קללת המזון: אז מה אתה כן אוכל

0
קודם כל, מוזיקה:

1
׳אז מה אתה כן אוכל?׳
השאלה שלה, על הוריאציות השונות שלה, היא אחת מחמש השאלות ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. ותמיד יש שם דגש על המילה כן – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳. כאילו העולם מורכב רק מחצילים, קישואים, פטריות או דגים או אבוקדו או כרובית או ברוקולי או כאלה מגעילים אחרים. כאילו שאם אתה לא אוכל את אלה, אז נגמר מה לאכול.
׳אז מה אתה כן אוכל?׳ היא שאלה שיש בה סקרנות, אבל גם שיפוט, וגם אדנות. תחושת עליונות קולינרית – ׳אז מה אתה כן אוכל, יא מוזר? אם אתה לא אוכל את כל אלה, שאנחנו כן אוכלים, זה אומר שאתה נחות מאיתנו. אז מה אתה כן אוכל? מה אוכלים אצלכם שם במישור התחתון של המוזרים?׳
בתור ילד שנאתי את השאלה הזו. בתור מבוגר, אני סתם מחייך חצי חיוך ועונה תשובה עקמומית. אני עדיין שונא את השאלה הזו. השאלה הזו לבדה גרמה לי בתור ילד לפחד מאוכל אפילו יותר.

2
והנה, כשהיה בן שנה וחצי, אני עצמי העברתי את בני הבכור בדיוק את אותו הדבר.
בן שנה וחצי, והילד אכל בעיקר סימילאק. אולי לא בעיקר, אבל לא מעט. ילדים בגיל שנה וחצי לא אמורים לקבל חלק גדול מהתזונה שלהם מתחליף חלב אם. זה לא שהוא לא אכל ״מוצקים״ – איזו מילה דוחה לתאר אוכל. זה מזכיר לי יותר תיאור של חרא מאשר של אוכל – הוא אכל, פשוט לא הרבה, ומגוון מאוד קטן.
הוא תיעב פירות וירקות די מההתחלה. כבר בתור תינוק רך, בחודשים הראשונים שבהם התחלנו לחשוף אותו למזון שאינו חלב אם או תחליף חלב אם, הוא די סירב לאכול אותו. כל הקלאסיקות, בטטות, תפוחים, גזרים, הכל מרוסק לכדי פירה דוחה שגם אני לא הייתי נוגע בו – הוא לא סבל אותם.
בתור הורה טרי, דור שלישי לשואה, ילד שלא אוכל מאותת לך ישר לתוך החלק הזה במוח שמהבהב לך באורות אזעקה אדומים – ׳תקלה! תקלה!׳
מה זאת אומרת הילד לא אוכל? בעצם, זה הרגיש כאילו לשאלה הזו היו שלוש תשובות אפשריות בלבד:
א. אתה הורה חרא.
ב. הילד הולך למות.
ג. כל התשובות נכונות.

בניסיון שלא להפוך את הסיפור הזה ליומן מדוקדק של כל הנסיונות, כל הטעויות, כל הלחצים המיותרים שהעמסנו עליו ועל עצמנו בניסיון לשכנע אותו לאכול משהו ״אמיתי״, אדלג קדימה. מתישהו כשהיה בן שנה וחצי החלטנו לקחת אותו לבית החולים אלין בירושלים, היכן שמטפלים בילדים שסובלים מכל מיני דברים (לא רק הפרעות אכילה, אלא הפרעות ובעיות מוטוריות קשות, ואחרות).
במאמר מוסגר מאוד – אלין הוא בית חולים מופלא ונפלא. אני מאחל לכם ולילדיכם שלעולם לא תגיעו אליו. אבל אם קרה משהו ואתם נאלצים להגיע אליו, דעו שהגעתם לאחד המקומות הנדירים בישראל. עם אנשי צוות שההגדרה המילונית של המילה ׳מסירות׳ מחווירה לעומת האופן שבו הם מטפלים בילדים. בחיי, המקום הזה שווה לא רק כתבה אחת, אלא סדרה שלמה.
הבן שלנו לא באמת היה צריך להגיע לאלין, אבל קראנו שיש שם מרפאת אכילה שבוחנת את הילד מכל ההיבטים האפשריים: מוטורית, תזונתית, פסיכולוגית, ריפוי-בעיסוקית, ובטח עוד כמה היבטים ששכחתי. הניסיון הוא להבין מה מקור בעית האכילה, בשביל לתת לה מענה אמיתי, לעיתים רבות משולב. הגישה הזו דיברה אלינו, אז הלכנו לשם.

למען הדיוק, הגענו לאלין פעמיים. בפעם הראשונה, כשהיה בן שנה וחצי. בפעם השניה, כשהיה כבר גדול יותר. אני לא זוכר את הגיל המדויק, אולי חמש, אולי שש, אבל אני זוכר בהחלט מה קרה שם. התזונאית שאלה אותנו, ההורים, ׳אז מה הוא כן אוכל?׳. ולראשונה, שמעתי את השאלה הזו מגיעה שלא ממקום שיפוטי, מתנשא ופוגעני, אלא ממקום טיפולי ואמיתי. והנה שם, כשנשאלנו ׳אז מה הוא כן אוכל?׳, גילינו דבר די מדהים – שהוא אוכל לא מעט.
הגענו לאלין בפעם השניה כי הרגשנו שהכלים שקיבלנו בפעם הראשונה, כשהוא היה בן שנה וחצי, עזרו למשך תקופה, ואז הפסיקו לעזור. מצאנו את עצמנו רבים איתו שיאכל, מביאים אותו לכדי סערת רגשות כזו שלא הצליח להכיל יותר, מה שלא שיפר את המצב אלא רק החמיר אותו.
אודה ולא אבוש – הבעיה לא היתה אצלה. הבעיה היתה אצלי. העובדה ש׳הילד לא אוכל׳ שיגעה לי את השכל. הוציאה אותי מדעתי ממש. כן, דווקא אותי, האכלן הבררני, זה שהיה בעצמו ילד כזה. דווקא אותי. למה? זה לא מאוד מסובך – מגיל צעיר חונכתי, גם אם שלא במתכוון, שהאכלת ילדים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של ההורה בחיי ילדו. אם האכלת את ילדיך, אם הזנת אותם, אתה יכול לשים וי די גדול ברשימה היומית שלך ולהיות מרוצה מעצמך. אבל אם לא האכלת? הו הו הו, תתחדש, בזה הרגע קנית כרטיס כניסה למדור מיוחד בגיהינום השמור בלעדית להורים מזניחים.
על כל פנים, כשהגענו לשם בפעם השניה, וכשנשאלנו ׳אז מה הילד כן אוכל׳, התשובה האוטומטית שלי היתה – ׳פחות או יותר כלום׳. רק ששם, באלין, נדרשתי לפרט קצת יותר, בשביל שהתזונאית תוכל לבצע הערכה קלינית של הילד. מה הוא כן מקבל, ומה הוא לא, ומה אולי צריך להשלים בדרך אחרת.
אז התחלנו לפרט.

3
לחם. קוטג׳. גבינה צהובה. חומוס. חביתה. ביצה קשה (אבל בלי הצהוב). פיתה. שניצל. עוף. תפוח אדמה. פסטה. מרק שקוף. חמאה. חלב. דגני בוקר. נקניק. פיצה. כל דבר מתוק.
היו עוד דברים, אבל אני לא רוצה לבלבל את הדברים שהוא אכל אז עם הדברים שהוא התחיל לאכול מאז (היום הוא אוכל קצת יותר. קציצות, למשל, ובולונז, ולזניה, ועוד).

ואתה מפרט ומפרט, והיא רושמת ורושמת, ואתה קולט ש, בעצם, הילד אוכל לא מעט.
ועוד לפני שהיא מסיימת לרשום ומביטה בך, בזמן שהילד שלך נמצא מאחורי מראה חד כיוונית ואתה רואה אותו בזווית עינך משחק עם קוביות או משהו, עוד לפני שהיא מסיימת לרשום אתה מבין פתאום – זה לא הילד שיש לו בעיה, זה אתה.

פתאום אתה מבין שהשאלה הזו ששמעת כל כך הרבה בעצמך – ׳אז מה אתה כן אוכל?׳ – היא השאלה המפוספסת של חייך. לו מישהו היה משתמש בה נכון, לו אתה היית מבין איך לתפוס אותה נכון, היית יכול להשתמש בה כמקור לעוצמה, במקום כמקור להגברת הפחדים. השאלה הזו היתה יכולה לחזק אותי בתור ילד, לתת לי ביטחון, קרקע מוצקה לעמוד עליה, תחושת שליטה על כל מה שאני כן מכניס אל הגוף. היא היתה יכולה לעזור לי להבין שאני מסוגל לאכול הרבה דברים, ולבנות תחושת ביטחון לנסות, אולי, דברים נוספים. תחת זאת, השאלה דחקה אותי לפינה, ממשש בידי את הקירות מאחורי גבי, חש מותקף כל הזמן מכל הכיוונים האחרים.

