם בסכנת הצפה כמעט מיידית. הם החליטו למשל שטכנולוגיות מים הן אחד הנושאים שחשוב להם להשקיע בהם כדי להקטין את הסיכונים הפיננסיים בתיקי ההשקעות של החוסכים לפנסיה. יותר ויותר חברות ורגולטורים מבינים שמשבר האקלים מציב סיכונים משמעותיים: יותר נזקים אקלימיים יתבטאו ביותר הוצאות לחברות הביטוח, בקריסת חברות שלוות כספים מהבנקים ומקרנות הפנסיה ובירידות ערך משמעותיות לתיקי ההשקעות שלהם. 

ובישראל מה? ב-2011 פרסם אגף שוק ההון עם המשרד להגנת הסביבה מדריך שכתבה נוגה לב-נדן ציון על שילוב מדדי ESG בתחומי הסביבה, החברה והממשל התאגידי בהשקעות של גופים מוסדיים. המדריך לא עורר שינוי וקרנות הפנסיה המשיכו להשקיע בכל מה שחשבו שישיג לחוסכים תשואה טובה, גם אם מדובר בחברות טבק, הימורים ונשק. רק בסוף 2017, נזכרו ברשות שוק ההון להתייחס לכך קצת יותר ברצינות ויישרו קו עם הפיקוח על הבנקים שעשה זאת כמה שנים קודם לכן. דורית סלינגר, שהיתה המפקחת על שוק ההון אז, דרשה מהגופים המוסדיים להצהיר האם הם מתייחסים לנושא ההשקעות האחראיות במדיניות ההשקעות שלהם. כמו בבנקים, גם הניסיון הזה הסתיים בהצהרות כלליות ולא מחייבות של הגופים לשקול אולי להתייחס לנושא, וגם אז רק בהשקעות מקומיות, ורק אם ימצאו לכך מקום. 

מה בעצם צריך לקרות כדי שמשהו יזוז בשוק ההשקעות המוסדי? שלושה דברים עיקריים: אנחנו צריכים להיות יותר אקטיביים ולאותת לגופים שאיכפת לנו משיקולי סביבה וחברה; הרגולטור יכול לבדוק מהם החסמים שמונעים מהגופים ללכת לכיוון הזה ולגרום לגופים להטמיע את השיקולים הללו כחלק מניהול הסיכונים השוטף שלהם; והגופים המוסדיים עצמם צריכים להבין שגם להם יש אחריות אדירה לא רק לעזור לנו לחסוך יותר כסף לגיל הפרישה, אלא גם לתרום לסביבה בריאה יותר שבה נחיה בעתיד.  

מה קרנות הפנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בחברות שטובות יותר לעתיד של כולנו?

ישראל היא שוק קטן מאוד. הגופים המוסדיים מנהלים סכום אדיר של כ-1.7 טריליון ש״ח כשקרנות הפנסיה החדשות שבהן רובנו חוסכים מנהלות כרבע מסכום זה. עם כמות כסף גדולה כל כך שקרנות הפנסיה צריכות להשקיע באופן שמבטיח פיזור גבוה של הכסף קשה להן להיות ממש סלקטיביות בבחירת ההשקעות. כמות ההון שמנהלים הגופים המוסדיים גדולה כל כך על השוק המקומי שהם פשוט משקיעים בכל מה שיש. מצד אחד, קשה ממש להימנע באופן גורף מהשקעה בתחומים מסוימים או בחברות מסוימות במצב כזה. ומצד שני, כל החלטת השקעה של קרן פנסיה בעלת השפעה עצומה על השוק המקומי. בחו״ל לעומת זאת, קרנות הפנסיה שלנו לא יכולות להשפיע ממש על מאזן הכוחות הקיים. 

