יומן סוכר – פרק אחרון

לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע הארוך שלי לגמילה מסוכר. שנה לאחר מכן, הנה כמה תובנות רנדומליות מהשנה הזו.

1.
קוקה קולה היא אימפריית הרשע.
לאו דווקא קוקה קולה ישראל – לא שיש לי משהו טוב להגיד עליהם – אבל קוקה קולה העולמית. קוקה קולה כמוסד. הנה סיפור אחד לדוגמא שקראתי לאחרונה ב-(BMJ (British Medical Journal: מסתבר שקוקה קולה מימנה בחשאי כנס אקדמי של אוניברסיטת קולורדו בשביל להשפיע על הסיקור העיתונאי של מגפת השמנת היתר והסוכר. המטרה היתה אותה מטרה של תעשיית הטבק לפני כמה עשורים: לטעת ספק סביר אצל העיתונאים לגבי הקשר בין שתייה משקאות ממותקים (קוקה קולה ביניהם) לבין השמנת יתר וסוכרת. איך עושים את זה? על ידי מימון כנס אקדמי והצגת תיאוריה אלטרנטיבית, חרף כל העדויות המדעיות. במקרה הזה התיאוריה האלטרנטיבית היא שהשמנת יתר היא עניין של איזון קלורי. אם תעשו מספיק כושר, הכל יהיה בסדר.
לטובת המטרה זו, לטובת החדרת הספק, קוקה קולה השקיעה מיליון דולר בהקמת משהו שנקרא Global Energy Balance Network, שהמנהל שלה ישב באוניברסיטת קולורדו. היא עשתה את זה בחשאי, ואחרי שזה נחשף על ידי עבודה עיתונאית של הניו יורק טיימס, המרכז הזה נסגר בסוף 2015. מה שהכתבה הנוכחית חושפת הוא את פרטי הקשר המסחרי בין קוקה קולה לבין האוניברסיטה והחוקרים. למשל, העברה של 37 אלף דולר מקוקה קולה לאוניברסיטה ב-2014 למימון כנס בנושא, שגרם לפחות לחלק מהעיתונאים לפרסם כתבות כאילו הסיבה למגפת השמנת היתר היא היעדר פעילות גופנית מספיקה. (תודה לערן שהפנה את תשומת לבי לסיפור הזה).
זו ממש דוגמא קטנה. קוקה קולה מימנה לאורך השנים האחרונות הרבה מאוד חוקרים שמנסים ליצור את הספק הזה, חרף העדויות המדעיות החד משמעיות על הקשר שבין צריכת יתר של משקאות ממותקים וסוכר לבין מגפת השמנת היתר, הסוכרת ויתר התופעות שמרכיבות יחד את המחלה הנקראת הסנדרום המטבולי.
לפי כל מיני סקרים, הלוגו של קוקה קולה הוא הסימן המסחרי המזוהה ביותר בעולם. יש דרך קלה לבדוק את זה, וזה בדיוק מה שעשיתי בחודשים האחרונים: תשאלו אנשים אקראיים מה לדעתם הסמל המסחרי המזוהה ביותר בעולם. 9 מתוך 10 יגידו קוקה קולה. כשאתה הופך להיות חלק כזה אינטרגלי מהחיים של האנושות כולה, כנראה שתעשה הרבה מאוד דברים בשביל לשמור על הסטטוס הזה.

2.
גם חברות המזון האחרות אינן צדיקות. אחדות – שטראוס, להתרשמותי – מנסות באמת להשתנות. אבל עדיין, כשהרגולטור עושה צעדים בכיוון, הן עושות הכל בשביל לעצור אותו, לעכב אותו, לבלום אותו, למסמס את הצעדים שלו. את מלחמת הבלימה הזו ניהלה בישראל בהתחלה קוקה קולה, עד שהיא הצליחה לגרום לשר הבריאות יעקב ליצמן להוריד מעל סדר היום את הכוונה להטיל מס על סוכר מוסף במשקאות (חברת הלובינג של קוקה קולה ישראל הוא המשרד של תומר עמיר ועליזה גורן). ברגע שזה קרה, קוקה קולה השתתקו ונתנו לחברות אחרות להילחם את המלחמה הזו.
מי שעברה להיות בחזית היא אסם. למה? אפשר לחשוב על כמה סיבות: היא שולטת בענף הקטשופ (25% סוכר), ובחטיפים (במבה, למשל, היא חטיף שכמות הנתרן שבו היא בערך רבע עד שליש מכמות הנתרן היומית המומלצת לילדים. וחוצמזה, זה חטיף ש-34% ממנו הם שומן. הייתם נותנים לילדים שלכם לצרוך גבינה 34% שומן כל הזמן?). ואלה סתם שתי דוגמאות, יש עוד.
כשהכוונות של משרד הבריאות לסמן את מוצרי המזון ולהחמיר את הרגולציה נכנסו ליישורת האחרונה אסם נעמדה על הרגליים האחוריו. יו"ר החברה דן פרופר השיל מעצמו את תדמית התעשיין הישראלי מלח הארץ (סליחה על משחק המלים) ועבר לתקוף חזיתית. אסם פעלה באגרסיביות גם מאחורי הקלעים (משרד הלובינג של החברה הוא פוליסי של בוריס קרסני, אותו משרד שגם תאגיד השידור שכר את שירותיו) ובסופו של דבר המלצות ועדת המזון של משרד הבריאות רוככו, ובעיקר היישום שלהן נדחה. וזה עוד כלום, אני מניח שהחברות יילחמו את הקרב האחרון שלהן בכנסת, כשהמשרד יביא בקרוב את ההמלצות בצורה של תקנות לאישור ועדת הבריאות של הכנסת.
*
חברות המזון צריכות להבין שהעולם השתנה. אם הן מוכרות לנו מזון מזיק, הן צריכות להבין שהן מכורות לזה לא פחות מאיתנו. כי ברגע שאנחנו נרים את הראש ונדרוש להתנער מהאוכל הלא בריא שלהן, ותהיה אלטרנטיבה בריאה וזולה – וכשיהיה מספיק ביקוש, יהיו אלטרנטיבות כאלה – הן יאבדו בבת אחת את ההכנסות שלהן. את תרנגולות ביצי הזהב שלהן. אלה בהן שיקדימו להתעשת, ישרדו.