אפילו על הפוסט האחרון, מישהי הגיבה ׳אתה כותב המון על מה אתה לא אוכל. עשית פעם רשימה של מה אתה כן אוכל?׳
ובכן, התשובה היא ׳לא׳. אז הנה, אני מתכוון לעשות את זה בפעם הראשונה. זו לא הרשימה של הדברים שאני אוכל ביום יום. זה לא איך שנראה התפריט שלי. זו רשימה של הדברים שאני מוכן לאכול:

לחם – כל סוג, כמעט, של בצק. מעדיף לחמים כהים, לחם שיפון, לחם כוסמין (והפסקתי עם פיתות כליל), אם כי לאחרונה הפחתתי מאוד את כמויות הלחם שאני אוכל
חומוס, טחינה
כל סוג גבינה, כמעט, רכה, קשה, צהובה, לבנה. מעדיף כאלה שאין בהן דברים בפנים (סתם כי אלה תוספות מיותרות), לא מת על גבינות כמו ברי או קממבר, אבל משוגע על רוקפור וגורגונזולה
מלפפונים, עגבניות, פלפלים מכל סוג חוץ מירוק (פויה)
גזר, קולורבי, צנוניות, תפוח אדמה, בטטה, בצל, שום, דלעת
בכלל, סלטים. אני מת על סלטים. בעיקר סלט ירקות, אבל לא רק. קולסלאו, תפוח אדמה, טורקי, מטבוחה, תירס. אם נשב איפשהו ויגישו סלט, אני כמעט תמיד אטעם אותו אלא אם אני יודע שיש בו משהו שאני לא אוהב. סלט קיסר, למשל, זה משהו שאכלתי פעם אחת לפני שידעתי שיש בו אנשובי ברוטב (או משהו כזה) ומאז אני לא נוגע.
אני עדיין מעדיף ירקות חיים מאשר ירקות מבושלים, אבל אני יכול לחיות עם בצל מבושל, גזר מבושל, תפוח אדמה מבושל, ואולי טיפה טיפה דלעת. אבל טיפה
פירות, אבל לא צריך להיסחף עם האקזוטיות. אם זה פירות שאני מכיר, אני אוכל. מבחינתי פסיפלורה זה הגבול (זה פאקינג נזלת זה)
שניצל, שוקי עוף, פרגיות (אבל לא כנפיים, לא מסוגל לגעת בכנפיים)
כל צורה של בשר טחון שאפשר לחשוב עליה (אם כי לא עף על ממולאים. לא ממש טעים לי)
סטייקים, אבל מאוד במשורה, ורק אם הבשר רך ממש. אחרת זה לא מאוד טעים לי
אני מסוגל לאכול את כל הג׳אנק פוד, אבל משתדל להימנע ממנו כבר כמה שנים (פה בארה״ב זה קצת יותר מאתגר)
פסטה, רצוי בעבודת יד (סליחה על הפלצנות, זה פשוט עולם אחר), ואני אזרום עם כמעט כל רוטב שתציעו (כל עוד אין בו פיטריות, קישואים, חצילים או פירות ים, מה שמשאיר מבחר די גדול)
אוכל הודי
אוכל סיני

לגבי שני האחרונים – אני יודע שזה קצת רחב לכתוב סתם ככה ׳אוכל סיני׳ או ׳אוכל הודי׳, אבל זו האמת. כשהיינו בהודו, ועוד לפני זה כשהיינו בסין, באופן מאוד מפתיע הסתדרתי עם האוכל לגמרי לא רע. למעשה, טוב יותר מכפי שהיא הסתדרה איתו. משהו בחריפות המטורפת שלהם נעים לי. ובכלל, מגוון הצבעים והטעמים במטבח ההודי פשוט מטמטם. וכשחשבתי על זה לעומק, אני חושב שהבנתי למה אני מוכן לטעום כמעט כל דבר הודי שמגישים לי, גם אם זה מגיע בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי: בדיוק בגלל שזה מגיעה בצורה של עיסה בלתי ניתנת לזיהוי. אני לא רואה את הרכיבים. אני לא צריך להסתכל על הכרובית, והכרובית לא מסתכלת עלי. גם לא הדברים האחרים שיש בפנים. זה פשוט שם, מעורבב. וזה קצת מוזר, כי זה עומד בסתירה לצורך שלי להיות בשליטה על הדברים שאני אוכל. אם היה משהו ששנאתי בתור ילד, שנאתי ממש, זה שהיו מנסים לעבוד עלי. לשקר לגבי הרכיבים במאכל מסוים, או לנסות לשכנע אותי לטעום משהו ואז לגלות לי מה זה. זה היה חוסר הבנה מוחלט של הפחד שלי. למען האמת, זה עדיין די ככה, ולכן זה די מוזר לי שאני חש בנוח כל כך עם אוכל הודי דווקא בגלל שאין לי שום דרך להבין מה יש בפנים. אה, וחוצמזה, באוכל הודי הבשר, או הטופו, לרוב חתוכים לקוביות. ואני, אין דבר בעולם שישמח אותי יותר מאשר שכל סוגי המזון יעברו להיות חתוכים ומוגשים בצורה של קוביות. המזון לא מפחיד אותי משום מה שכשהוא מגיע בצורה של קוביות.

יש עוד דברים שאני אוכל ושכחתי כרגע, אבל יש שלושה דברים שאני זוכר היטב, כי התחלתי לאכול אותם רק בחצי השנה האחרונה. חייתי שלושים ושמונה שנה והייתי צריך לנסוע עד כאן בשביל להעז לטעום מהם, ולגלות שהם טעימים לי:
ברוקולי היה הראשון ששבר את חומת הפחד,
אחר כך הגיעה טעימה מאבוקדו (או ליתר דיוק, קודם גוואקמולי ואחרי זה אבוקדו בצורתו המקורית),
ולבסוף, כרובית.

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

מסתבר שגם כרוב ניצנים זה טעים, למרות שקוראים לו כרוב ניצנים!

4
רגע, מה? כרובית? לא אמרת שיש לה ריח מסריח ושהעדפת לצאת מפגר בפני המשפחה של אשתך לעתיד בארוחה המשותפת הראשונה שלכם מאשר לאכול אותה?
ובכן, כן. אבל זה היה לפני שמונה עשרה שנה. בחצי השנה האחרונה, קרה משהו.

קללת המזון: התחלות

0
לפני הכל, מוזיקה:

1
הקדמה מנהלית טיפה ארוכה, אבל חד פעמית:
בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו ארוך באנגלית על פחד מאוכל. אני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי, ועד כמה אני יכול לפתח את הרעיון הזה, אבל יש לי זמן ופנאי נפשי לנסות, אז למה לא. אני חושב שאני קרוב לסיים את פרק המבוא לפרויקט הזה, סוג של ניסיון להציג למה בכלל אני כותב את מה שאני עומד לכתוב. במקביל, החלטתי לנסות לכתוב את זה גם בעברית, כי אולי ברבות הימים זה יהפוך להיות משהו קונקרטי יותר (כמו פודקאסט, למשל).

כשהתיישבתי לכתוב את הגרסה העברית הבנתי פתאום שכבר כתבתי אותה, פה ושם, בחלקים, לאורך זמן, כאן בבלוג. לכתוב את זה מחדש יהיה די מיותר, חשבתי לעצמי. אז במקום זה, למה שלא אתן לינקים ל״פרקים הקודמים״ ופשוט אמשיך לכתוב הלאה, בעברית, מהמקום בו הפסקתי בפעם שעברה?

אז הנה, לינקים – תקציר ״הפרקים הקודמים״

  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק א׳
  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק ב׳ (בעיקר על איך למרות שאני בעצמן אכלן בררני, אני לא מצליח להכיל את העובדה שגם הבן הבכור שלי אכלן בררני ולוחץ עליו לאכול, למרות שאין בזה שום טעם)
  • בין לבין: החיים כבצל (על איך בתור ילד הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי, איך התמודדתי עם מצוקת האוכל שלי בתור ילד, איך פיתחתי מצוקת אוכל חדשה כשהגעתי לארה״ב, ותהיות על האוכל הגרוע פה באמריקה)

מטבע הדברים הלינקים ששמתי פה הם מפוזרים, קופצניים ולא תמטיים. הטקסט שאני כותב באנגלית מסודר יותר, וכרגע כתוב בצורה כרונולוגית (בעיקר כי הוא אמור לשמש סוג של הקדמה). אז אני מתנצל, אבל זה מה שיש. זהו, עד כאן הקדמה.

2
משהו ביחס שלי לאוכל, בבררנות שלי, התחיל להשתנות בערך בתקופת הצבא.

במשך שנים חששתי מהצבא חשש גדול. לא רק בגלל הדברים המובנים מאליהם, אלא הרבה מאוד בגלל עניין האוכל. מגיל צעיר מאוד, אחרי שהראיתי סימני מרדנות בלתי אופייניים לבית סובייטי וסירבתי לאכול פחות או יותר הכל, אמא שלי וסבתא שלי הבטיחו לי שיום יבוא ואגיע לצבא ושם לא תהיה לי ברירה, שם אצטרך לאכול מה שיגישו לי, או פשוט למות ברעב.
בסוף זה קרה. החלק הראשון, כלומר. הגעתי לצבא, והייתי חייב לאכול את כל מה שהגישו לי. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אני עדיין זוכר את הפחד שאפף אותי בזמן שנעתי יחד עם יתר החיילים בפלוגה שלי מהאוהלים שלנו אל חדר האוכל של הבסיס בפעם הראשונה. אבל האמת, האמת היא שהצלחתי להסתדר לא רע באופן מפתיע. גם כשלא היה לי מה לאכול – כי הגישו עוף, למשל, ולא היה שום סיכוי שאני אגע בעוף שיש לו צורה של עוף ולא שניצל – הסתדרתי. כי תמיד היו תפוחי אדמה. או פירה. או סוג של אורז, או פחמימה אחרת. לפעמים אולי גם סלט, לרוב לא. ובכל מקרה, באיזה שלב אתה קולט שאתה יכול לחיות פשוט על זבל מהשקם, או ללכת לקנות משהו במזנון הפרטי בכל פעם שהייתי בבסיס שהיה בו כזה, או פשוט לעשן במקום לאכול, דבר שעשיתי לא מעט. בקיצור, הצבא היה וחלף, והחלק של האוכל היה משמעותית פחות מפחיד מכפי שחששתי שיהיה.

אבל במהלך השירות הצבאי שלי קרה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי. במהלך הצבא מצאתי את עצמי אוכל בבתים של אחרים. וליתר דיוק, בבתים של המשפחות של הבנות שיצאתי איתן. וזו כבר היתה חוויה חדשה לגמרי.

