ספינות חיל הים: 3 נקודות חדשות

אספתי עוד כמה לגבי אופן מימון רכישת ספינות חיל הים מטיסנקרופ, והמעורבות של החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי בסיפור הזה ואני לא חושב שהם מצדיקים פרסום קוהרנטי בפני עצמו. אז אני פשוט אניח אותם כאן במפוזר, בלי סדר חשיבות כלשהו

1. קודם החליטו על פריסה, אחרי זה על אופן המימון

הסגירה של מימון העסקה נעשה בשני שלבים. כפי שכתבתי בעבר, כשהצבא העלה את הצורך ברכישת 4 ספינות חדשות לחיל הים להגנה על קידוחי הגז והמים הכלכליים של ישראל, אגף התקציבים התנגד. הוא אמר שאם צה"ל רוצה, הוא מוזמן לממן את זה מתקציבו שלו.
בצה"ל ניסו תקופה ארוכה להשפיע על החוק שקובע איזה שימושים המדינה תעשה בפירות שיגיעו מהקרן המיוחדת שאליה יועברו ההכנסות ממיסוי הגז (שיתחילו רק בעוד כמה שנים), כך שהשימוש העיקרי יהיה לצרכי הביטחון. בסופו של דבר המאמצים האלה כשלו, אבל אז צה"ל קיבל משהו טוב יותר: החלטה שתקציב המדינה יממן את רכישת הספינות האלה, ולא תקציב הביטחון.
זה השלב שבאגף תקציבים טוענים שהם היו מודרים וממודרים ממנו, אם כי יש לי מספר אינדיקציות שזה לא מדויק. בכל מקרה, הדיונים על איך לעשות את זה נעשו על ידי החשבת הכללית במשרד האוצר דאז מיכאל עבאדי מול אנשי מערכת הביטחון.
מה שהוחלט בשלב הזה היה לפרוס את עלות המימון של רכישת הספינות (יותר מ-300 מיליון יורו). ההחלטה היתה על פריסה לשלוש שנים, החל ממרץ 2020.
השלב השני היה להחליט כיצד לבצע את הפריסה הזו כך שתהיה מחוץ לתקציב המדינה. זה נעשה באופן מוזר שכבר הראיתי בעבר: המדינה סידרה למספנה הגרמנית לקחת הלוואה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בשביל לבנות את הספינות. המדינה, מצידה, תתחיל לשלם למספנה את עלות הספינות שנה אחר שנה, בהתאם לפריסת התשלומים שהוחלט עליה בחלק הראשון. התשלומים האלה יכללו את הריבית שהמספנה תצטרך להחזיר לבנק דיסקונט והגופים הפיננסיים האחרים בתמורה להלוואה שהיא לקחה.
*
במספרים: המספנה לקחה הלוואה של 236 יורו ותחזיר 248 יורו. את הריבית תשלם ממשלת ישראל. זה יוצא ריבית של 3.3% לשנה (בהנחה של החזר חודשי קבוע).
בנוסף לזה, הממשלה תשלם ישירות מתקציבה 79 מיליון יורו (ככל הידוע לי בתשלום אחד, שייתכן שכבר שילמה אותו), ובנוסף על זה ממשלת גרמניה התחייבה לשלם 115 מיליון יורו.

