15

0
לפני הכל, מוזיקה. והפעם, סוף העולם בלוז של מאיר אריאל. סתם כי זה מזכיר לי ספיישל משונה מאוד שהיה פעם בטלוויזיה עם נתן ברנד:

(למי מכם שקוראים את הפוסטים שלי במייל, דעו לכם שבכל פעם יש כאן לינק ליוטיוב שמשום מה לא עובר במייל. אתם מוזמנים להיכנס לבלוג עצמו ולהקשיב).

1
הייתי יותר מדי בטוויטר השבוע. הרבה יותר מדי.

2
דברים מתחילים להתייצב. זה קצת מוזר לי להגיד את זה רגע לפני החורף. השלג המפתיע שירד כאן השבוע גרם לנו (שוב) להבין שעד שחשבנו שהבנו מי נגד מי, פתאום צריך ללמוד מורכבות שלמה מחדש. איך מזיזים את האוטו בשלג, האם כדאי בכלל להזיז את האוטו בשלג, איך מפנים את השלג, מה שוות הכפפות שלנו, כמה שכבות בן אדם יכול ללבוש לכל הרוחות, וכו׳.
ועדיין, דברים מתחילים להתייצב. זו לא שאלה של לוגיסטיקה, זה מצב נפשי. הנפש מתחילה להתייצב. אנחנו כבר לא לבד. יש לנו אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם בשעת הצורך. הצלחנו לבנות לעצמנו תמהיל בריא של משפחה, של חברים ישראלים, מבית הספר של הילדים אבל גם לא מבית הספר, לצד המשפחות והחבר׳ה מהתכנית שלי. יש עם מי לצאת לשתות, יש לאן לצאת לשתות, יש עם מי לשחק אחר הצהריים, או לנסוע להחליק על סקייטים, או לעשות על האש, או לצאת לחופשה, להתלונן על מזג האוויר, להאזין למוזיקה, לעשות קניות, לאכול גלידה.
זה כיף, וזה נעים. זה לא מחליף את החברים שהשארנו בבית (לפעמים אני מרגיש איך אני מנסה למצוא אנשים שימלאו את מקומם של אנשים ספציפיים שיש להם תפקיד חשוב בחיי, וכושל), אבל זה ממלא קצת את החוסר, את הצורך.

3
שלג הוא ידיד (אבל מין ידיד שלא ראית הרבה זמן ואתה באמת שמח שהוא קפץ לביקור אבל מתישהו זה נהיה קצת ׳יאללה שחרר אחי, תחזור הביתה׳). גשם הוא אויב. רוח היא השטן.

ילדים של שלג ראשון

ילדים של שלג ראשון

4
השבוע הכנתי את זה. זה אמור להיות סיפור המסע שלנו, כפי שהוא משתקף דרך עיניהם של שני ילדים שלא ידעו מילה וחצי באנגלית כשהם עלו על המטוס, והיום מצליחים לקרוא ספר לבד. אמנם ספר של תחילת כיתה א׳, אבל בהתחשב שחלפו בסך הכל חודשיים וקצת מתחילת שנת הלימודים, זה חתיכת דבר. האמת? זה לא סתם חתיכת דבר, זה ממש כמו לצפות בקסם שמתרחש מול העיניים שלך, מבלי שאתה מבין איך הוא קורה. כמו נס קטן.

אזהרה לפני ההאזנה: זה גס מאוד, זה נטול קריינות (וכמה שהייתי רוצה שזה יישאר נטול קריינות זה כנראה כן צריך קריינות אחרת זה מבלבל מדי), לא מפולס מבחינת הסאונד ובאופן כללי מאוד בוסרי. ובכלל, זה בכלל לא דבר מוגמר. זו סקיצה, רק סקיצה. אבל הי, הכנתי את זה בעצמי בשעתיים בלילה, אז אני מבסוט. הנה:

הכנתי את הסקיצה הזו עבור סדנת הפודקאסטים שלנו. אחת החברות בתכנית שלי הייתה ממקימי מחלקת הפודקאסטים של הגרדיאן לפני עשור, בערך, כשהפודקאסטים רק התחילו. בשבועיים האחרונים היא (יחד עם עיתונאי אמריקאי שמשתתף בתכנית, שעושה פודקאסטים ורדיו למחיתו כאן בארה״ב) מעבירה לנו סדנת פודקאסטים. זה התחיל ברמת ה-׳באיזה מיקרופון להשתמש׳ והגיע עד ל-׳פורמטים שונים של סטורי-טלינג׳.