בניגוד לבתים של חברים אליהם הלכתי בתור ילד, ללכת לאכול אצל המשפחה של הבחורה שאתה יוצא איתה זה משחק רב פעמי. אם הייתי מסרב לכל מה שהגישו לי, כמו שהייתי עושה כמעט תמיד בבתים של חברים, ואם הייתי פותח את כל פוביות האוכל שלי, הייתי מסתכן בלצאת מוזר. תמהוני. ובואו, גם ככה הייתי די תמהוני באותה תקופה (כן, גם היום, בסדר), כך שלא היתה סיבה רק להגביר את כל התמהונות הזו. ובכל זאת, זה מה שעשיתי.
אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, כי לא ביקשתי את רשותם של האנשים האלה לכתוב עליהם, אבל בואו נגיד שקראו לי ׳ההוא שיכול לחיות בחצר רק מפיתה וחומוס׳ יותר מפעם אחת. זה היה סוג של מצחיק אז סוג של צחקתי. אבל בתכל׳ס, זה לא היה מצחיק בכלל. זו היתה פשוט האמת.

אני זוכר את אחת הפעם הראשונות שאכלתי בבית של מי שלימים הפכה להיות שותפתי לחיים. אמא שלה הכינה כרובית. באותה תקופה חשבתי שאין ירק מסריח יותר על כדור הארץ מאשר כרובית. הריח של הירק הזה עורר אצלי כזה גועל שבאמת שהייתי על גבול ההקאה. לא אמרתי כלום כשהגישו לי צלחת עם שניצל ולידו כרובית. מטוגנת או אפויה או מאודה, לא זוכר, אבל כרובית. לא יכול לשכוח את הכרובית. לא טעמתי אותה אפילו. לא הייתי מסוגל. ישבתי שם, על יד השולחן, נבוך עד אחרונת העצמות בגופי, מנסה להבין מה לעשות בסיטואציה החדשה הזו, בבית החדש הזה עם המשפחה החדשה הזו של הנערה החדשה הזו שנכנסה לחיי לא מזמן, וביקשתי את נפשי למות. בגלל כרובית.

כמה שנים אחר כך, אחרי ששנינו השתחררנו, בקיץ של 2003, טסנו לטייל באירופה. ושם, שם דברים באמת התחילו להשתנות.
בשביל לצמצם עלויות כמה שאפשר, השתדלנו להגיע לעיר מסוימת, לשכור דירה ולגור בה במשך חודש ומשהו, במקום לנוע כל הזמן מאכסניה לאכסניה. העיר הראשונה שבה גרנו למשך תקופה ממושכת כזו היתה פראג. שם, בקומפלס דירות להשכרה חצי קומוניסטי ברובע האחד עשר של העיר, הרחק הרחק מהמרכז השוקק תיירים, התחלנו למעשה את חיינו המשותפים ממש.
ומאחר שזו היתה הפעם הראשונה שבה באמת חיינו יחד, עד מהרה היא הבהירה לי משהו, גם אם לא במלים: אין מצב שהיא אוכלת פיתה וחומוס כל היום. דבר ראשון, היא לא סובלת חומוס. ודבר שני, גם חומוס מטאפורי לא היה מקובל עליה.
בניגוד אלי, היא אוהבת אוכל. זה לא שהיא פודית, היא לא. היא לא מתענגת על כל אספרגוס מזולף קרם ארטישוק (כן, ככה אני מדמיין אוכל פלצני. אפילו לדמיין אוכל זו משימה מורכבת בשבילי) והיא בטח לא בקטע של לשלם 300 שקל על מנה רק כי היא נוצרה על ידי שף מהולל במיוחד. רחוק מאוד מזה.
היא אוהבת אוכל במובן זה שהיא ששה לטעום דברים חדשים, או לפחות לא נמנעת מהם, ואני יכול לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים בלחץ, את הפריטים שהיא לא תהיה מוכנה לאכול בשום מצב. רבאק, פעם אפילו ראיתי אותה אוכלת צפרדע (אם כי לא במודע). על כן, גלות מרצון במדבר של חומוס, בשממה של חביתה בלי כלום, באינסוף המשמים של לחם יבש עם גבינת עמק רק בשם האהבה? לא, לא בא בחשבון. אדוני רוצה לחיות ביחד? אדוני יצטרך ללמוד לאכול קצת יותר, כי אני לא מתכוונת לרעוב או למות משעמום קולינרי, תודה.

וראו איזה פלא. זה עבד.

אבל זה לא היה רק זה. זו לא היתה רק האהבה – אם כי האהבה בהחלט היתה תבלין חשוב בתבשיל הזה, לכן עוד אחזור אליה בהמשך – זה היה עוד משהו.

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

3
היא לימדה אותי לבשל. לבשל זו מילה קצת גדולה: היא לימדה אותי להכין את הדברים הבסיסיים שאכלנו. שניצל. קציצות. פסטה. אורז מכל מיני סוגים (עם פירות יבשים, שומו שמיים!). רוטב עגבניות. ספגטי בולונז (בולונז, למען השם!). שוקי עוף. כאלה.
בהתחלה לא ממש לקחתי חלק פעיל בתהליך. החלק שלי הסתכם בללכת איתה לשוק או לסופר, ולראות אותה ממששת אינסוף, ואז בוחרת בקפידה. ממששת ירקות, ובוחרת. ממששת ובוחרת. בוחרת עוף. בוחרת בקר. אומרת לקצב מה היא רוצה. אוספת תבלינים שאת שמותיהם לא הכרתי, ואת ריחם לא הייתי מזהה גם בעוד מאה שנה. בבית בו גדלתי התבלין היחידי בסביבה היה מלח, ולדעתי גם הוא היה תפל.
אחר כך היינו חוזרים הביתה, אל הדירה הקטנה שלנו, קטנה ממש. שני ילדים מאוהבים בני 23 עם יותר מדי שקיות חוזרים ביותר מדי כלי תחבורה ציבורית מהשוק בצד השני של העיר רק בשביל לחסוך עוד כמה יורו שבקושי היו לנו.
בדירה היינו פורקים הכל, מאחסנים את מה שצריך במקרר הקטן, ומתחילים לעבוד. היתה לנו מחבת זולה אחת, וסיר זול אחד, וסכין חיתוך זול אחד. וזהו. וזה היה מספיק. היא היתה עובדת, ואני הייתי מתבונן. כיצד היא מנקה את העוף מרקמות שומן מיותרות, מקפידה שלא לזרוק ולו גרם אחד של עוף יקר ערך. הייתי מתבונן בה מתבלת בשר, לשה ומגלגלת לכדורים. קולפת ירקות, מסדרת בסיר, מטגנת, מזהיבה, מקפיצה, משגיחה. פעולות שלא הבנתי מה הן אומרות, באיזה סדר עושים אותן, ולמה.
מתישהו, אחרי זמן מה, גם אני נכנסתי פנימה. מסוחב שקיות פסיבי התקדמתי לקדמת הבמה. למדתי איך לנקות את העוף (עד היום אני חותך אותו יותר מדי ומבזבז בשר, אבל אני חי בשלום עם החטא הזה), איך לתבל את הבשר ולהכין ממנו קציצות, איך מכינים בולונז טעים, אורז, כאלה.

זה נשמע בסיסי, וזה אכן בסיסי, אבל עבור ילד בררן כפייתי שלא היה מוכן אפילו לגעת בעוף, זו היתה קפיצה ענקית. בבת אחת, השתניתי. פתאום שניצל היה משהו טעים. פתאום ידעתי להכין לעצמי ארוחות שלמות. לא הייתי חייב לרעוב, להאכיל את עצמי בסיגריות או להתגעגע לפיתה והחומוס בישראל. פתאום הייתי אדם ברשות עצמי. איש בוגר. אדם שלם בעולם.

זה לא שהפכתי לאומניבור. ממש ממש ממש לא. רחוק מאוד מזה. הרשימה שכתבתי בפרק הראשון של המסע הזה, רשימת הדברים שאני לא אוכל, לא נכתבה לפני הקיץ ההוא, אלא שנים רבות אחריו. רשימת הדברים שאני לא אוכל אמנם התקצרה בקיץ ההוא, אבל רק במעט. היא נותרה ארוכה עד מאוד.
אבל מה שקרה בקיץ ההוא היווה את אבן הפינה במסע הארוך שלי, מסעו של ילד בררן באוכל שגדל להיות מבוגר בררן באוכל ובהמשך אבא בררן באוכל לילד בררן באוכל לקיצור הרשימה הזו. מה שקרה בקיץ ההוא, מבלי שהבנתי את זה בזמן אמת, היווה את אבן הפינה להשלת הפחדים שלי מאוכל. לא כולם, ממש לא בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתמדה ובעיקר בסבלנות ובאהבה.