Capture

2. החשבת הכללית פעלה בניגוד לאתוס של אגף החשב הכללי

זה אולי טיפונת למיטיבי לכת, אבל זה לב העניין. עד עכשיו היינו בטכניקה, עכשיו זו המהות.
זה מאוד מאוד משונה שמכל הפקידים במשרד האוצר דווקא החשבת הכללית הציעה מסלול עוקף תקציבי בשביל לממן את רכישת הספינות, ובנתה את האופן שבו זה ייעשה.
אם חושבים על זה לרגע, אגף התקציבים היה צריך לקפוץ על הצעה כזו בשתי ידיים. לאגף תקציבים יש כאב ראש עיקרי אחד: לשמור שמשרדי הממשלה לא יוציאו יותר מדי כסף בשנה נתונה. אם מישהו בא ומציע להם לפרוס הוצאה מסוימת לתשלומים רבים, וכך להקטין את ההוצאה השנתית, באגף התקציבים אמורים לחבק אותו.
מנגד, אגף החשב הכללי באוצר אמור לדחות רעיונות כאלה על הסף. כל רעיון לפרוס משהו לתשלומים פירושו להגדיל את ההתחייבויות של הממשלה לעתיד, על ידי הגדלת החוב. אם יש משהו שמנחה את החשב הכללי הוא החשיבה כיצד להפחית את החוב עוד ועוד, לא להגדיל אותו.
והנה במקרה הזה, תעלומה: מי שמציע את פריסת התשלומים (ואגב כך את הגדלת החוב) הוא אגף החשב הכללי, ואגף התקציבים מתנגד.
למה תמכה החשבת הכללית לשעבר בהגדלת החוב? למה היא פעלה בשביל להנדס את הפיתרון הזה (ועוד במחיר של ביטול מכרז)? האם מישהו הפעיל עליה לחצים? האם מישהו אמר לה שזה חשוב לראש הממשלה עד כדי כך שהיא תפעל בניגוד לאתוס המכונן של האגף שבראשו היע עומדת?


3. למה זה לא מכרז PFI רגיל

טוב, החלק הזה כבר ממש למיטיבי לכת, אז יסלח לי כל מי שזה מעניין לו את קצה הזרת.
נחמיהג שאל אותי יום אחד בטוויטר במה שיטת המימון הזו – גוף פרטי בונה והממשלה משלמת לו כסף בתמורה, פשוט בתשלומים – שונה מכל מכרז PFI אחר.
לא היתה לי תשובה טובה באותו הרגע, אבל עכשיו יש לי. אז הנה היא:
במכרזי PFI המדינה למעשה נכנסת לשותפות עם גוף פרטי לגבי פרויקט מסוים. זה יכול להיות פרויקט להקים את עיר הבה"דים, או פרויקט להקים מתקני התפלה. מה שחשוב הוא שהגוף הפרטי מקים את הפרויקט מכספו (וככה הממשלה לא לוקחת על עצמה הוצאה חד פעמית גדולה אלא פורסת אותה), ואחר כך נשאר בתוך הפרויקט עד סופו, בתמורה לתשלום קבוע מצד הממשלה.
במקרה של הספינות, זה לא המצב. במקרה הזה, המספנה הגרמנית בונה את הספינות ומיד לאחר מכן מעבירה אותו לידי צה"ל ומערכת הביטחון. התחזוקה תיעשה על ידי המדינה, התפעול ייעשה על ידי המדינה. המספנה רק בונה אותם, ותמשיך לקבל תזרים מזומנים עוד שנים לאחר מכן.
שני המצבים האלה שונים מהותית זה מזה. הסיבה שבגללה המדינה מכריחה את הגוף הפרטי לתפעל את הפרויקט לכל אורך קיומו במכרזי PFI הוא בשביל למנוע מצב שבו הגוף הפרטי מקים משהו באיכות חרא, ואז מעביר אותו למדינה שתיתקע איתו. כל עוד הגוף הפרטי אחראי על התפעול, תחזוקה והפעלה, אם הוא בנה את זה חרא, הוא יישא בעלויות.
לכן, הסיפור של הספינות הוא שונה לחלוטין.
וכן, סליחה, זה היה למיטיבי לכת, אבל הייתי צריך להוציא את זה.


למי שמעוניין בקריאה נוספת, הנה כל מה שפרסמתי על זה עד כה:
חלק א – ההלוואה המוזרה שמשרד הביטחון לקח בשביל לממן את רכישת הספינות
חלק ב – המנגנון של ההלוואה המוזרה נחשף
חלק ג' – השאלות שצריך לשאול את החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי על רכישת הספינות

מימון הספינות: מה השאלות שבאמת צריך לשאול את מיכל עבאדי

הסיפור הזה עם מימון רכישת הספינות ל"הגנה על אסדות הגז" הולך ומסתבך. יהונתן ליס וחיים לוינסון פרסמו שמשרד האוצר יבדוק כיצד אושרה ההלוואה המוזרה שאפשרה את רכישת הספינות הזו. כתבתי על ההלוואה המוזרה הזו לראשונה כאן.