הדבר הראשון שקרנות פנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בהשקעות אחראיות יותר הוא פשוט לקבל החלטה כזו, רצוי באופן פומבי. לפני כחצי שנה ברק סורני, כמנכ״ל פסגות בית השקעות, הודיע שפסגות הוא הגוף המוסדי הישראלי הראשון שחתם על עקרונות להשקעות אחראיות שמקדם ארגון PRI (ארגון ביוזמת האו״ם, Principles for Responsible Investment). לפני כן פסגות גם גיבש אמנת אחריות תאגידית שפרסם באתר החברה. אך מאז סורני סיים את תפקידו, בדוחות הכספיים האחרונים של החברה אין שום התייחסות לנושא וברשימת החברות שבהן היא משקיעה ניתן למצוא גם חברות חיפושי נפט וחברות פלסטיק למשל. כך שלא ברור כיצד עקרונות ה-PRI באים לידי ביטוי בהתנהלות השוטפת של החברה. צבי ואבנר סטפק, מבעלי השליטה בבית ההשקעות מיטב-דש, ידועים במעורבותם הגבוהה בנושאים חברתיים והם התבטאו בנושא באופן פומבי לא אחת. מיטב ד״ש אף פרסמו את אחת ההצהרות היותר מפורטות בנושא מדיניות השקעה אחראית. ברשימת החברות שבהן השקיעה מיטב דש ניתן למצוא יותר השקעות בחברות קלינטק ביחס לכמה מקרנות הפנסיה הגדולות, אך גם השקעות בחברות אנרגיה מסורתית ובחברות חיפושי נפט. הדוחות הכספיים של החברה כלל לא מתייחסים לנושא וקשה להעריך עד כמה הם מסתמכים על שיקולי מדיניות השקעה אחראית.

בסופו של דבר, גם אם בקרן הפנסיה יש מנהל שאיכפת לו הקרנות מעדיפות שלא לשאת את דגל ההשקעות האחראיות ולהמשיך לשמור על עמימות בנושא. לקרנות הגדולות יש פחות אינטרס לעורר גלים שעשויים לגרום למעבר מסיבי של לקוחות לקרנות המתחרות. והקרנות הקטנות מתמקדות בעיקר בהוזלת דמי ניהול כחלק מרפורמת קרנות ברירת המחדל כדי למשוך כמה שיותר לקוחות ולהגדיל את נתח השוק שלהן. לאלה ולאלה אין רצון להתבטל כחריגות בשוק. למעט כמה מאבקים מתוקשרים בהסדרי חוב גדולים במשק בעבר, הגופים המוסדיים מעדיפים להוריד פרופיל ולא להצטייר בתקשורת כמי שמנהל קשרים לא ראויים עם בעלי הון כאלה ואחרים.

כדי שקרנות הפנסיה יוכלו למנף את הכוח שלהן כגוף מוסדי להשפעה אקטיבית על החברות שבהן הם משקיעים במטרה לעודד יותר התנהלות אחראית בהיבטי סביבה, חברה וממשל תאגידי צריכים לקרות עוד שני דברים. ראשית, הרגולציה הקיימת אוסרת על קרנות הפנסיה להחזיק נתח משמעותי במרבית סוגי ההשקעות כדי לעודד פיזור רחב ולהקטין את הסיכון להפסדים לחוסכים. אך היא גם מונעת מהקרנות להפוך לבעלי השפעה משמעותית בחברות המושקעות. שנית, במרבית החברות הנסחרות בשוק ההון המקומי יש עדיין בעלים המחזיקים בשיעור גבוה מאוד ממניות החברה. כדי לאפשר למשקיעים נוספים להפוך לבעלי עניין שיכולים להשפיע על החברה נרצה לראות יותר ויותר חברות שנתח משמעותי מהמניות שלהן נמכר לציבור.

מה הרגולטור עושה ומה הוא יכול לעשות טוב יותר?