פתאום הייתי מוכן לאכול מרק עם דברים בפנים. פתאום הייתי מוכן לאכול ספגטי בולונז. עוף שנראה כמו עוף. אם אינכם בררנים באוכל לא תוכלו להתחיל להבין אפילו את גודל השינוי התפיסתי. אם אתם כן בררנים באוכל, או שהילדים שלכם כאלה, אתם יודעים בדיוק רב על מה אני מדבר.
אבל מה היה בקיץ ההוא שאפשר את תחילתו של השינוי הזה? זו בדיוק השאלה שאני מנסה להבין עם עצמי בימים אלה. אבל בשביל לענות על השאלה ׳מה קרה שהתחלתי לאכול דברים שפחדתי מהם קודם?׳, צריך קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית – ׳למה יש דברים מסוימים שאני פוחד לאכול אותם? שאני פוחד מהם?׳

3.5
יש הרבה דברים שאני פוחד מהם. אני פוחד מגבהים, למשל. פוחד מרכבות הרים. אין שום סיכוי שאצנח ממטוס. גם אין סיכוי שאעשה באנג׳י או אעשה סנפלינג. הסולמות שאני מסכים לעלות עליהם הם בני שלושה שלבים לכל היותר.
אכילה, בניגוד לכל אלה, היא סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לבחור שלא לאכול. אני מוכרח לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב, גם אם אני לא אוהב אותו. גם אם הוא גורם לי סבל.
אכילה היא פעולה משונה. תחשבו על זה לרגע. תחשבו עד כמה הפעולה הזו פולשנית. אני לוקח משהו, ומכניס אותו לתוכי, ומאבד עליו כל שליטה. וברוב הפעמים, אין לי באמת מושג מה זה הדבר הזה שהכנסתי הרגע לגוף. אולי זה מקולקל? אולי זה מורעל? אולי זה יהרוג אותי? אולי אני אחטוף דיזנטריה, כמו שאמא שלי נהגה לאיים? זה קצת כמו צילום תמונות בעולם האנלוגי. הייתם מצלמים משהו, הולכים לחנות צילום, מוסרים את הפילם, מחכים כמה ימים, ורק אז מגלים אם אכן הצלחתם לתעד רגעים שלא יחזרו, או שמא שוב האצבע שלהם נמרחה על כל העדשה. אז אותו דבר עם אוכל – רק אחרי שתכניסו אותו לגוף שלכם ותחכו קצת, תוכלו לדעת אם הוא היה טוב לכם או רע.

לכן בעיני הפחד מאוכל הוא פחד הגיוני להפליא. למעשה, קשה לי להבין איך אנשים שלא פוחדים מאוכל שרדו את האבולוציה. זהו פחד מחוסר שליטה, אבל ברבדים הכי עמוקים שלה. אין לכם כל שליטה על רוב רובם של הדברים שאתם מכניסים לפה שלכם על בסיס יומי. זה לא משנה אם זו פרוסת לחם עם קוטג׳ חמישה אחוז, או סלט בהרכבה, או פיתה עם כבד חומוס צ׳יפס סלט, כמעט ב-100% מהמקרים לא תדעו איפה הרכיבים של מה שאכלתם גדלו, גודלו, נשחטו, קוררו, הוסעו, הופשרו, אוחסנו, נחתכו או תובלו. לכל היותר, תהיו עדים לצלייה שלהם, או למריחה שלהם. זהו.
אם מדובר באוכל תעשייתי, אנחנו לחלוטין לא מודעים למה שיש בתוכו, גם אם קראנו את רשימת הרכיבים. יותר מסביר להניח שאין לנו מושג מה מרבית הרכיבים האלה אומרים. ואפילו אם אנחנו מזהים אותם, אנחנו לא יודעים דבר על תהליך הייצור של מה שאכלנו, למה אנחנו אוהבים את הטעם של מה שזה לא יהיה, או לא סובלים את הטעם של המוצר של החברה המתחרה. בעולם של מזון מתועש, של מזון מעובד, של מזון גלובלי, אנחנו חסרי שליטה כמעט לחלוטין על מה שאנחנו אוכלים.

חוסר השליטה באוכל גורם לי לפחד ממנו. לרוב האנשים, נדמה לי, זה פשוט לא מזיז. רוב האנשים, נדמה לי, פשוט אוכלים את מה שהם אוכלים מבלי לחשוב על זה יותר מדי. עבור אנשים אחרים חוסר השליטה מזיז אותם למקום אחר. צמחונים וטבעונים, למשל, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות מוסריות. אכלנים אניני טעם, לשם דוגמא אחרת, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות קולינריות.
הקיץ ההוא בפראג, בוינה, בברלין, בזגרב, בפירנצה ובמדריד, הקיץ ההוא נתן לי קצת מהשליטה שלא היתה לי קודם. פתאום הבנתי קצת מה זה האוכל הזה שמונח מול עיני על הצלחת. מנין הוא הגיע (אוקי, בערך, אבל גם זה משהו), ומה בדיוק קרה לו מאז שנכנס הביתה ועד שהתגלגל לנוח על צלחתי. וברגע שהתחלתי אני עצמי לקחת חלק בהכנה שלו, השליטה ממש עברה מילולית אל שתי ידי. וזה כבר היה שונה לגמרי.

4
ובכל זאת, למרות האהבה (שעוד אחזור אליה, מבטיח), למרות מתן השליטה החלקי, למרות ההתקרבות אל תהליך הבישול, ולמרות ההתבגרות הטבעית שגם היא משחקת תפקיד, רשימת המאכלים שאני לא אוכל, ושאת חלקם הגדול מעולם לא טעמתי ולא אעז לטעום, הרשימה הזו נותרה ארוכה גם שנים אחר כך, עמוק אל תוך שנות השלושים שלי. למה? מה היה חסר בשביל שאפסיק לפחד ואתחיל לאכול גם אותם?
וחשוב מזה, למה לפני חצי שנה, כשעברנו לארה״ב וגיליתי שהאוכל כאן מחריד, למה בבת אחת התחלתי לאכול פרטי מזון שלא העזרתי לטעום בעבר? מה שחרר את החסמים הפסיכולוגיים האלה? העובדה שבבת אחת החסמים הפסיכולוגיים האלה השתחררו (לא כולם, יש עדיין דברים שאני לא מעז לאכול) רומזת לי שזה אומר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מהיעדר שליטה. אבל מה? אני עדיין לא מסוגל לשים עליו את האצבע במדויק.
מקווה שיהיו לי קצת יותר תשובות עד לסוף השבוע הבא.

28

0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, Ramblin Man, של למון ג׳לי. גיליתי את השיר הנהדר הזה בפלייליסט של אחותי הגדולה המאומצת, רוני זינגר:

1
אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.
(השיר האהוב עלי ביותר של א. חלפי, שחקוק על המצבה של א. איינשטיין)

2
בהתחלה חשבתי לספר כאן על מחקר מעניין שנעשה בבולטימור, שבמסגרתו החוקרים בדקו איזה סוג של תוויות מזון יכולות לגרום לצרכנים (בדגש על בני נוער שחורים) להקטין את צריכת השתיה הממותקת שלהם (בעיקר קולה). הניסוי הזה פורסם במחקר שראה אור בסוף 2014 (זמין כאן, ההודעה לעיתונות נמצאת כאן), במסגרתו החוקרים בדקו כל מיני סוגים של תוויות מזון. הם הציבו ארבעה סוגים של שלטים ליד המשקאות הממותקים: בראשון, פשוט ציינו את הקלוריות שבמשקה. בשני, ציינו את מספר כפיות הסוכר, בשלישי את מספר הדקות שצריך לרוץ בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית קולה אחת, וברביעי את מספר המיילים שצריך ללכת בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית אחת.
כלומר, ליד מדפי בקבוקי הקולה הוצב אחד מהשלטים הבאים:
* בבקבוק הזה יש 250 קלוריות
* בבקבוק הזה יש 16 כפיות סוכר
* תצטרכו לרוץ 50 דקות בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה
* תצטרכו ללכת 5 מייל בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה.

איזו תווית לדעתכם, הצליחה להשפיע יותר מכל האחרות על היקף צריכת בקבוקי הקולה?
התשובה תופיע בסוף הסעיף הזה.

החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich

החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich

רציתי לספר על המחקר הזה בהקשר של נייר שקראתי לאחרונה של כלכלן שאני מאוד אוהב, פרופ׳ אריאל רובינשטיין, יחד עם ד״ר אילה ארד. הנייר הזה (זמין כאן) הוא אחד הדברים הבודדים של רובינשטיין שקראתי שפשוט לא הסכמתי איתם בשום צורה ועניין. בגדול, רובינשטיין וארד טוענים כאן (על בסיס ניסוי שערכו) שהתערבות ממשלתית שמבוססת על כלכלה התנהגותית היא פסולה. התערבויות כאלה נעשו בשנים האחרונות בארה״ב, בבריטניה, גם בישראל, ובמדינות אחרות בעולם. הן מבוססות על התורה שפיתח חתן פרס נובל לכלכלה פרופ׳ ריצ׳ארד ת׳יילר, תורה שהוא קרא לה ״פטרנליזם ליברטריאני״. רובינשטיין וארד שוללים את התפיסה הזו מכל וכל וטוענים, בשורה התחתונה, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם העדפות הצרכנים עצמם. לפי הניסויים שהם ערכו (בקרב סטודנטים בישראל, בארה״ב ובגרמניה), הצרכנים מעדיפים שהממשלה תיתן להם כלים לבחירה מושכלת, ולא תבצע את הבחירה במקומם, וגם לא ״תדחוף״ אותם אל עבר הבחירה שהמדינה חושבת שהיא הבחירה הנכונה, כפי שמציעה התורה של ת׳יילר. הדחיפה הזו (או Nudge, באנגלית), היא שעומדת בבסיס התורה של ת׳יילר, והרציונל מאחוריה הוא פשוט: בתחומים רבים, כמו פיננסים או תזונה, בני האדם מתקשים לקבל החלטה מושכלת באמת, בגלל שורה של חסמים פסיכולוגיים. המדינה יכולה לגשר על פני החסמים האלה ולעצב את תהליך קבלת ההחלטות של הצרכנים כך שייקל עליהם לקבל את הבחירה ״הנכונה״ יותר עבורם, בחירה שהם לא היו מקבלים לולא הדחיפה הזו.
תוויות המזון כמו בניסוי בבולטימור – כמה כפיות סוכר, כמה מיילים צריך ללכת או כמה דקות צריך לרוץ – הן דחיפה שכזו. זו לא כפייה של הבחירה (המדינה לא אוסרת לצרוך קולה), אלא דחיפה לכיוון הנכון (׳אם נמחיש לצרכנים מה הנזק של הקולה, הם יעדיפו שלא לצרוך אותה׳).