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)

החשבת הכללית לשעבר, מיכל עבאדי (צילום: אוראל כהן, כלכליסט)


לוינסון פרסם כמה ידיעות מעולות בזמן האחרון על החשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי. על כך שהיא לקחה הביתה ארגזים מלאים בעותקים של מסמכים רגישים כשעזבה את המשרד, ועל כך שפעלה על מנת שנתניהו ימנה אותה למנכ"לית משרד הביטחון אחרי עזיבתו של דן הראל.

אבל האמת היא שהסיפור הזה עם עבאדי הוא קצת יותר רחב. מי שמכסה את משרד האוצר הרבה זמן מכיר את הניואנסים ואת המתח שבין החשבת הכללית לשעבר לבין אנשי אגף התקציבים. בעיקרון, בין שני האגפים האלה שורר מתח מסורתי רב שנים. אבל בכהונה של עבאדי הסיפור הזה עלה מדרגה. המתח הזה הפך להיות איבה גלויה והדדית.

חלק מהאיבה הזו מבוססת על חוסר הערכה מקצועית, גם כן הדדית. אבל חלק מהאיבה הזו מבוססת על כך שבאגף התקציבים רואים בעבאדי חשבת כללית פוליטית מאוד, כזו שמקורבת מאוד לראש הממשלה, כזו שעוזרת לו להוציא ערמונים פוליטיים מהאש.

לכן, השאלות הבאמת מסקרנות שצריך להפנות למיכל עבאדי ולפקידי אגף התקציבים סביב רכישת הספינות/צוללות הן השאלות הבאות:

1. למה עבאדי הסכימה לביטול המכרז לרכישת הספינות והצוללות? הרי החשב הכללי אמור להעדיף הליך של מכרז כי הוא אמור לתת תוצאות נקיות משיקולים זרים. איך יכול להיות שראש הממשלה מורה לבטל מכרז, וכל שומרי הסף – והחשבת הכללית בראשם – לא אומרים דבר?

2. לפי הידיעה של ליס ולוינסון, באגף התקציבים טוענים שהם לא יודעים שעבאדי אישרה לקנות את הספינות בהלוואה מוזרה וחוץ תקציבית.
בפועל, זה לא המצב.
באגף התקציבים מיתממים. הם ידעו גם ידעו. אני כותב את זה בביטחון כי אני עצמי ידעתי – למעשה כולם ידעו – כי זה מידע גלוי שהופיע בהודעה לעיתונות עם החתימה על העסקה. הנה, פה.
זזה אמנם הופיע באותיות הקטנות, בסוף, אבל כל מי שקרא – ידע. למעשה, דיברתי על זה בעצמי עם פקידי אגף התקציבים בזמן אמת – בניסיון לגלות מה הריבית על ההלוואה – כך שהטענה שהם לא ידעו היא ממש קשקוש. הם ידעו. לא אהבו את זה בכלל, ולא הבינו למה עבאדי מפגינה יצירתיות כזו בשביל לעזור להוציא את העסקה הזו לפועל, אבל ידעו.
לכן, השאלה המעניינת באמת היא מדוע הם לא עצרו זאת בזמן אמת? ומנגד, מדוע עבאדי פעלה בשביל לאפשר את המתווה החריג הזה של ההלוואה? האם זה היה בהוראה של ראש הממשלה או מי מאנשיו? האם יש סיכוי שדוד שמרון שוחח איתה בנושא?

אני לא כתב משטרה ופלילים, אבל אם המשטרה אכן חוקרת לעומק העניין הזה, אין שום סיכוי שהיא לא תשאל את עבאדי את השאלות האלה. לכן, לא קשה להבין מדוע היא לקחה איתה עותקים של מסמכים רבים, בין היתר בנושא הזה.