3.
הנה רשימת הדברים החלקית שלא נכנסת אלי יותר הביתה:
מעדני חלב למיניהם. כלום. פשוט כלום. לא לילדים ולא לי. לעיתים נדירות אני קונה יוגורט חמוץ, אבל האמת שגם איתם כבר הפסקתי. אין לי צורך בהם יותר.
דגני בוקר. לא קונה את השיט הזה יותר. ואם כן, זה לעיתים נדירות ממש, וגם אז רק את הסוג הצהוב והפושט שיש בו מעט סוכר מוסף יחסית (בברנפלקס יש פחות סוכר מוסף, אבל הילדים שלי מסרבים לאכול את זה. התפשרתי איתם על הצהוב). וגם אז, רק הילדים אוכלים את זה, וממש מעט. אני פשוט הפסקתי.
שוקו. אין. כלום. נאדה. בהתחלה עוד קניתי לילדים את הסוג הזה של שטראוס שאין בו סוכר מוסף. בהדרגה הפסקתי גם עם זה. היום אין את זה יותר בבית.
שתיה ממותקת. האמת? גם קודם לא היה, אבל הפסקתי לשתות גם זירו. לחלוטין. לא נוגע. קודם שתיתי ליטר וחצי ביום, כל יום. הפסקתי עם זה בבת אחת. רק מים או תה בלי סוכר. כן, זה משעמם פצצה. לא נורא, מתרגלים.
מיצי פירות. אין יותר. לא קנוי (פויה) וגם לא סחוט (טעים!). למה? כי זה רק סוכר. זה לא בריא בשום צורה, זה פשוט רק סוכר. אם בא לי מיץ תפוזים – ובא לי – אני אוכל תפוז.
חטיפים. אין. פשוט נגמר. גם לא לילדים. האמת? זה אפילו לא חסר להם.
מתוקים. אני לא אוכל יותר. שום כלום. לא עוגיות, לא עוגות, לא ממתקים, לא בארוחות שישי ולא בבוקר ולא כלום. הילדים כן, אבל מעט מאוד קנוי. משתדלים מאוד להכין עוגיות/עוגות ביתיות עם מעט מאוד סוכר. ותתפלאו, לילדים אין שום בעיה עם זה. זה מספיק מתוק בשבילם גם כשיש בזה מעט מאוד סוכר.

וזה, השינוי הזה בדיוק, זה מה שחברות המזון ממש לא רוצות שיקרה.

מה כן?
הגדלתי משמעותית את כמות הירקות שאנחנו קונים ושאני צורך. אבל משמעותית. בחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה ירקות. אני אוכל כל כך הרבה ירקות שנהיה לי צורך בירקות. בחיים לא היה לי צורך בירקות. בטח לא בעגבניות. והנה, יש צורך. ללמדכם שצרכים הם דבר נרכש.
אני כן שותה קצת בירה. בערך אחת-שתיים בשבוע. סורי.
לחם. כמעט שלא אוכל לחם לבן או פיתות אלא רק לחם מלא שאנחנו אופים בבית בסופ"ש. הילדים לצערי כן אוכלים קמח לבן (אבל גם בזה אנחנו מטפלים, פשוט בהדרגה).