אחרי שקראתי את המאמר של רובינשטיין וארד כתבתי לו שאני לא מסכים איתו בכלל. לדעתי, שתי הדוגמאות שאותן הם מזכירים במאמר – פיננסים ותזונה – הן בדיוק הדוגמאות הקלאסיות מבחינתי (וגם אלה שאני מכיר יחסית מקרוב בגלל העבודה שלי) שבהן לצרכנים אכן יש קשיים רבים לקבל את הבחירה הנכונה (או הבריאה) יותר עבורם. הבעיה העיקרית במשפט האחרון שלי הוא שאני (או המדינה) מניח שאני יודע מה הבחירה הנכונה עבור הצרכנים, וזה נכון, אני אכן מניח את זה. אני חושב שבשתי הדוגמאות האלה זה לא מופרך להניח שאנשים היו מעדיפים שרמת החיים שלהם בגיל הפרישה לא תרד בצורה משמעותית, ושהם לא יחטפו סוכר ויתר מחלות איומות שנובעות מצריכת סוכר מוגזמת (בדגש על משקאות ממותקים). אני חושב שמחקרים רבים הראו שמתן מידע גלוי ושקוף לצרכנים בשביל שיקבלו החלטה מושכלת אינו מספיק, משום שהמידע קשה מאוד לעיכול, לעיבוד, להשוואה וכו׳. ולכן, לדעתי, התערבות סטייל nudge הינה מוצדקת (האמת שלדעתי בשתי הסוגיות יש מקום להתערבות אפילו יותר פטרנליסטית, אבל אין לי כח להיכנס לזה כרגע).

וזה בדיוק השלב לתת את הפתרון לשאלה איזו תווית עבדה הכי טוב בבולטימור: האמת היא שהמחקר מצא שכל התוויות, כלומר כל סוגי השלטים, הצליחו להוריד את צריכת השתיה הממותקת בהשוואה לתקופה שלפני שהוצבו בחנויות. אבל, התווית שעבדה טוב יותר מכל התוויות האחרות בניסוי בבולטימור היתה התווית שהמחישה כמה מיילים הצרכנים יצטרכו ללכת בשביל להוריד את כמות הקלוריות שבבקבוק קולה אחד (5 מייל).

אני חשבתי שזה יהיה השלט עם כמות הדקות שצריך לרוץ, אבל כנראה שההמחשה הזו עדיין מופשטת מדי עבור רוב האנשים. רוב האנשים, כנראה, לא מסוגלים לדמיין מה זה אומר לרוץ חמישים דקות, אבל יכולים לדמיין בקלות מה זה אומר ללכת חמישה מייל. זה הרבה.

בעיני, התועלת החברתית שב״דחיפות״ שכאלה גדולה לאין ערוך מחוסר שביעות הרצון התיאורטי (או המעשי) של צרכנים מסוימים מכך שהמדינה דוחפת אותם ומעצבת את הבחירה שלהם במקום לתת להם מידע מלא ובחירה מלאה. אז חשבתי להרחיב על זה, ולעמת את המחקר הזה עם המחקר הזה, אבל בסוף החלטתי שלא.

3
רציתי לספר גם על הקורס המעניין שאני לוקח הסמסטר, Using Big Data to solve Economic and Social Problems. הקורס הזה ממש מגניב אותי כי הוא משלב כל מיני דברים שאני אוהב – דאטה, ויזואליזציות, כלכלה מעשית ומדיניות ציבורית. לא חוקרים שיושבים ובונים מודלים שמנסים לתאר את העולם, בהצלחה רבה יותר או פחות, אלא חוקרים שדוחקים עוד ועוד את גבול המחקר הכלכלי המעשי קדימה, ובונים מאגרי מידע מטורפים בהיקף שלהם, ומסיקים מהם מסקנות שיכולות לסייע למעצבי מדיניות ציבורית לבנות עולם טוב יותר, ללא גרם אחד של ציניות.

מי שבנה ומעביר את הקורס הזה הוא אחד הכוכבים העולים של המחלקה לכלכלה בהרווארד, ראג׳ צ׳טי (Raj Chetty). הקורס הזה מפוצץ. בשני השיעורים הראשונים האולם הגדול במיוחד שהקצו לו (500 מקומות) היה מלא עד אפס מקום, כולל על כל המדרגות, עד כדי כך שהם נאלצו לפתוח חדר נוסף בשביל להקרין בו את השיעור. לבסוף עברנו ללמוד באולם הענקי של אחת הקתדרלות שעל יד הקמפוס (השד יודע למה להרווארד יש קתדרלה, וכנראה שיש הרבה יותר מאחת, אבל זה כבר סיפור אחר).

החוקר Raj Chetty

החוקר Raj Chetty


צ׳טי, יחד עם הצוות שלו, בנה בשנים האחרונות (למען האמת, ממש בשנתיים האחרונות), מאגר מידע עצום בשם Opportunity Altlas. הם שמו ידיהם על מידע יקר ערך של הלמ״ס האמריקנית ורשויות המס האמריקניות, והצליחו להרכיב בעמל רב מאגר דינמי שמראה מה קרה להכנסות של האמריקאים במרחב החללזמן. התחלת המחקר המתגלגל הזה היתה צנועה יחסית (זה ממש בלשון סגי נהור, זה ממש לא צנוע). אחד הגרפים שצמחו מראשית המחקר היה הגרף הזה:
היעלמותו של החלום האמריקאי - הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם

היעלמותו של החלום האמריקאי – הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם


את הגרף הזה קוראים מלמעלה למטה. הסתכלו על הקו שכתוב עליו 1940. הגרף הזה מתאר את הסיכוי של ילדים שנולדו בשנות ה-40 להרוויח יותר מהוריהם באותו גיל. הגרף הזה, כמעט לכל אורכו, נושק ל-100%. כלומר, לילדים בני כל העשירונים (למעט העשירון הגבוה יותר) שנולדו ב-1940, היה סיכוי של כמעט 100% להרוויח יותר מההורים שלהם.
עכשיו תראו מה קורה לאורך העשורים – עם כל עשור שאנחנו מתקדמים, 1950, 1960, 1970, 1980 – הגרף הזה הולך וצונח. המשמעות היא שככל שאנחנו מתקדמים קדימה בזמן, הסיכוי של ילדים להרוויח יותר מההורים שלהם (כלומר, לעלות בסולם הכלכלי) פוחת.
בשביל להפוך את זה לגרף רציף, החוקרים לקחו את המידע עבור כל שנה ושנה, וסידרו אותו יפה בגרף הזה. זה הגרף המפורסם ביותר מתוך המחקר הזה, שכונה The Fading American Dream. הנה הוא:
mobility-graph-4
מה שאתם רואים פה זה את המוביליות הכלכלית של ילדים אמריקאים הולכת וצונחת לאורך השנים.

היו כל מיני ביקורות שנכתבו על הגרף הזה ועל המחקר הזה, חלקן טכניות וחלקן מהותיות. למשל, שייתכן מאוד שמה שקרה בשנות ה-40 היה אנומליה, ושמה שקורה בשנות ה-80 הוא הנורמלי. אחרי הכל, שנות ה-40 היו השנים של הצמיחה הגבוהה, ההתאוששות אחרי עשור של השפל הגדול, הבום של מלחמת העולם השניה (בארה״ב) ואחריה, וכו׳, ואי אפשר להשוות את התקופה ההיא לשנות ה-80. אין לנו מספיק מידע אחורנית בשביל להיות מסוגלים להדוף את הטענה הזו, וייתכן שהיא נכונה, וייתכן שלא. כך או אחרת, זה לא משנה את התופעה עצמה – הסיכוי של ילדים (אני רוצה להגיד שנולדים היום, אבל אני אתאפק ואגיד שנולדו בשנות ה-80) לטפס מעלה בסולם הכלכלי-חברתי, הסיכוי הזה פוחת. הסיבות, לפי צ׳טי, הן שתיים: הסיבה העיקרית היא העלייה באי השוויון בחלוקת ההכנסות (כך שפירות הצמיחה מתרכזים יותר ויותר בעשירון במאיון ובאלפיון העליון), והסיבה השניה היא שקצב הצמיחה פשוט האט בעשורים האחרונים (כלומר, העוגה גדלה לאט יותר מבעבר, והגידול שלה מתחלק באופן בלתי שוויוני יותר מאשר בעבר).

אבל האמת שזו ממש היתה רק ההתחלה של המחקר. מה שקורה בכיתה, בשיעור של צ׳טי, מעניין פי אלף. כי מה שהוא מראה בכל שיעור ושיעור הוא איך הגיאוגרפיה משפיעה באופן מהותי על רמת ההכנסה העתידית של ילדים. וליתר דיוק, ככל שילדים עוברים להתגורר בשכונה טובה יותר מבחינה סוציואקונומית בגיל מוקדם יותר, כך ההכנסה העתידית שלהם בתור מבוגרים תהיה גבוהה יותר. הגרף המהמם באמת שהוא הראה באחד השיעורים הוא הגרף הזה (יא אלוהים, אני לא מאמין שאני עושה פוסט עם גרפים על גבי גרפים):

Screen Shot 2019-02-18 at 8.51.59 PM

אם יש לכם ילדים, זה הגרף בשבילכם. הוא מראה כיצד מעבר משכונה לא טובה של מטרופולין בוסטון (roxbury) לשכונה טובה יותר (savin hill) שיפרה את ההכנסה העתידית של ילדים. שימו לב, אלה נתוני אמת. זו לא הערכה, אלא נתונים ממש של רשויות המס האמריקניות ששולבו יחד עם נתוני הלמ״ס. והחלק הכי יפה של הגרף, הוא הקשר לגיל: ההכנסה הממוצעת של כל הילדים שעברו מהשכונה הפחות טובה לשכונה היותר טובה עלתה, אבל ככל שהילדים עברו בגיל מוקדם יותר, כך היא עלתה יותר, הרבה יותר. למעשה, איפשהו בגיל 25 ההשפעה של מעבר הדירה על ההכנסה כבר נעלמה לחלוטין. בקיצור, אם אתם מגדלים את הילדים שלכם בשכונה לא טובה, עשו כל מה שאתם יכולים בשביל לעבור לשכונה טובה יותר, בשלב כמה שיותר מוקדם (ההשערה המרכזית של החוקרים היא שזה קשור לאיכות בתי הספר, אבל גם לפרמטרים נוספים. אתם מוזמנים לקרוא את המחקר המלא).