ועוד הערה אחרונה בעניין:
אם יש משהו שהתחקיר המעולה ויוצא הדופן של רביב דרוקר על הסיפור הזה הוכיח הוא שחוק חובת המכרזים הוא קשקוש חסר תוכן. אם בהינף שפופרת טלפון ראש הממשלה מסוגל לבטל מכרז של מאות מיליוני יורו (ויותר), ואף אחד משומרי הסף לא פוצה פה, אז תעשו לי טובה. העיקר שכל פקיד מדינה צריך לאכול מרורים ולשבור את השיניים ולבזבז המון זמן על כל רכישה של נייר טואלט, אבל צוללות וספינות אפשר לקנות בלי מכרז כי ראש הממשלה אמר.

יאללה יאללה.

אז הנה כך מימנו את עסקת הספינות

בסוף נובמבר סיפרתי לכם שיש משהו מוזר באופן שבו ישראל מימנה את רכישת הספינות שאמורות להגן על מאגרי הגז.

כל מה שידעתי אז הוא שחלק מהעסקה הזו היו גם בנק דיסקונט והמספנה הגרמנית – זו שבינתיים עומדת במרכז חקירת המשטרה בתיק 3000, סיפור שחשף רביב דרוקר – והלוואה מסתורית. כשפניתי למשרד הביטחון בחוק חופש המידע להבין מה פרטי ההלוואה הם השיבו לי שהם לא צד להסכם ההלוואה ולכן לא יכולים למסור לי פרטים.

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם צילום: אריאל חרמוני

היקף העסקה נאמד בכ-430 מיליון אירו. חתימת ההסכם
צילום: אריאל חרמוני


אחרי כמה וכמה שיחות, הנה למיטב ידיעתי איך שזה באמת עבד:

משרד הביטחון לא לקח את ההלוואה. מי שלקחה את ההלוואה היא המספנה הגרמנית. היא לקחה אותה מבנק דיסקונט וגופים פיננסיים נוספים בחו"ל. תיכף אסביר למה זה נעשה בצורה הזו.
המספנה משתמשת בכספי ההלוואה בשביל לבנות את הספינות, ובבוא היום, כשהיא תספק את הספינות, משרד הביטחון ישלם לה. בכסף הזה, היא תחזיר את ההלוואה לדיסקונט.
מי ישלם את הריבית על ההלוואה? פורמלית, המספנה. הרי שום כסף לא יגיע ישירות ממשרד הביטחון לבנק דיסקונט. בתכלס, במחיר של הספינות שהמספנה תגבה ממשרד הביטחון תהיה כלולה גם הריבית. לצערי, לא הצלחתי לגלות מה גובה הריבית.

למה העסקה הזו נעשית בצורה המשונה הזו? זה כבר קשור ליחסים המתוחים בין אגף התקציבים באוצר לבין החשב הכללי באוצר. זה נעשה כך בשביל לא להגדיל את היחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה.
זה טיפונת למיטיבי לכת, אבל אנסה לפשט:
אם משרד הביטחון היה לוקח את ההלוואה, ומשלם למספנה בשביל שתבנה את הספינות, ההלוואה הזו היתה מגדילה את החוב של מדינת ישראל. מצד שני, התשלום למספנה היה מגדיל את התוצר של מדינת ישראל – כי כל כלי נשק חדש מייצר ביטחון חדש – רק שזה לא היה קורה באותו הזמן. את ההלוואה לוקחים עכשיו, הספינות מגיעות אחר כך.
ואז, בינתיים לפחות, היה יוצא שהיחס בין החוב של ישראל לתוצר שלה היה גדל. וזה מצב שמשרד האוצר רוצה להימנע ממנו, כי זה הפרמטר שהחברות הבינלאומיות שבחנות את הכלכלה הישראלית משגיחות עליו בשבע עיניים לבל יעלה.