4.
הדבר הכי מעצבן בלהפסיק לאכול סוכר הוא שהעולם בנוי על סוכר. כשאתה מנסה לאכול בחוץ, ולפחות ארוחה אחת אני אוכל כמעט כל יום בחוץ, אתה מגלה שיש לך מעט מאוד אפשרויות למצוא אוכל נטול סוכר מוסף. באידיאל, הדבר הזה אמור להיות כמו מנות טבעוניות. מי שרוצה, שתהיה לו אפשרות, וסימון ברור שהמנה לא כוללת סוכר מוסף. בפועל, זה כמעט שלא קיים. הכל מגיע עם רטבים עם סוכר, עם פחמימות מיותרות שלא ביקשתי, עם דבש, סילאן, וכו'. למה? כובע.
מקווה מאוד שבתוך שנתיים-שלוש מהיום המצב יהיה טוב יותר. ואתם יודעים מה צריך בשביל שזה יהיה טוב יותר: ביקוש. אם יהיה מספיק ביקוש ציבורי ליצירת מנות בלי סוכר וסימון שלהן, יהיו מנות כאלה.

5.
שנה אחרי שהתחלתי את המסע להפחתת הסוכר, כל המשפחה אוכלת פחות סוכר. זה חד משמעי וברור מאוד. אשתי צורכת משמעותית פחות סוכר מקודם, על אף שהיא לא לקחה על עצמה משימה להפחית סוכר. פשוט חפרתי על זה כל כך הרבה, שזה קורה לבד. הקנייה השבועית שלנו השתנתה, יש פחות אפשרויות בבית, ואנחנו מפחיתים את כמויות הסוכר בדברים שאנחנו אופים, אז זהו. אוכלים פחות סוכר.
הילדים, אגב, מאוד מאוד מבינים. הם יודעים שסוכר זה לא בריא, הם יודעים שאבא לא אוכל דברים עם סוכר, והם יודעים שהם מוגבלים בכמות הסוכר שמותר להם לאכול. זה לא שהם לא אוכלים, הם אוכלים, אבל משמעותית פחות. אבל עזבו, זה לא החלק החשוב. החלק הבאמת חשוב הוא שהצורך שלהם – קריז הסוכר היומי שלהם – קהה וכמעט נעלם.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא המסגרות – הם עדיין מקבלים מתוק בבית הספר ובגן. זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה ואני לא מצליח לשנות את זה. זה, מבחינתי, האתגר הגדול באמת.

6.
שנה אחרי שהפסקתי לאכול סוכר (והקטנתי משמעות את צריכת הפחמימות) אני שוקל בערך 10-15 קילו פחות ממש ששקלתי לפני כן (לא נמדדתי לפני כן, אז אני לא יודע בדיוק כמה שקלתי, רק בערך). הירידה הזו לא התרחשה בתוך שנה אלא בתוך שבועות וחודשים ספורים, ועבורי היתה מפתיעה מאוד. לא התכוונתי להוריד במשקל, זה פשוט מה שקורה ברגע שמפסיקים עם הסוכר ומצמצמים מאוד את הפחמימות.
יחד עם הפסקת הסוכר עשיתי עוד משהו: התחלתי לאכול רק 3 ארוחות ביום. בניגוד לאיך שזה נשמע, זה אפילו לא ממש קשה. בבוקר אני לא אוכל כלום – שותה כוס תה והולך לעבודה. בסביבות שמונה וחצי אני אוכל כריך מלחם מלא עם ירק וגבינות. בצהריים אני אוכל ארוחת צהריים (לעיתים סלט, לעיתים בשר, מה שבא. משתדל מאוד מאוד שלא תהיה בארוחה הזו פחמימה, ואם כן, אז קצת). ואחרי זה, ארוחת ערב (דומה לארוחת בוקר, אבל תכלול גם ביצה או משהו כזה). וזהו. נגמר. אין אוכל בין לבין (להוציא איזה תפוח, וגם זה לא כל יום), ואין נשנושים.
כאמור, זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת. בפועל, אני לא מרגיש רעב. לפני שעשיתי את השינוי הזה הייתי רעב כל הזמן. מהרגע שהתחלתי לאכול מסודר, הרעב נעלם.
בשורה התחתונה, המשקל שלי היום הוא לגמרי תקין ביחס לגובה שלי. ובעיקר: הוא התייצב. אני לא יורד יותר במשקל.
במקביל, אני לא עייף, לא חסר אנרגיה ולא כלום. סתם נטול סוכר מוסף.