הסקיצה הזו שהכנתי היתה במסגרת הסדנה הזו, והיא בעיקר ניסוי שלי עם עצמי לעשות משהו אחר, משהו שונה ממה שאני רגיל לעשות. זה ניסוי בלספר סיפור בלי לספר אותו בעצמי, אלא רק מתוך ההתרחשות, כמו סוג של דוקו. זה לא מספיק טוב, אני יודע. זה מאוד מאוד קשה לעשות דוקו מוצלח. וכמו תמיד לא הקלטתי מספיק דברים שיעזרו למאזינים להבין איפה הם נמצאים (וחלק מהדברים שהקלטתי אינם שמישים כי לא ידעתי באמת איך להשתמש במכשיר ההקלטה שלי, בעיקר בשדה התעופה), ויש עוד מיליון בעיות אחרות, אבל זו עשויה להיות התחלה של משהו. אני חושב לנסות לשפר את זה, לעבות את זה, לשכלל את זה. לספר סיפור על רילוקיישן, דרך כמה זוויות קטנות. סיפור של מיקרו, לא מקרו. יש לי כמה רעיונות איך לעשות את זה (שזה שם קוד אמריקאי ל׳אין לי מושג על מה אני מדבר׳). אשמח לשמוע גם מה אתם חשבתם, ומה הרעיונות שלכם.

5
באותו הקשר, אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בתכנית שלי (ואם יש עיתונאים אחרים שקוראים כאן, זה במיוחד בשבילכם) הוא החברים שלי לתכנית. מעולם לא הייתי מוקף בכל כך הרבה מקצועניות ובמקצוענים ברמה כזו. העיתונאית הזו שעושה לנו את סדנת הפודקאסטים היא ממש מליגה אחרת. זה די לא נורמלי. היום, אגב, היא כבר לא עושה פודקאסטים עבור הגרדיאן אלא הקימה ומנהלת את מחלקת המציאות המדומה שלהם.

עבורי, זה מעניין מאוד לראות איך היא עושה פודקאסטים, כי היא עושה את זה מאוד אחרת ממה שאני מכיר. מאחר שהרקע שלה הוא בכלל באומנות, היא מתחילה את העבודה על פודקאסט מהשכבה של המוזיקה. היא יודעת מה הסיפור שלה, והיא מתחילה לחרוש ספריות של מוזיקה בשביל למצוא את המוזיקה המתאימה. זה נותן לה את הקצב ואת מסגרת הזמן. והיא משקיעה כמויות אדירות של מאמץ וזמן בלהקליט קולות חיים (סוסים צוהלים, אנשים הולכים ברחוב, סופת רעמים, מה שזה לא יהיה) ורק אחרי זה היא מתחילה להלביש על זה את ״התוכן״ המילולי, את הסיפור.
הנה דוגמא אחת למשהו שהיא עשתה מזמן, על אוטופיות. וזו סתם דוגמא, די ישנה, והיא כבר לא אוהבת אותה כל כך. זו לא ממש עיתונות, שמתי את זה פה רק בשביל להדגים את השימוש בפסקול ואת העושר הצלילי.

אני לומד כאן המון פשוט מהחברים והחברות שמקיפים אותי, וזה תענוג. זה תענוג ללמוד, וזה תענוג ללמוד ככה. גם בעבודה היומיומית שלי אני מוקף במקצוענים, וזה תענוג ללמוד מהם, אבל זה דבר אחד ללמוד תוך כדי עבודה, ודבר אחר לגמרי ללמוד פשוט בשביל ללמוד. אז אם אתם עיתונאים ואם אתם מתלבטים אם להגיש בקשה לנימן, זו בכלל לא שאלה. תגישו. הטפסים נמצאים כאן. הדדליין הוא 1 בדצמבר, וזה לא מעט עבודה, אז יאללה.