מה עושים? מתחכמים.
נותנים למספנה לקחת את ההלוואה, שהחוב יהיה עליה. כן, אנחנו נשלם על הריבית אבל זה יהיה בסוף, כשנקבל את הספינות. היחס בין החוב לתוצר לא יעלה.
קסם!
האם זה תקין? את זה משרד האוצר יצטרך להחליט, ואולי גורמים נוספים בקרב רשויות שמירת ואכיפת החוק. כל עוד כל העסקאות האלה ייעשו בשושו תחת תירוצים של ביטחון המדינה, המתווכים ירוויחו מלא כסף, וכל מי שיוכל יעקם את הכללים.

ועוד הערת שוליים אחרונה:
אחד הדברים העיקריים שנחקר בידי המשטרה הוא מדוע ישראל קנתה את הספינות האלה מהגרמנים ללא מכרז. במקור, משרד הביטחון דווקא התכוון לצאת למכרז וכבר יצא לשלב מקדמי בשביל להרגיש מה עומק המים. בשלב הזה הוא קיבל הצעות מהגרמנים ומהדרום קוריאנים. אבל אז משרד רה"מ התערב והמרכז בוטל והלכנו עם הגרמנים.
בימים האחרונים היה מי שידע לספר לי שלפחות משרד הביטחון הספיק לערוך את השלב המקדמי. ההצעה של הדרום קוריאנים היתה זולה יותר, מה שגרם לגרמנים לפחות להוריד קצת את המחיר, גם אחרי שהמכרז בוטל.

זהו, אין לי ממש פואנטה לזה.

שמנים? סוכרתיים? בדיכאון? סבלתם מסרטן? לכו חפשו מי יחסוך לכם לפנסיה

1. ריקי כהן בסך הכל לקחה תרופה

הסיפור של ריקי כהן בטוויטר עם הפנסיה שלה באלטשולר הזכיר לי בעיה לא פתורה עם עולם הפנסיה. אבל לפני זה, הנה הציוץ שלה:


השיר הזה מתבסס על התשובה שהיא קיבלה מקרן הפנסיה של בית ההשקעות אלטשולר שחם. ריקי פנתה אליהם וביקשה לעבור מקרן הפנסיה שלה לקרן הפנסיה שלהם. מאחר שהיא עשתה זאת באופן עצמאי וישיר, שלא דרך מקום העבודה, קרן הפנסיה עורכת לה בדיקה רפואית?
למה? בתמצית, בתוך קרן הפנסיה שלכם יש גם ביטוח. זהו ביטוח חיים, למקרה שתמותו, וביטוח אובדן כושר עבודה, למקרה שתחלו או תפצעו ולא תוכלו לעבוד. בשני המקרים הללו הביטוח אמור לשלם לכם או לבני המשפחה שנשארו אחריכם סכום חודשי שאמור לפצות על ההכנסה שלכם שנעלמה. בקרנות פנסיה הביטוח הזה הוא ביטוח הדדי, כלומר שכל החוסכים באותה הקרן מכניסים כסף כל חודש לתוך קופה משותפת (הכסף הזה נלקח מתוך הסכום שאתם חוסכים לפנסיה), ובמידת הצורך, כשאנשים מתים, חולים או נפצעים, הקופה המשותפת הזו משלמת.
כשאנשים מצטרפים לקרן פנסיה דרך מקום העבודה שלהם קרן הפנסיה לוקחת סיכון ולא בודקת מה הרקע הרפואי שלהם. היא מניחה שהמצב הרפואי של אנשים במקומות עבודה מתפלג סטטיסטית באופן נורמלי, ושאין פה אנומליות מיוחדות. אבל, כשמישהו מצטרף לקרן פנסיה באופן עצמאי, לבדו, קרן הפנסיה יכולה להחליט שלא לקחת סיכון, ולבדוק את המצב הרפואי שלו. אם הוא חולה מדי, או שבעברו יותר מדי מחלות או מצב רפואי שמעמיד אותו בסיכון גבוה למות או להפסיק להיות מסוגל לעבוד, הקרן לא חייבת לקבל אותו אליה. בכל זאת, אלה גופים פרטיים.