7.
את יומן סוכר התחלתי לפרסם בכלכליסט. אחרי פרק 7 עזבתי ועברתי לתאגיד השידור והיומן נגדע. פרסמתי עוד פרק וחצי פה אצלי בבלוג, והנה הפרק האחרון.
אבל עוד לפני הגדיעה שלו, היומן הזה לימד אותי דבר מדהים על עיתונות דיגיטלית.
יומן סוכר היה מוצר דיגיטלי בלבד. אף מילה ממנו לא התפרסמה בעיתון המודפס, רק באתר. אלון רייס ונעם תמרי המדהימים נתנו לו מראה מרהיב וכמה פיצ'רים אינטראקטיביים קטנים, וזה כל מה שהיה צריך. בבת אחת יומן סוכר הפך להיות המוצר העיתונאי שקיבלתי עליו הכי הרבה פידבק אי פעם מאנשים שמעולם לא הצלחתי להגיע אליהם עם הכתבות שלי. קיבלתי פתאום פידבק הרבה רחב ועצומתי מהכתבות על הפנסיה, בטח יותר מאלה על תקציב הביטחון וכו'. יומן סוכר לקח בענק. זה לא שהפרינט מת, אבל יחי הדיגיטל ודרכי ההפצה שלו!
זו גם היתה התשובה שלי לכל האנשים שהתקשרו מדי פעם והתעניינו אם אני עדיין בדבר הזה של הסוכר או שמא הפסקתי לכתוב על שטויות וחזרתי לנושאים רציניים.
יותר מזה, ככל שהקרב על הסוכר הלך והתקדם, הבנתי עד כמה הנושא הזה רציני ולגמרי לא נופל תחת הקטגוריה של שטויות. הקרב על הסוכר, הקרב על המזון שאנחנו אוכלים, הוא קרב כלכלי-פסיכולוגי-פוליטי אדיר מימדים. הוא קרב גלובלי. שותפות בו כל יצרניות המזון והמשקאות הגדולת ביותר בעולם. עשרות מיליארדי דולרים בשנה מוטלים על המאזניים, אם לא למעלה מזה. פוליטיקאים מעורבבים ומתערבבים, כך גם רופאים, תזונאים, וכלכלנים. כל אחד יודע לכתוב חוות דעת מטעם, כל אחד יודע להציג ראיות. כשנחשפים לזה מקרוב זה די מדהים.
הכסף שחברות המזון משקיעות בלובינג ובמאמצאים לבלום חקיקה שמטילה מס סוכר על המשקאות שלהן הוא אדיר. כך גם הכסף שהן שופכות על מימון מחקרים ובכלל. בסוף בסוף בסוף, מבחינתן זה קרב על כסף. מבחינת הפוליטיקאים זה קרב אדיר על הון פוליטי. ומבחינתנו, זה קרב על הבריאות שלנו, על האוכל שאנחנו מכניסים לפה של הילדים שלנו. אין קרב מוצדק מזה.

8.
ועוד משהו חשוב למדתי: זה לא רק הסוכר. גם לא המלח, גם לא השומן. זה לא רק מה שאנחנו מכניסים לתוך הגוף שלנו, שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול, אלא גם איך. איך אנחנו אוכלים את המזון שלנו. כיחידים, וכמשפחה.
משחר ההיסטוריה האנושית, מזון היה חלק חשוב מאוד מהיום יום, אם לא ה. חשבו כמה דברים נעשו סביב מזון, כמה דברים נבנו סביב מזון, מקשרים אנושיים ועד תעשיות שלמות. והנה, אחרי שהתקדמנו בפירמידת הצרכים של מאסלו, ואנחנו עסוקים כל היום בהגשמה עצמית וכל זה, אנחנו לא מקדישים תשומת לב למזון שלנו. לא רק למזון עצמו, אלא גם לאופן שבו אנחנו אוכלים.
כמה פעמים השבוע אכלתם על יד השולחן במשרד שלכם תוך כדי שאתם מנסים לעשות על מיילים או לגמור איזה פרויקט? כמה פעמים השבוע, החודש, בשנה האחרונה, אכלתם ארוחת ערב עם כל המשפחה שלכם בשעה סבירה? ולמיטיבי לכת, כמה פעמים השנה אכלתם ארוחת צהריים עם כל בני המשפחה שלכם שלא בסוף השבוע?
האם אתם יודעים איך הילדים שלכם אוכלים? האם הם אוכלים את מה שהכנתם להם במיקרו או במקרר? האם הם אוכלים על יד השולחן? האם הם אוכלים לבד או ביחד? האם הם מטביעים את האוכל שלהם בכמויות בלי הגיוניות של קטשופ רק כי אין אף אחד בסביבה. האם הם רואים את ההורים שלהם יושבים ואוכלים בנחת, או שהם רואים את ההורים שלהם חוטפים משהו על הדרך בשביל להספיק משהו אחר, או שהם לא רואים את ההורים שלהם אוכלים בכלל?
זה לא רק הסוכר. זה לא רק המלח או השומן. זה גם האופן שבו אנחנו אוכלים, האופן שבו אנחנו מרגילים את הילדים שלנו לאכול, להבין מהי תחושת שובע, ומה חשוב ומה לא חשוב במזון, ומהי משפחה ולמה חשוב לאכול יחד.