6
הבלאק פריידיי כבר פה, ואני מופצץ מכל הכיוונים בפרסומות ומודעות ובאנרים ותמונות באינסטוש ומה שאתם לא רוצים של דילים מוקדמים, ודילים סודיים, וקופונים, והנחות, וכאלה. אין לי מושג מה אני רוצה לקנות, אבל אני בטוח שאני הולך לקנות דברים. טוסטר משולשים, למשל. או מכשיר נינג׳ה קטן שיעזור לי להכין רטבים. וחומוס בכמות קטנה. וקצת ציוד חורף (על מי אני עובד, הרבה ציוד חורף). זו תרבות שאנחנו לא כל כך מכירים בישראל. אני יודע שזה נשמע מוזר, כי התרבות הישראלית לגמרי הפכה להיות תרבות צריכה בשנים האחרונות, בטח עם כל פסטיבל ההלוואות המטורפות שלא ייפסק עד שהריבית לא תעלה. ועדיין, ישראל נמצאת הרחק הרחק הרחק מאחורי מה שקורה כאן בארה״ב (לפחות באזור שאני נמצא בו). אולי עכשיו זה ישתנה קצת, עם הכניסה שלי שופרסל לתחום הקניות ברשת (מהלך עסקי מאוד מעניין, אגב, שיכול להפוך את שופרסל למונופול רב עוצמה עוד יותר מכפי שהיא היום, או לכרות את הבור הפיננסי שיוביל למשבר, נחיה ונראה), אבל בינתיים החוויה רחוקה מאוד ממה שקורה בארה״ב.

בזמן שכתבתי את הטקסט הזה (אני כותב לאורך היום), הזמנתי ברשת טחינה, מלאווח, סו-וויד (כן, הזמנתי סו-וויד, ואני מרוצה מזה, תתבעו אותי), גטקעס, מגב לניקוי שלג מהאוטו, ניירות אוריגמי, דאודורנט, ועוד כמה דברים. ברגע שיש לך מנוי לאמזון פריים (חצי שנה חינם לסטודנטים, ואחרי זה 15 דולר בחודש), החיים שלך משתנים מהקצה לקצה. אתה יכול להזמין בתכל׳ס כמעט כל דבר שאפשר לחשוב עליו, מקטן ועד ענק, בלחיצת כפתור, לשכוח מזה, ולגלות שזה מחכה לך על מפתן הדלת כעבור יומיים. לא צריך לאגור דברים לחבילה אחת, לא צריך לחשב דמי משלוח, לא צריך ללכת לדואר המחורבן, לא צריך לחכות לשליח, לא צריך להתאמץ. עד שלא חוויתי את החוויה הזו בעצמי, לא הבנתי עד כמה עמוק יכולה תרבות הצריכה לשלוח שורשיה.

7
בשבוע הבא: חופשת חג ההודיה. אנחנו נוסעים לורמונט עם כמה משפחות מהתכנית. תחזית מזג האוויר מדווחת על מינוס 13 מעלות ומלא מלא שלג. החבר׳ה אמרו שהם יביאו מזחלות. אנחנו מצפים לזה בקוצר רוח.

14

0
קודם כל, מוזיקה. והפעם, מתוך הפלייליסט המצוין של גיאחה המצוין בעצמו: ׳עשרים שירים מושלמים לעכשיו׳ (הוא מעדכן את הפלייליסט בכל שבוע):

1
לילה. כולם ישנים. בחוץ יורד גשם. פעם הייתי אוהב לכתוב בשעות האלה, כשהבית ישן וכשבחוץ יורד גשם. פעם הייתי איש של לילה. יושב וכותב אל תוך השעות הקטנות, מסיים לפנות בוקר, שולח למערכת והולך לישון לכמה שעות בתחושה טובה. זה היה מזמן. השנים חלפו, הזדקנתי. אין לי כבר כוח לכתוב בלילות, מעדיף לכתוב בבקרים כשהילדים בבית הספר. גם התחושה הטובה של לשלוח טקסט מוצלח במיוחד למערכת חלפה ואיננה שוב.

בבית האבות המטאפורי שאני חבר בו, היו אוהבים ודאי לגלות את מחלקת התה בסופר

בבית האבות המטאפורי שאני חבר בו, היו אוהבים ודאי לגלות את מחלקת התה בסופר


להמשך קריאה

13

0
קודם כל, קצת מוזיקה, והפעם דודו טסה שמתנגן לי המון באזניים לאחרונה:

ולפני שאתם מתחילים לקרוא, אני מתנצל מראש, זה קצת ארוך יותר מבדרך כלל.