הרגולטור יכול לעשות כמה דברים שמאותתים לחברות שכדאי להן לשקול מדיניות השקעות אחראית יותר, אך אני אתמקד פה בשני נושאים. משה ברקת, המפקח על קרנות הפנסיה, החליט לאחרונה שהוא לא אוהב את המעורבות של גופי ייעוץ חיצוניים שמספקים לחברות רבות במקביל אנליזה של חברות להשקעה עם המלצה האם ועד כמה להשקיע בהן. ספציפית, חברת הייעוץ אנטרופי שיש לה כמעט מונופול על השוק הזה בארץ לא ממש מוצאת חן בעיניו ולאחר כמה כיפופי ידיים ביניהם נראה שהיא קצת נסוגה ממתן ייעוץ בהחלטות השקעה. אך דווקא בשנה-שנתים האחרונות החלה אנטרופי להציע לקרנות הפנסיה גם ייעוץ בבניית מודל השקעות שמתחשב בשיקולי סביבה, חברה וממשל תאגידי בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים. כעת, יקשה עליהן להמשיך ולקדם גם את מודל ההשקעות האחראי. 

המהלך השני שקורה היום, ללא כל קשר למשבר האקלים, הוא של העברת ההקצאה של אגרות חוב ממשלתיות ייעודיות שהממשלה מנפיקה לקרנות הפנסיה בריבית מובטחת, מהחוסכים הצעירים אל החוסכים המבוגרים יותר. דווקא המהלך הזה שנבנה כדי לאפשר יציבות גבוהה יותר בגובה קצבת הפנסיה לחוסכים מבוגרים ולפנסיונרים שיהיו חשופים פחות לתנודתיות של שוק ההון, יוכל לאפשר לקרנות גמישות גדולה יותר בהשקעות. עד כה, קרנות הפנסיה השקיעו באופן חופשי רק 70% מהכסף שאנחנו חוסכים אצלן, ואילו כעת, יתפנו להן עוד סכומי כסף משמעותיים שיש להשקיע. אגרות החוב המיועדות אמנם סיפקו מעין רשת ביטחון בתקופות של ירידות בשוק ההון, אך בשנים רבות שבהן היו עליות משמעותיות הן דווקא הגבילו את שיעור התשואה שהקרנות הצליחו להשיג עבורנו.

מה אנחנו יכולים לעשות כלקוחות של קרנות הפנסיה?

כדי לגרום לקרנות הפנסיה להכיר בחשיבות של השקעות אחראיות אנחנו החוסכים צריכים להתחיל להשמיע את קולנו ולהראות להן שזה נושא שחשוב לנו. נושא שחשוב לנו עד כדי כך שנשקול להחליף קרן פנסיה לקרן שמשקיעה בצורה אחראית יותר. המערכת כולה, וגם הנטיה הטבעית שלנו, מוכוונות להשאיר אותנו במסלול ההשקעות של ברירת המחדל בקרן הפנסיה. אנחנו לא טורחים להתעניין באפשרויות השונות, סוכני הביטוח והמשווקים לא רוצים לקחת על עצמם את האחריות להמליץ על מסלול השקעה חלופי וגם לקרן הפנסיה עצמה זה קל יותר לנהל את כולנו במסלול ברירת מחדל. התקשורת מודדת את קרנות הפנסיה בעיקר בהיבטים של תשואה אל מול דמי ניהול וכך גם אנחנו מסתכלים על זה.

מה היה קורה אילו כחלק ממחאת הגז שארגנו אורלי בר-לב ואחרים היתה קמה קבוצה שקוראת לקרנות הפנסיה להפסיק להשקיע בחברות דלקים ונפט? מה היה קורה אם במחאת האקלים האחרונה שהובילו תנועות הנוער בעקבות חבריהם ברחבי העולם הם היו מפנים אצבע מאשימה גם כלפי קרנות הפנסיה שלא עושות מספיק כדי לדאוג לכך שכשהם יגיעו לגיל הפנסיה עוד יהיה אפשר לחיות על הכדור הזה?