רק שהעניין הזה – לעבור לשכונה טובה יותר – הוא לא כל כך פשוט, בעיקר עבור משפחות ממעמדות נמוכים. אחרי הכל, יש סיבה שבגללה הן גרות בשכונה הפחות טובה: מחירי הדיור שם נמוכים יותר כי אף אחד לא באמת רוצה לגור שם. אז מה עושים? צ׳טי הקדיש לא מעט שיעורים בשביל לתאר כל מיני נסיונות שנעשו בארה״ב לאורך השנים. בחלקם הממשלה חילקה ואוצ׳רים למשפחות משכונות לא טובות לעבור לשכונות יותר טובות. אבל מאחר שבסופו של דבר לא ניתן להעביר שכונות שלמות לשכונות אחרות (ואפילו אם היה ניתן, זה לא היה עוזר כי השכונה אליה הם היו עוברים היתה משתנה לחלוטין), צ׳טי ומאגר המידע שלו מנסים לסייע למעצבי מדיניות ציבורית כיצד אפשר לעשות את ההיפך – להביא את מה שקיים בשכונות טובות אל השכונות הפחות טובות.

כישראלי, הקורס הזה הוא פשוט קנאה אחת גדולה. בישראל אין מאגר מידע כזה, כי הדיווח למס הכנסה אינו שמי. הלוואי והיה. לביטוח הלאומי יש מאגר מידע דומה, אבל הכל שם מסורבל, מסואב, ובעיקר תקוע בעשור החמישי של המאה הקודמת. אפילו אם היו לנו חוקרים בקנה המידה של צ׳טי לא היינו מסוגלים לייצר מאגר מידע כזה, לצערי העמוק.

ברוח המידע הפתוח ששורה על הקורס הזה, המאגר הזה פתוח וזמין לכולם כאן, ואף מכיל מדריכונים שמראים לכם איך לחקור את המידע, איך ליצור השוואות מעניינות וכו׳. איך המוביליות הכלכלית משתנה מגזע לגזע (לילדים שחורים, למשל, יש הסיכוי הנמוך ביותר לעלות מעלה בסולם) וכו׳. אני ממליץ בחום רב להתנסות בו.

זה קורס מרתק, באמת, וזה ממש על קצה המזלג מה שכתבתי כאן. רציתי לספר על זה יותר, אבל סוף החלטתי שלא.

4
בשלושת השבועות האחרונים אני כותב טקסט ארוך על פחד מאוכל. ובפרט, על הפחד שלי מאוכל. אני לא יודע למה אני כותב את זה. כלומר, אני יודע ולא יודע. אני כותב את זה כי מעניין אותי לחקור את זה. מעניין אותי להבין מניין נובע הפחד שלי מאוכל, ומדוע הפחד הזה השתנה מאוד לאורך השנים. אחי הצעיר ביקר אותנו השבוע, והמחיש לי עד כמה הפחד שלי נמוג והתרכך עם השנים. הוא, אגב, טוען שזה לא פחד מאוכל, אלא גועל ממאכלים מסוימים. אני חושב שזה הסבר פשטני מדי. אני חושב שאני באמת מפחד מפטריות, מחצילים, מקישואים. ואני תוהה למה פתאום הספקתי לפחד מברוקולי.
במקור, חשבתי להפוך את הטקסט הזה לספר. אבל המחשבה הזו התאיידה. אחרי זה חשבתי להפוך את הטקסט הזה לסדרה לפודקאסט, אבל גם המחשבה הזו התאיידה. אני ממשיך לכתוב אותו כי ממילא אני צריך לכתוב משהו לסדנת הכתיבה שלי, אז למה לא, אבל אני מודה שזה כבר לא נובע ממני באותה חיוניות כמו קודם.
חברה טובה נתנה לי עצה להתחיל לכתוב את הטקסט הזה, במקביל, גם בעברית. לפרסם כאן בבלוג חלק אחרי חלק, ולראות מה התגובות. אם זה עובד או לא, אם זה מגיע לאנשהו או לא. אני חושב שאני אנסה לעשות את זה.
וזו הסיבה, בעצם, שהחלטתי לכתוב את סיכום השבוע הזה. לא היה לי כח לכתוב אותו. הרוח במפרשיי שככה משהו, לא רק לגבי סיכומי השבוע אלא באופן כללי. אבל הרעיון שלה, לנסות לכתוב בכל שבוע חלק נוסף של הטקסט בעברית, מצא חן בעיני. אז חשבתי לעצמי, יאללה, סיכום שבוע אחרון לעת עתה, ואחרי זה ננסה להתמקד בסיפור אחד ארוך ומתגלגל.

אז הנה, זה היה סיכום שבוע 28. אני חושב שאפסיק כאן, ואולי אחזור לסיכומים האלה לקראת הסוף, אם נפשי תזדקק להם כמו בהתחלה. בשבוע הבא אנסה להתחיל לכתוב מסע אחר לגמרי, מסע בעקבות הפחד שלי מאוכל. בין לבין, אם תנוח עלי הרוח, אנסה לכתוב טקסטים נקודתיים (כמו הטקסט שאני מתכנן לכתוב כבר שלושה שבועות על עסקת ספוטיפיי-גימלט, ולמה היא לא מסתדרת לי).

5
ואם כבר פודקאסטים, הנה שתי המלצות לפודקאסטים חדשים דנדשים:
The Dropout
זה לא הפודקאסט הכי טוב ששמעתי בחיים, אבל אם אתם לא מכירים את הסיפור של חברת Theranos והמייסדת שלה אליזבת׳ הולמס, הפודקאסט הזה בהחלט יעשה את העבודה. סיפור מרתק של יזמת שכיוונה לכוכבים, אבל בדרך עשתה מעשה ברני מיידוף ופשוט הונתה את כל העולם ואחותו, שהסתנוור מהיופי ומהכריזמה שלה (הסיפור, אגב, נחשף על ידי עיתונאי הוול סטריט ג׳ורנל ג׳ון קריירו, שגם כתב עליו ספר מומלץ בשם Bad Blood).

Tally – Over My Dead Body
אם אהבתם את ד״ר מוות או את דירטי ג׳ון, הפודקאסט החדש הזה עשוי לעניין אתכם (הוא מאותו בית יוצר). הוא מביא את סיפורו של זוג יהודי אמריקאי שהתחילו בתור התגלמות החלום האמריקאי על איך נישואין אמורים להיות, שעד מהרה התדרדר להיות חלום בלהות.

6
ולבסוף, הנה קצת שטויות שעשינו השבוע:

אני אוהב את הנסיעות הקטנות האלה מחוץ לעיר. תוך שעה, במקרה הזה, הגענו למקום אחר לגמרי, שעושים בו דברים אחרים לגמרי. זה נשמע מפגר, אני יודע, אבל זה פשוט כל כך טריוויאלי כאן. רגע אחד אתה חי את חייך העירוניים, ורגע אחר אתה באמצע שום מקום, בין עיירה קטנה אחת לאחרת, מתגלש מאיזו גבעה מושלגת. היה זמן משפחתי כיפי במיוחד. אני מניח שנחזור לשם בקרוב לעשות איזה שיעור סקי משפחתי. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו מעולם לא עשה סקי (מתבקשת פה בדיחה מפגרת על שם המשפחה).

27

0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הרכב ישראלי בשם WC שהכרתי הודות לאדוה עם ו״ו אחת. אני לא יודע מי הם ומאין באו, אבל אני אוהב את מה שהם עושים. בספוטיפיי יש כרגע בסך הכל שבעה שירים שלהם, אבל זה מספיק בשביל לחרוש עליהם שוב ושוב ושוב. ״לעולם לא ניכנע״ הוא בעצם טייק על אחד הנאומים המפורסמים ביותר של צ׳רצ׳יל, ו״סליק״ הוא פשוט חביב עלי מאוד. סוג של מיקס בין ׳הבילויים׳, ׳נושאי המגבעת׳ ו׳הג׳ינג׳יות׳. תבלו:

1
יש לי מה להגיד על השבוע החולף, אבל האמת? לא מאוד בא לי. משהו בי מרגיש קצת off לאחרונה. גם במובן של כבוי אבל גם במובן של בצד, מחוץ למגרש.

2
באחד השיעורים שלי השבוע המרצה הציגה את התמונה הזו. היא נקראת Balloon Seller, Kabul, וצילם אותה סיימון נורפולק, ב-2001. אני לא בטוח למה, אבל התמונה נשארה איתי. הוא כותב, אגב, שזו כנראה התמונה הכי ידועה שלו, ושהעורך של הספר שלו הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שלה והפך אותה לתמונת הכריכה. כאן אפשר למצוא תמונות נוספות שלו מאפגניסטן.
20150128_SimonNorfolkAfghanistanBalloons

3
כשאתה הופך להיות מודע מי קורא אותך, משהו נפגם בכתיבה. וליתר דיוק: משהו נפגם בתהליך הכתיבה, במלים שיוצאת לך מהידיים. אני לא כותב אותו הדבר כשאני יודע מי קורא אותי. וזה גם מה שאני מרגיש שקורא כאן, בשבועות האחרונים. אני לא מרגיש בנוח לכתוב הכל, את כל מה שאני רוצה להגיד, אז אני לא. ויוצאים לי פוסטים מוזרים, על דברים אחרים ממה שבאמת הייתי רוצה לכתוב. כי מה שבאמת הייתי רוצה לכתוב עליו הוא מה שמתחולל בפנים, הייתי רוצה לתת דרור למחשבות שמתרוצצות לי בראש. רק שכבר לא נוח לי לכתוב את הדברים האלה כאן. ומאז שיצאתי מטוויטר ומפייסבוק, אין לי ממש איפה לכתוב את כל הדברים האלה.
וזה חבל לי, כי כאן, הבלוג הזה, היה הפלטפורמה האהובה עלי מכל.
אין לי מושג איך חוזרים אחורה. אין לי מושג איך מוחקים מהראש את הידיעה מי בדיוק קורא. אין לי מושג איך מתעלים מעל לזה, איך מתעלמים מזה. אני לא כזה. אני לא יודע איך. אז אני לא כותב את זה.