1
האמריקאים עסוקים כאן בבחירות אמצע הקדנציה לסנאט. וכשאני אומר עסוקים, אני מתכוון שהם ממש אובססיביים לגבי זה. למעשה, זה נמשך כבר שבועות ארוכים, אבל מאחר שהבחירות הן ממש אוטוטו (בשבוע הבא), המתח כאן מגיע לשיא. זה כנראה בגלל שאני בעיקר מסתובב בקנדי סקול (בית הספר לממשל ומדיניות ציבורית של הרווארד), אבל זה מורגש גם במקומות אחרים. מאחר שאני נמצא כאן בבועה ליברלית להחריד, העיסוק העיקרי של רוב האנשים כאן הוא איך לוודא שהדמוקרטים מצליחים להשיג רוב בסנאט, ומה האסטרטגיה הנכונה לשם כך. איכשהו כל הדבר הזה התערבב אצלי בפיד ברקע של הבחירות המקומיות בישראל, ובשני המקרים מצאתי את עצמי מפהק.

אני לא אוהב את השיטה הדמוקרטית הנוכחית. אני לא מיוחד בזה, הרבה אנשים לא אוהבים. ייתכן שגם חלקכם. לא משנה אם אנחנו מדברים על דמוקרטיה כמו שלנו בישראל או בארה״ב (השיטה האזורית/יחסית), בשני המקרים אנשים מצביעים לעיתים לאפשרות הכי פחות גרועה, או מצביעים למישהו שהם לא ממש מעוניינים שיהיה הנציג שלהם רק בשביל שהאיש השני לא יזכה בטעות. גם כן שיטה. ואם, חס ושלום, אני לא מעוניין לקחת חלק באופן ההצבעה הזו, ולא מעוניין להצביע לאופציה הפחות גרועה, אני מיד נחשב כמוקצה מבחינה חברתית. אם אני לא טועה אפילו היה קמפיין כזה של משרד הפנים לפני כמה שנים באחת ממערכות הבחירות – אם אתה לא מצביע, אתה מאבד את הזכות להתלונן.

אני חושב שהטיעון הזה שגוי.
להמשך קריאה

12

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בפרק השני של העונה האחרונה של אחד הפודקאסטים האהובים עלי ביותר, Heavyweight, גיבורת הפרק מספרת כיצד בכל ערב יש לה שיחה עם הבן שלה, בסך הכל בן 11. בכל ערב, לפני שהוא הולך לישון, היא יושבת על יד המיטה שלו, והם מדברים. הוא הבן היחיד שלה, אם הבנתי נכון, וברגע ששומעים שיחה ביניהם (לא יודע אם היא תמיד מקליטה אותן או שזה הוקלט במיוחד עבור הפודקאסט), אפשר להבין שמדובר במערכת יחסים מיוחדת מאוד.
הם מדברים בפתיחות גדולה, הרבה מעבר למה שהייתם מצפים במערכת יחסים של הורה וילד. היא מספרת לו על מה שמפריע לה, על מה שמציק לה עמוק בפנים, והוא נותן לה עצות, ומבקר אותה. את ההתנהגות שלה, את דפוסי האופי שלה. הוא דוחף אותה לבצע פעולות מסוימות. ואני לא רוצה להרוס את הפרק למי מכם שמתכוון לשמוע אותו – ואני ממליץ לכם לעשות את זה, ממש ממש ממליץ – אבל בהמשך הפרק אפשר לשמוע שהוא עושה אפילו הרבה יותר מזה.
למען האמת, הקשר ביניהם היה כל כך יוצא דופן, וההתנהגות של הילד הזה ביחס לאמא שלו היתה כל כך מעוררת התפעלות, שממש מצאתי את עצמי דומע בסוף הפרק מרוב התרגשות.

2
למען האמת, זה לא היה רק מרוב התרגשות.
זה גרם לי לתהות האם אני יכול להגיע למערכת יחסים כזו עם הבן הגדול שלנו.
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, אבל אני חושש שלא בא לי לחפור בזה הפעם.
להמשך קריאה

11

0
קודם כל, מוסיקה (מומלץ, הגבירו את הווליום, באזניות או ברמקול חיצוני, ותהיו מוכנים להתחיל לרקוד):

1
לפעמים, כל מה שאני רוצה לעשות הוא לשבת מול החלון, ולהזדקן.

שבת שלום.