זה בדיוק המקרה של ריקי. אני לא פוגע פה בצנעת הפרט כי היא פרסמה את התשובה של אלטשולר בעצמה. הנה היא:

למען הסר ספק: מותר להם לעשות את זה. אם תסתכלו על זה דרך העיניים שלהם, זו אפילו חובתם לעשות את זה כי הם מגינים על החוסכים האחרים בקרן. אחרי הכל, אם להיכנס לראש של הרופא שבדק את התיק של ריקי מטעם הקרן, העובדה שהיא סבלה או סובלת מדיכאון מגדילה את הסיכון שהיא תפסיק לעבוד מתישהו, והקרן תצטרך לשלם על כך את המחיר. לא תודה.

2. לא רק ציפרלקס, גם אם אתם שמנים מדי לא תקבלו פנסיה

הסיפור הזה של ריקי מתחבר ישירות לסיפור של חולה הסרטן שכתב פוסט בפייסבוק והגיע עד לתכנית חיסכון בערוץ 2, וגם את המקרה של רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד, מלפני כמה שנים שקיבל סירוב מקרן הפנסיה של מגדל על רקע סוכרת ומשקל יתר. כן, בגלל שהוא שמן לא קיבלו אותו לקרן פנסיה.
הוסיפו לזה עוד אוכלוסיות שנפסלות על ידי חברות ביטוח וקרנות פנסיה ותקבלו שאנשים עם בעיות נפשיות (גם הלם קרב, למשל, נכנס לקטגוריה הזו), אוטיסטים, חולי סרטן (גם כאלה שהחלימו), סוכרתיים, אנשים בהשמנת יתר, אלכוהוליסטים (גם כאלה שהשתקמו), ובטח עוד כמה שפספסתי, כולם כולם פסולים ולא יכולים לחסוך לפנסיה.
אגב, וזה הפלונטר הכי טרי, אם הם עצמאים ולא שכירים – נדמה לי כמו ריקי – המדינה מחייבת אותם לחסוך לפנסיה מצד אחד, אבל השוק החופשי לא מציע להם שום פתרון מצד שני. אם הם לא יצליחו למצוא קרן פנסיה שתהיה מוכנה לקבל אותם, בסוף השנה הם ישלמו קנס של 500 שקל למדינה על כך שלא חסכו לפנסיה.
כפיים.

3. אוקיי, אז מה עושים?

יש עוד עולם מקביל שבו חברות הביטוח רואות לנגד עיניהן סיכון מוגבר ולא רוצות לקחת אותו על עצמן, אבל מצד שני המדינה מחייבת את האנשים עצמם לרכוש ביטוח. אני מדבר על ביטוח רכב חובה לרוכבי אופנועים. לפי חברות הביטוח, רוכבי אופנועים נמצאים בסיכון מוגדל והן לא רוצות לשאת בסיכון הזה. מצד שני, המדינה מכריחה אותם לרכוש ביטוח. בגלל זה קוראים לזה ביטוח חובה.
מה עושים?
המדינה המציאה פתרון: בואו נקים פול. כשמו כן הוא, חברות הביטוח יחויבו לשאת בסיכון הזה יחד (ויתר הנהגים, אלה שלא נוסעים באופנועים, יסבסדו את הסיכון הזה) ויציעו ביטוח לרוכבי אופנועים דרך הפול. כך הסיכון לא יפול על חברה ספציפית מצד אחד, ורוכבי האופנועים יוכלו לרכוש ביטוח כפי שמחייב אותם החוק מצד שני.
פתרון דומה נדרש גם בסיפור של האנשים שלא יכולים לרכוש לעצמם חיסכון לפנסיה. זה בדיוק המקום של הרגולטור, של המדינה, לפתור את כשל השוק המובהק הזה. כל יום שעובר וזה לא קורה פוגע מהותית באנשים האלה, על לא עוול בכפם.