9.
יומן סוכר היה ניסיון לתיעוד אישי-פוליטי-כלכלי-חברתי של הדברים שלמדתי כשהתחלתי להפסיק עם סוכר. לשמחתי, זה הפך להיות משהו מעבר לזה. הרגשתי שהצלחתי לעשות שינוי מסוים בעולם, ולו בתודעה של כמה וכמה וכמה אנשים. אני מודה, כשהפסקתי לפרסם אותו בקביעות, התמלאתי ריקנות.
מה עכשיו?
עכשיו נחכה. כמו בפעמים הקודמות, דברים כאלה, כמו יומן סוכר, כמו המסע בערבות הפנסיה, דברים כאלה מפציעים יום אחד בלי התראה מוקדמת. בלי שתכננת, בלי שאתה לגמרי מבין מאיפה הם הגיעו. אלה דברים שנבטו בך בלי ששמת לב בכלל, וחיכו לרגע המדויק שבו הם צריכים להוציא גבעול זעיר מעל לפני הקרקע.
אז בינתיים, תודה גדולה לכל מי שעזר לי במסע הזה, לכל מי שתמך, לכל מי שחשף אותי לדברים חדשים ומרתקים שלא הכרתי (יש המון אנשים שמייצרים כל מיני דברים מגניבים בשביל להתגבר על הסוכר או על הצורך במתוק), לכל מי ששיתף, לכל מי שכתב לי על החוויה שלו, לכל מי שהדליף לי פרטי מידע מספרים ונתונים, לעורכים שלי שהבינו שזה מספיק חשוב ושנתנו לי לפרסם את היומן וכתבות וראיונות נוספים בנושא, ולכל מי שקרא.
*
זהו. אין לי מילות סיום חכמות מאוד חכמות להגיד.
חג חירות שמח שיהיה.

לינקים:
יומן סוכר, פרקים 1-7
פרק 8
פרק 9

שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.
להמשך קריאה

ועד בית

הספר החדש של אמירזיו והתכתבות מקרית עם אמירבןדוד בטוויטר גרמה לי להיזכר בדבר הזה

אי שם בשלהי שנת 1999, כחצי שנה לפני פורים 2000, זמן לא רב אחרי שגוייסתי לצבא ההגנה, עשיתי בעצם את הפריצה הראשונה והבלתי מורגשת שלי לעולם התקשורת. נועם פיינהולץ, שבאותה העת שירת כחייל מן השורה במחלקת התרבות של גלי צה"ל, בא אלי ובשורה בפיו. "פורים מתקרב ואני רוצה להעלות תכנית מוקומנטרית על להקת רוק שלא היתה. אני רוצה שתכתוב לה את התסכית", אמר לי. מהיוזמה הזו נולד בסופו של דבר "ספיישל ועד בית" – תכנית עם טל ברמן במלאת עשור להקמת הלהקה הפיקטיבית, לרגל הוצאת דיסק האוסף שלה "אולי מספיק?".

מי שהכיר אותי אז יודע שלא היה צורך ביותר מדי מאמצים בשביל להוציא אותי מביצת הבינוניות העגמומית שטבלתי בה. אימצתי את המשימה בשתי ידי כאילו זו היתה הזדמנות להתקבל לגל"צ.

את התכנית התחלתי לכתוב בלילות ההזויים והבודדים של האבט"ש שעשיתי בקיבוץ אלמוג, אי שם בבקעת הירדן בצפון ים המלח. ישבתי בלילה בבקתת השמירה הפרוצה לרוח המדברית החמה. בעודי מחכה למשאית החלב ולמשאית הלחמניות של אנג'ל שיורדות מירושלים חיפשתי רעיונות להתחיל. בבקתת השמירה שבכניסה ליישוב לא היה דבר מלבד דפים מצהיבים שהיו תלויים על הקירות, הוראות לשמירה נכונה מאת מח"ט הבקעה דאז, אל"מ אפי מושקטו, ורדיו טייפ ישן. מי ששירת בבקעה יודע שאין ברדיו שם שום קליטה לשום תחנה מלבד אחת – רדיו עמאן. וברדיו עמאן, אם לא ידעתם, היה אז מנהג מגונה לנגן בכל לילה על טייס אוטומטי את האלבומים של בוב דילן. וכך, לאחר כמה שעות רצופות של ניסורי מפוחית מורטי עצבים, הבזיק במוחי הרעיון כיצד להתחיל. נכתוב את סיפורה של להקת רוק אנטי-מחתרתית שקמה במחאה כנגד שילוב מפוחית במוסיקת רוק.

לילות על גבי לילות, שבוע שלם של כתיבה מאומצת ועוד כמה לילות של ליטושים לאחר מכן, בבסיס האם ברמאללה, הביאו בסופו של דבר לתוצאה הבוסרית הזו. אחרי שכתבתי את הכל, העברתי את החומר לנועם לעריכה. נועם, שהוא כנראה עורך הרדיו הטוב ביותר שאני מכיר, חתך בבשר החי ללא בושה ועשה שמות בטקסט עד גרסתו הסופית. אפילו שינינו את שמה המקורית של הלהקה הפיקטיבית מ"תצרף" ל"ועד בית". את השלד למרבית שירי הלהקה הפיקטיבית כתבתי אני, אם אני זוכר נכון, ואחר כך הוספנו עליהם נדבכים נוספים ביחד עם יונתן יעקבי וחברים נוספים.

עמוד השדרה של התסכית הבוסרי הזה היו השירים המומצאים של הלהקה. הם היו מלאים בבדיחות פנימיות, והשד יודע מי אישר לשדר ברדיו דבר טיפשי שכזה.