4
אולי אקח הפסקה גם מזה.

26

0
קודם כל, מוזיקה:

1
הנה כל הדברים שקנינו באמזון מאז שהגענו לפה, בסדר כרונולוגי יורד (מהאחרון לראשון):

גרבי חורף לילדים
תה
עוד תה
מלא מלא תה מכל מיני סוגים שאין בארץ
כרטיס זיכרון למצלמה החדשה
מצלמה חדשה
פאזל 2,000 חלקים
מחליקי קרח
ספר
מלא עגבניות מרוסקות מהסוג של הביוקר
מרכך כביסה (לא משהו)
טבליות למדיח
קמח פסטה תוצרת איטליה
טחינה לבנונית (בהתחלה היתה טובה, אחר כך התדרדרה)
טאבלט לילדים
עוד תה
שקיות ואקום לסו וויד
סו וויד
טוסטר משולשים
משטח לגו
שני שעונים פושטים לילדים
מגרד קרח ומברשת שלג לניקוי המכונית
חם צוואר במקום אחד שהלך לאיבוד (ובסוף נמצא!)
מגפי שלג בשבילי
ניירות אוריגמי
פומפיה
דאודורנט
שמפו
גרבי נשים
עוד גרבי חורף לילדים
עוד גרבי נשים
עוד רבי חורף לילדים
עוד תה
מדבקת מגן מסך לטלפון
מתאם למקבוק החדש
מקבוק חדש
נעלי ספורט לילדים
כפפות לילדים
כובע חורף בשבילי
כפפות בשבילי
מגנטים למקרר
מתאם לשקע חשמלי
נורות
טחינה אל קרוואן (אה, לא משהו)
עוד נעליים לילדים
עוד טחינה
קמח סמולינה
תרמוסים אישיים לחורף
קמח שיפון
מזרוני אוויר זוגיים לקמפינג
נעליים גבוהות לילדים
מפת שולחן כחולה לתחפושת להאלווין
בקבוקוני פלסטיק לסבון נוזלי
שקיות בגדים למייבש
מגפיים לילדים
עוד נעליים לילדים (הם הורסים זוג בערך כל חודשיים)
ספר בישול
תליון ד״ר סטריינג׳ לתחפושת להאלווין
עוד טחינה
מגפי חורף לילדים
כבל AUX לאוטו
מכנסי ריצה קצרים
משחיז סכינים
עוד גרביים לילדים (הם איכשהו מאבדים אותן בקצב)
חולצה תרמית ארוכה
סט בישול לקמפינג
מעיל גשם קל
כוסות תרמיות לקמפינג
מגפיי חורף בשבילה
עוד תה
צידנית לקמפינג
גזיה לקמפינג
מנקי אסלות
מברשת להברשת מאפים
עוד טחינה!
משטח לאפיית פיצה
דיו למדפסת
סכין עגול לחיתוך פיצה
מעמד לטלפון לאוטו
מטען לטלפון לאוטו
קסדות לאופניים לילדים
ניירות A4
מברשת שיער
מייבש שיער
טחינה
מנעול לאופניים
טבליות למדיח
כבל חשמל למדפסת
פליימוביל
משחק לוח לילדים
בוקסרים בשבילי
טחינה
תה!
מכונה לקיצוץ זקן
תחתונים לילדים
תיק גב בשבילי
שמפו
משקל אלקטרוני למטבח
אזניות אלחוטיות
מיקסר שולחני

2
הרשימה הזו לא אומרת המון (חוץ מזה שיש לנו בעיה קשה של טחינה ועוד יותר מזה של תה), והיא חסרה. היא לא כוללת את הקניה השבועית בסופר, את הדברים שקנינו מחוץ לאמזון (ציוד קמפינג נוסף, למשל, כל מיני בגדים חמים לחורף וכו׳), ורכישות של דברים כמו כרטיסי טיסה, מלונות, רכבות, אופניים, חדר כושר וכו׳.
אבל הרשימה הזו מספקת בשביל לשמש קונטקסט לשאלה שאחד המרצים שלי, ג׳ייסון פורמן, העלה בפתח אחד השיעורים בקורס שלו. אני אכתוב את השאלה הזו באנגלית, כי אני חושב שהניסוח שלה מדויק יותר ככה:

Are we better off today than we were in the 80's?

יש כמה דברים בתוך השאלה הזו שאתם צריכים להגדיר לעצמכם (ככה לפחות הוא אמר לנו). למשל, מי אלה we ומה זה אומר להיות better off. וזה לא ממש פייר, כי זה לב ליבו של העניין. מילא איך אנחנו מגדירים we אבל להגדיר מה זה אומר להיות better of זה כבר חתיכת אתגר.
אחד המאמרים שקראנו לשיעור הזה, למשל, טען באופן קטגורי שמצבנו טוב לאין שיעור לעומת שנות ה-80, ולמעשה לעומת כל יתר התקופות שקדמו לכך בהיסטוריה האנושית. אחד הטיעונים המרכזיים של המאמר הזה (של מייקל קוקס וריצ׳רד אלם) מסתכל על סל הצריכה של האמריקאים, ומראה שאם היום אפילו אנשים מקרב השכבות החלשות מחזיקים בבעלותם מוצרים רבים שפעם לא היו אפילו נחלת כלל המשפחות המבוססות יותר, זו כבר עדות לא רעה בכלל לכך שרמת החיים עלתה.
הם מראים עוד כל מיני דברים. שמספר שעות העבודה שנדרשות היום בשביל לממן גלון אחד של דלק או סל מוצרי מזון בסיסי ירדה דרמטית לעומת שנות ה-80, שאנחנו עובדים היום אינספור פחות שעות לעומת שנות ה-80 (אגב, אם אני זוכר נכון, הנתון הזה לא נכון לגבי ישראל, אבל ייתכן שאני מצטט לא נכון מהזיכרון), ועוד כל מיני טענות מהסוג הזה. בקיצור, בשורה התחתונה, הם אומרים, תגידו מה שתגידו, רמת החיים שלכם היום גבוהה מאי פעם, גם אם אתם עניים (אגב, המאמר הזה נכתב בקיץ 2008, שניה וחצי לפני המשבר הכלכלי העולמי).

למרות שקשה להדוף את הטיעון הזה לחלוטין – בכל זאת, יש דברים שבאופן אבסולוטי טובים היום יותר מאשר בשנות ה-80. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני בצורה מהירה ויעילה יותר, ההכנסה של משקי הבית גבוהה יותר גם אם מקזזים את האינפלציה (של כל משקי הבית, גם העניים ביותר), אף אחד מאיתנו לא היה מעדיף את שירותי הרפואה של שנות ה-80, וכו׳ – עדיין משהו בטיעון הזה מרגיש קצת משונה.

האם אנחנו רוצים בכלל להשוות את עצמנו לאנשי שנות ה-80? או לצורך העניין, לתקופה מוקדמת יותר? (במאמר הם משווים גם ל-1870). כלומר, האם העובדה שאנחנו לא מתים היום מכל שריטה בברך כי יש לנו כבר אנטיביוטיקה צריכה לגרום לי להרגיש על הכיפאק עם כל הדברים בחיים שמפריעים לי?
כי למרות שהתקדמנו, בתחומים רבים אנחנו סובלים. פקקים, צפיפות באופן כללי, זיהום אוויר (ובאופן כללי), לחץ בעבודה ואפשר לחשוב על עוד מיליון דברים אחרים. אה, ויש את העניין הפעוט הזה עם כך שאי השוויון מאז שנות ה-80 עלה משמעותית. האם זה אומר שהיום אנחנו במקום טוב יותר או לא?

במאמר אחר שקראנו לשיעור הזה (של ניק אברסטט, כלכלן שמגיע דווקא מהימין, לא מהשמאל), מוצגת עמדה אחרת לחלוטין. לפי המאמר הזה, מאז שנת 2000 בערך, הכלכלה האמריקאית ירדה מהפסים. או ליתר דיוק, היא ירדה מפסי הצמיחה שאפיינו אותה מתום מלחמת העולם השניה ועד לשנות ה-2000 (אני לא יודע למה הוא מדבר דווקא על תחילת שנות ה-2000. למיטב זכרוני כבר באמצע שנות ה-70 העסק התחיל להשתנות, אבל אני אזרום לרגע). מאז, הוא אומר, הכל בירידה. קצב הצמיחה השנתי בירידה (עוד לפני המשבר של 2008), שיעור המועסקים בירידה, כלומר שאנשים פשוט נפלטים משוק העבודה (בעיקר גברים, אגב). וחוצמזה, אגב, תוחלת החיים (של אנשים לבנים) בארה״ב יורדת בשנים האחרונות, בניגוד ליתר העולם, בעיקר בגלל מגפת האופיאטים. זה די פסיכי.

המרצה הריץ סקר אינטרנטי בקרב הסטודנטים במהלך השיעור בשביל לבדוק כמה מהם חושבים שהיום המצב שלנו טוב יותר מאשר בשנות ה-80. אני לא זוכר את התוצאות המדויקות, אבל היו לא מעט סטודנטים שטענו שלא. אלה כולם סטודנטים בהרווארד, כן?