האחראים על הלחנים הם יונתן ונועם. על הביצוע להקת חיל האוויר דאז שכללה את עיליי בוטנר, מיקי ורשאי, איתי ניצן ואיתמר גרוס. עוד ניגנו, זיו רהב ונועם בעצמו. סולן הלהקה הוא מי שהפך לימים המנהל המוסיקלי האגדי של כוכב נולד, עמוס בן דוד.

השחקנים שהשתתפו בתכנית: טל ברמן, יואב גלזנר, אילן ברמן, רוני קובן, יואב קוטנר, אהוד גרף, יוסי חרסונסקי, שני ארז וגיא פינס.

אני זוכר שביום שידור התכנית לקחתי יום חופש מהצבא. לקחתי את המכונית של אמא ונסעתי לתל אביב, משום מה. החניתי את הרכב במגרש החניה הסודי של בית בני ברית בתל אביב, והסתתרתי מן העולם. שם, באוטו, במסתור, האזנתי לתכנית לראשונה מתחילתה ועד סופה. הרגשתי כמו ילד שעולל תעלול מוצלח במיוחד ואיש אינו יודע זאת. נדרשו לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להגיע לאושר רב מזה שהציף אותי באותו יום.

אני זוכר שלפני השידור גזרתי מהעיתון את החלק הרלוונטי בלוח השידורים של גל"צ שבישר על התכנית. הגדלתי את זה במכונת הצילום, ניילנתי, והסתובבתי עם פיסת הגאווה הקטנה והסודית הזו בארנק שלי למשך הרבה שנים אחר כך. כאילו ניסיתי להיאחז באיזו תעודה לכך שגם אני מגניב, שגם אני ראוי.

מתישהו, אחרי הרבה שנים, זרקתי את זה.

שמונה שנים אחרי שידור התכנית נועם עשה מצווה. הוא שלף אותה התכנית מהסרטיה של גל"צ והפך אותה לדיגיטלית. אז הנה, אני גאה לשים כאן את התכנית כולה, כולל מילות השירים למי שממש מעוניין.

אגב, רק אחרי ששמעתי את התכנית, הבנתי עד כמה היא דומה לספיינל טאפ. אני נשבע בהן צדקי שלא התכוונתי להעתיק. בחיי.

הנה התכנית המלאה:

ספינות חיל הים: 3 נקודות חדשות

אספתי עוד כמה לגבי אופן מימון רכישת ספינות חיל הים מטיסנקרופ, והמעורבות של החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בסיפור הזה ואני לא חושב שהם מצדיקים פרסום קוהרנטי בפני עצמו. אז אני פשוט אניח אותם כאן במפוזר, בלי סדר חשיבות כלשהו

1. קודם החליטו על פריסה, אחרי זה על אופן המימון

הסגירה של מימון העסקה נעשה בשני שלבים. כפי שכתבתי בעבר, כשהצבא העלה את הצורך ברכישת 4 ספינות חדשות לחיל הים להגנה על קידוחי הגז והמים הכלכליים של ישראל, אגף התקציבים התנגד. הוא אמר שאם צה"ל רוצה, הוא מוזמן לממן את זה מתקציבו שלו.
בצה"ל ניסו תקופה ארוכה להשפיע על החוק שקובע איזה שימושים המדינה תעשה בפירות שיגיעו מהקרן המיוחדת שאליה יועברו ההכנסות ממיסוי הגז (שיתחילו רק בעוד כמה שנים), כך שהשימוש העיקרי יהיה לצרכי הביטחון. בסופו של דבר המאמצים האלה כשלו, אבל אז צה"ל קיבל משהו טוב יותר: החלטה שתקציב המדינה יממן את רכישת הספינות האלה, ולא תקציב הביטחון.
זה השלב שבאגף תקציבים טוענים שהם היו מודרים וממודרים ממנו, אם כי יש לי מספר אינדיקציות שזה לא מדויק. בכל מקרה, הדיונים על איך לעשות את זה נעשו על ידי החשבת הכללית במשרד האוצר דאז מיכאל עבאדי מול אנשי מערכת הביטחון.
מה שהוחלט בשלב הזה היה לפרוס את עלות המימון של רכישת הספינות (יותר מ-300 מיליון יורו). ההחלטה היתה על פריסה לשלוש שנים, החל ממרץ 2020.
השלב השני היה להחליט כיצד לבצע את הפריסה הזו כך שתהיה מחוץ לתקציב המדינה. זה נעשה באופן מוזר שכבר הראיתי בעבר: המדינה סידרה למספנה הגרמנית לקחת הלוואה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בשביל לבנות את הספינות. המדינה, מצידה, תתחיל לשלם למספנה את עלות הספינות שנה אחר שנה, בהתאם לפריסת התשלומים שהוחלט עליה בחלק הראשון. התשלומים האלה יכללו את הריבית שהמספנה תצטרך להחזיר לבנק דיסקונט והגופים הפיננסיים האחרים בתמורה להלוואה שהיא לקחה.
*
במספרים: המספנה לקחה הלוואה של 236 יורו ותחזיר 248 יורו. את הריבית תשלם ממשלת ישראל. זה יוצא ריבית של 3.3% לשנה (בהנחה של החזר חודשי קבוע).
בנוסף לזה, הממשלה תשלם ישירות מתקציבה 79 מיליון יורו (ככל הידוע לי בתשלום אחד, שייתכן שכבר שילמה אותו), ובנוסף על זה ממשלת גרמניה התחייבה לשלם 115 מיליון יורו.