3
אגב, הנה עוד נתון שהוא הציג בשיעור שלו. אמנם שמעתי וקראתי על זה כבר, אבל חשבתי ששווה לחזור על זה שוב: קצב החדשנות נמצא בירידה. איך מודדים חדשנות? אחת האפשרויות הוא לבדוק מה קורה לקצב העליה בפריון העבודה, כלומר בכמות התקופה של עובד ממוצע בשעה ממוצעת. אם קצב העלייה בפיריון העבודה משנה לשנה עולה, זה אומר שהחדשנות בעלייה, כי הודות לחידושים טכנולוגיים אנחנו מפיקים יותר ויותר בכל שעה. אם קצב העלייה של פיריון העבודה מאט, זה אומר שקצב החידושים הטכנולוגיים – החדשנות – יורד. והאמת היא, שהוא יורד. הנה, תראו:

רואים את ההתמתנות בגרף החל משנת 2010 בערך, שם בקצה הימני של הגרף? זו בדיוק הירידה בקצב העליה בפיריון. כלומר, הפיריון עולה – אנחנו מפיקים יותר בכל שעת עבודה, בממוצע – אבל הוא עולה יותר לאט. וזה אולי נשמע ׳יאללה נו, צרות של עשירים׳, אבל זה לא. זה יכול להיות סממן לא רע לכך שהעלייה ברמת החיים שהתרגלנו אליה בעשורים האחרונים, לא מעידה על מה שצפוי בעתיד.

או במלים אחרות, כלומר, גם אם אתם מרגישים שאנחנו חיים בעתיד, ואנחנו באמת חיים בעתיד, קצב החידושים הטכנולוגיים בעשורים האחרונים נמוך יותר מבעבר. הגרף הזה מגיע אחורה רק לשלהי שנות ה-80, אבל אם הוא היה נמתח עד למאה ה-19, אפשר היה לראות שהמצאת הטלפון, החשמל, מנוע הקיטור וכו׳, הקפיצו את הכלכלה בקצב הרבה הרבה יותר גבוה. לפלאנט מאני יש פרק נהדר על זה מלפני שנתיים.

4
ולמרות שזה נשמע שאני נהנה מאוד בשיעורים, האמת היא ש… לא יודע. לא כמו בתחילת הסמסטר הקודם. אני לא יודע בדיוק למה, אבל מה שנראה לי נוצץ עד בלי גבול בתחילת הסמסטר הראשון נראה בשבועיים האחרונים עמום. מה שהרגיש בהתחלה מלהיב, פתאום מרגיש משומש. קורסים שנראים פצצה על הנייר מתגלים כטכניים מדי, חסרי מעוף, בסיסיים מדי, או סתם מלומדים בחוסר חשק או חוסר יכולת (ואני מודה, זה כבר ממש צרות של עולם ראשון).

לא יודע ממה זה נובע, אולי זה סתם מקרי, ואולי זה קשור לכך שסף הריגוש עלה, הכל מרגיש בשבועיים האחרונים כאילו ציפו אותו במט (זוכרים שפעם היינו הולכים לחנות צילום ומבקשים שיפתחו לנו נגטיב והמוכרים היו שואלים אם ציפוי מבריק או מט? תמיד הייתי בוחר מט). מרגיש שפשוט עוד לא מצאתי את ה-קורס שידליק אותי בטירוף, שיעיף את המוח שלי לשמיים ויפתח אותו בכיוונים מפתיעים (אם כי הייתי בשיעור של ראג׳ צ׳טי שהיה ממש מעולה, אני פשוט לא יודע אם זה יכול להחזיק סמסטר שלם).

עד לסוף השבוע הבא אני צריך להחליט סופית איך לבנות את המערכת שלי. אני מתלבט כרגע בין לקחת 3-5 קורסים ופשוט לזרום איתם, או ללכת על משהו אחר לגמרי. להשאיר לי קורס וחצי שעושים לי את זה (וחצי פירושו שאני אסמן לעצמי ביומן תאריכים של שיעורים ספציפיים שמעניינים אותי, לפי הסילבוס, ואלך רק אליהם) ואנצל את יתר הזמן לדברים אחרים לגמרי. לקריאה, למחקר עצמאי (על אוכל, למשל), לחשיבה על העתיד, לפגישות עם אנשים מעניינים.

אני לא יודע מה אחליט בסופו של דבר, אתן לחלק מהקורסים האלה צ׳אנס נוסף בשבוע הבא. אני מודה שכרגע הבטן שלי נוטה דווקא לאפשרות השניה.

5
השבוע, כשהמעלות ירדו אל בערך מינוס 15 (מרגיש כמו מינוס 30 בגלל הרוח), עברתי רשמית לגטקס דרגה שלוש – החמים ביותר שיש.

דרגה 3!

דרגה 3!

אבל האמת שאצלנו המצב ממש לא נורא, בטח לא בהשוואה לשיקגו או למיניאפוליס. מי שעוקב אחרי הסיכומים השבועיים שלי זוכר שבאיזה שבוע הזכרתי את מעילי האווז הקנדי, 1,000 דולר החתיכה, שמהווים פה סוג של סמל סטטוס. אז בימים האחרונים בשיקגו, בגלל שהמעלות צנחו למינוס 54 צלזיוס, גניבות של מעילים כאלה הפכה למכה עירונית. בחלק מהמקרים, לא מדובר על גניבה מחנות, אלא באנשים שמכריחים אנשים אחרים להוריד את המעיל ולתת להם. ומי שרוצה לקרוא איך המעיל הזה הפך לסמל סטטוס, הכתבה הזו נחמדה מאוד.

6
ולקראת סיום, שתי המלצות פודקאסטים, אבל הפעם על שני פרקים ספציפיים:
Reply All – Negative Mount Pleasant
מאונט פלזנט היא עיירה קטנה, ממש קטנה, בוויסקונסין. ב-99% מההיסטוריה לא קרה בה שום דבר מיוחד. עד שיום אחד הכל התהפך על הראש. זה קרה בשנתיים האחרונות, כשהתברר לתושבים שתאגיד ענק ומסתורי עומד לרכוש המון המון המון קרקע באזור ולהקים מפעל אדיר, מה שיכול להקפיץ את כל הכלכלה של המדינה לשמיים. מפה לשם, התברר שהתאגיד המסתורי הוא פוקסקון, החברה הסינית שמייצרת עבור אפל את האייפונים שלה, וסובלת זה שנים מתדמית איומה בגלל היחס שלה לעובדים שלה (אלה שלא מתאבדים, הכוונה).
הפודקאסט Reply All שידר פרק נהדר – באמת, נהדר – על הסיפור הזה, והשתמש בצורה מאוד חכמה בהמון חומרי אודיו מתוך ישיבות העירייה המקומית, ויצר סיפור מתח נהדר.
בסופו של דבר, העירייה החליטה לתת חבילת הטבות ענקית, בשווי של כמעט 800 מיליון דולר, בשביל שפוקסקון תסכים להקים בשטחה את המפעל החדש שאמור ליצור המון מקומות עבודה.
בדגש על אמור.
כי השבוע הודיעה פוקסקון שהיא, איך נאמר, שוקלת את כל העניין מחדש, ועיריית מאונט פלזנט עלולה למצוא עצמה בחובות כבירים. אני שם בצד את כל ההיבט הגיאו-פוליטי, טראמפ, מלחמת הסחר עם סין וכו׳. הסיפור המקומי הוא פשוט סיפור נהדר.

The Daily – The Perils of Reporting an Investigation of the President
הפודקאסט היומי של הניו יורק טיימס בפרק נהדר, בעיקר לעיתונאים אבל ממש לא רק, על מאחורי הקלעים של עבודתם של עיתונאים חוקרים. השבוע התפרסם סיפור גדול מאוד של באזזפיד על כך שהחוקר המיוחד רוברט מולר מחזיק במידע על כך שטראמפ בעצמו הורה לעורך הדין שלו (שבינתיים הפך לסוג של עד מדינה) לשקר לקונגרס. מבחינת האמריקאים, אם זה נכון, זו עילה להדחת הנשיא. זה סיפור עד כדי כך גדול.
אלא שאחרי שהסיפור הזה פורסם, והתחיל להכות גלים, אף אחד מכלי התקשורת האחרים בארה״ב לא הצליח לאשש אותו. יתר על כן, בהמשך אותו יום קרה מה שכל עיתונאי חושש ממנו יותר מכל – החוקר המיוחד רוברט מולר הכחיש את הפרסום. או ליתר דיוק, הוא הכחיש שהוא מחזיק במידע שמעיד על מה שכתוב בפרסום.
אז אנשי The Daily עשו משהו מאוד מגניב סביב זה: הם הלכו לראיין את בוב וודוורד, אחד מצמד העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט בשנות ה-70 בסדרת פרסומים בוושינגטון פוסט ודיברו איתו קצת על מאחורי הקלעים של העבודה שלו אז. וליתר דיוק, הם דיברו איתו על פרסום אחד ספציפי של הצמד, פרסום דרמטי מאוד ערב הבחירות של 72 (שבהן ניקסון נבחר לכהונה שניה), שהצביע על כך שיד ימינו של ניקסון עמד מאחורי ווטרגייט (ולכן, בעצם, שניקסון עצמו עמד מאחורי ווטרגייט).
מסתבר שוודוורד וברנסטיין טעו בפרסום ההוא. לא בכולו, אבל בחלקו. היתה להם שם טעות שהאפילה על הפרסום כולו, אחרי שאחד האנשים שהוזכרו בפרסום הכחיש מכל וכל באופן פומבי.
בחלוף השנים, ובכלל, זה די מדהים לשמוע את וודוורד מדבר בכנות ובפתיחות על הטעות ההיא, שבזמן אמת הוא היה משוכנע שהיא עלתה לו בקריירה, ועל הקושי האדיר בלהיות עיתונאי חוקר. יופי של פרק.

זהו. חפרתי מספיק.
שבת שלום.