Capture

2. החשבת הכללית פעלה בניגוד לאתוס של אגף החשב הכללי

זה אולי טיפונת למיטיבי לכת, אבל זה לב העניין. עד עכשיו היינו בטכניקה, עכשיו זו המהות.
זה מאוד מאוד משונה שמכל הפקידים במשרד האוצר דווקא החשבת הכללית הציעה מסלול עוקף תקציבי בשביל לממן את רכישת הספינות, ובנתה את האופן שבו זה ייעשה.
אם חושבים על זה לרגע, אגף התקציבים היה צריך לקפוץ על הצעה כזו בשתי ידיים. לאגף תקציבים יש כאב ראש עיקרי אחד: לשמור שמשרדי הממשלה לא יוציאו יותר מדי כסף בשנה נתונה. אם מישהו בא ומציע להם לפרוס הוצאה מסוימת לתשלומים רבים, וכך להקטין את ההוצאה השנתית, באגף התקציבים אמורים לחבק אותו.
מנגד, אגף החשב הכללי באוצר אמור לדחות רעיונות כאלה על הסף. כל רעיון לפרוס משהו לתשלומים פירושו להגדיל את ההתחייבויות של הממשלה לעתיד, על ידי הגדלת החוב. אם יש משהו שמנחה את החשב הכללי הוא החשיבה כיצד להפחית את החוב עוד ועוד, לא להגדיל אותו.
והנה במקרה הזה, תעלומה: מי שמציע את פריסת התשלומים (ואגב כך את הגדלת החוב) הוא אגף החשב הכללי, ואגף התקציבים מתנגד.
למה תמכה החשבת הכללית לשעבר בהגדלת החוב? למה היא פעלה בשביל להנדס את הפיתרון הזה (ועוד במחיר של ביטול מכרז)? האם מישהו הפעיל עליה לחצים? האם מישהו אמר לה שזה חשוב לראש הממשלה עד כדי כך שהיא תפעל בניגוד לאתוס המכונן של האגף שבראשו היע עומדת?


3. למה זה לא מכרז PFI רגיל

טוב, החלק הזה כבר ממש למיטיבי לכת, אז יסלח לי כל מי שזה מעניין לו את קצה הזרת.
נחמיהג שאל אותי יום אחד בטוויטר במה שיטת המימון הזו – גוף פרטי בונה והממשלה משלמת לו כסף בתמורה, פשוט בתשלומים – שונה מכל מכרז PFI אחר.
לא היתה לי תשובה טובה באותו הרגע, אבל עכשיו יש לי. אז הנה היא:
במכרזי PFI המדינה למעשה נכנסת לשותפות עם גוף פרטי לגבי פרויקט מסוים. זה יכול להיות פרויקט להקים את עיר הבה"דים, או פרויקט להקים מתקני התפלה. מה שחשוב הוא שהגוף הפרטי מקים את הפרויקט מכספו (וככה הממשלה לא לוקחת על עצמה הוצאה חד פעמית גדולה אלא פורסת אותה), ואחר כך נשאר בתוך הפרויקט עד סופו, בתמורה לתשלום קבוע מצד הממשלה.
במקרה של הספינות, זה לא המצב. במקרה הזה, המספנה הגרמנית בונה את הספינות ומיד לאחר מכן מעבירה אותו לידי צה"ל ומערכת הביטחון. התחזוקה תיעשה על ידי המדינה, התפעול ייעשה על ידי המדינה. המספנה רק בונה אותם, ותמשיך לקבל תזרים מזומנים עוד שנים לאחר מכן.
שני המצבים האלה שונים מהותית זה מזה. הסיבה שבגללה המדינה מכריחה את הגוף הפרטי לתפעל את הפרויקט לכל אורך קיומו במכרזי PFI הוא בשביל למנוע מצב שבו הגוף הפרטי מקים משהו באיכות חרא, ואז מעביר אותו למדינה שתיתקע איתו. כל עוד הגוף הפרטי אחראי על התפעול, תחזוקה והפעלה, אם הוא בנה את זה חרא, הוא יישא בעלויות.
לכן, הסיפור של הספינות הוא שונה לחלוטין.
וכן, סליחה, זה היה למיטיבי לכת, אבל הייתי צריך להוציא את זה.


למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה כל מה שפרסמתי על זה עד כה:
חלק א – ההלוואה המוזרה שמשרד הביטחון לקח בשביל לממן את רכישת הספינות
חלק ב – המנגנון של ההלוואה המוזרה נחשף
חלק ג' – השאלות שצריך לשאול את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי על רכישת הספינות

מימון הספינות: מה השאלות שבאמת צריך לשאול את מיכל עבאדי

הסיפור הזה עם מימון רכישת הספינות ל"הגנה על אסדות הגז" הולך ומסתבך. יהונתן ליס וחיים לוינסון פרסמו שמשרד האוצר יבדוק כיצד אושרה ההלוואה המוזרה שאפשרה את רכישת הספינות הזו. כתבתי על ההלוואה המוזרה הזו לראשונה כאן.

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)


לוינסון פרסם כמה ידיעות מעולות בזמן האחרון על החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי. על כך שהיא לקחה הביתה ארגזים מלאים בעותקים של מסמכים רגישים כשעזבה את המשרד, ועל כך שפעלה על מנת שנתניהו ימנה אותה למנכ"לית משרד הביטחון אחרי עזיבתו של דן הראל.

אבל האמת היא שהסיפור הזה עם עבאדי הוא קצת יותר רחב. מי שמכסה את משרד האוצר הרבה זמן מכיר את הניואנסים ואת המתח שבין החשבת הכללית לשעבר לבין אנשי אגף התקציבים. בעיקרון, בין שני האגפים האלה שורר מתח מסורתי רב שנים. אבל בכהונה של עבאדי הסיפור הזה עלה מדרגה. המתח הזה הפך להיות איבה גלויה והדדית.

חלק מהאיבה הזו מבוססת על חוסר הערכה מקצועית, גם כן הדדית. אבל חלק מהאיבה הזו מבוססת על כך שבאגף התקציבים רואים בעבאדי חשבת כללית פוליטית מאוד, כזו שמקורבת מאוד לראש הממשלה, כזו שעוזרת לו להוציא ערמונים פוליטיים מהאש.

לכן, השאלות הבאמת מסקרנות שצריך להפנות למיכל עבאדי ולפקידי אגף התקציבים סביב רכישת הספינות/צוללות הן השאלות הבאות:

1. למה עבאדי הסכימה לביטול המכרז לרכישת הספינות והצוללות? הרי החשב הכללי אמור להעדיף הליך של מכרז כי הוא אמור לתת תוצאות נקיות משיקולים זרים. איך יכול להיות שראש הממשלה מורה לבטל מכרז, וכל שומרי הסף – והחשבת הכללית בראשם – לא אומרים דבר?

2. לפי הידיעה של ליס ולוינסון, באגף התקציבים טוענים שהם לא יודעים שעבאדי אישרה לקנות את הספינות בהלוואה מוזרה וחוץ תקציבית.
בפועל, זה לא המצב.
באגף התקציבים מיתממים. הם ידעו גם ידעו. אני כותב את זה בביטחון כי אני עצמי ידעתי – למעשה כולם ידעו – כי זה מידע גלוי שהופיע בהודעה לעיתונות עם החתימה על העסקה. הנה, פה.
זזה אמנם הופיע באותיות הקטנות, בסוף, אבל כל מי שקרא – ידע. למעשה, דיברתי על זה בעצמי עם פקידי אגף התקציבים בזמן אמת – בניסיון לגלות מה הריבית על ההלוואה – כך שהטענה שהם לא ידעו היא ממש קשקוש. הם ידעו. לא אהבו את זה בכלל, ולא הבינו למה עבאדי מפגינה יצירתיות כזו בשביל לעזור להוציא את העסקה הזו לפועל, אבל ידעו.
לכן, השאלה המעניינת באמת היא מדוע הם לא עצרו זאת בזמן אמת? ומנגד, מדוע עבאדי פעלה בשביל לאפשר את המתווה החריג הזה של ההלוואה? האם זה היה בהוראה של ראש הממשלה או מי מאנשיו? האם יש סיכוי שדוד שמרון שוחח איתה בנושא?

אני לא כתב משטרה ופלילים, אבל אם המשטרה אכן חוקרת לעומק העניין הזה, אין שום סיכוי שהיא לא תשאל את עבאדי את השאלות האלה. לכן, לא קשה להבין מדוע היא לקחה איתה עותקים של מסמכים רבים, בין היתר בנושא הזה.

ועוד הערה אחרונה בעניין:
אם יש משהו שהתחקיר המעולה ויוצא הדופן של רביב דרוקר על הסיפור הזה הוכיח הוא שחוק חובת המכרזים הוא קשקוש חסר תוכן. אם בהינף שפופרת טלפון ראש הממשלה מסוגל לבטל מכרז של מאות מיליוני יורו (ויותר), ואף אחד משומרי הסף לא פוצה פה, אז תעשו לי טובה. העיקר שכל פקיד מדינה צריך לאכול מרורים ולשבור את השיניים ולבזבז המון זמן על כל רכישה של נייר טואלט, אבל צוללות וספינות אפשר לקנות בלי מכרז כי ראש הממשלה אמר.

יאללה יאללה.