הפתרון היחידי שעומד כרגע בפני ריקי ואחרים שסובלים מהבעיה הזו היא להצטרף לקופת גמל או ביטוח מנהלים, ולשלם על זה יותר. יותר במחיר הביטוח ויותר בדמי הניהול (לעומת קרן פנסיה). בעיני זה פשוט לא הוגן.

אגב, למיטיבי לכת, זה נכון לא רק לחיסכון לפנסיה אלא לכל סוג של ביטוח, למשל לביטוחים סיעודיים. גם שם חברות הביטוח לא רוצות לקחת על עצמן את הסיכון, והמדינה לא מציעה שום פתרון. הגיע הזמן שהמפקחת על הביטוח דורית סלינגר תתעורר ותיתן לכך מענה.

זהו, רק רציתי להגיד.

תוספת מאוחרת: פניתי לאלטשולר בשביל להבין, לא את המקרה הספציפי של ריקי אלא את המדיניות הכללית. אז התשובה היא כזו: בגלל שקרן הפנסיה של אלטשולר-שחם היא קרן פנסיה קטנה, היא עובדת עם מבטח משנה. זה אומר שכמו שאתם מעבירים לחברת הביטוח שלכם את הסיכון שלכם תמורת תשלום (למשל, הסיכון שיגנבו לכם את האוטו), כך חברת הביטוח מעבירה את הסיכון הזה למישהו אחר תמורת תשלום. המישהו האחר הזה הוא חברת ביטוח המשנה (וכן, אתם שואלים בצדק, האם היא מעבירה את הסיכון למישהו אחר, וההוא למישהו אחר, וכך עד לאינסוף, והתשובה היא שאני לא יודע).
חברת ביטוח המשנה, בגלל שהיא לוקחת על עצמה את רוב הסיכון, היא זו שקובעת את הכללים. באלטשולר-שחם הסבירו לי שהם לא יודעים מה הכללים המדויקים ושחברת ביטוח המשנה בודקת כל מקרה לגופו. אין כלל אחיד לסרטן כמו שאין כלל אחיד לבעיה נפשית, הסבירו לי, ולכן יהיו חוסכים שהחברה כן תהיה מוכנה לקלוט, יהיו כאלה שלא, ויהיו כאלה שהחברה תבקש עוד מסמכים רפואיים בשביל להעביר אותם להערכת רופא. בעיני, זה עדיין לא נותן מענה רחב מספיק, כך שכשל השוק – בעיני – עדיין קיים.
עד כאן.

הקו שמחבר בין בצאלאל סמוטריץ לדודי אמסלם

1. הנקודה של סמוטריץ

לפני קצת יותר מחודש, ב-14 בדצמבר, הוועדה לביקורת המדינה התכנסה לדון – שוב – בשאלה האם יש להרחיב את הביקורת של מבקר המדינה על קק"ל או לא. אבל האמת היא שאני לא רוצה לשעמם אתכם שוב בקק"ל, אני רוצה לספר על משהו שקרה די בתחילת הדיון, כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ קיבל את ראשות הדיון. הנה:

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

ח"כ בצלאל סמוטריץ. צילום: עומר מסינגר

"אני חרד מאוד מהתנהלות משרד המבקר בחודשים האחרונים בהרבה מאוד סוגיות. כלל שזה תלוי בי, אנחנו נעשה הכול כדי שלא להרחיב כהוא זה בשום תחום, אגב, לא רק ביחס לקק"ל את סמכותו של המבקר, אני חושב שצריך אפילו לצמצם אותה".

קראתם נכון – לצמצם את סמכות מבקר המדינה ולא רק בנוגע לקק"ל, אלא בכלל. ח"כ סמוטריץ הרחיב ופירט:

אני רואה שהמבקר – בשונה, אגב, מאיך אני תפסתי את מוסד הביקורת לאורך השנים כמשהו שתמיד עוכר לאחר מעשה. אני רואה את המבקר מתערב יותר ויותר בתהליכים תוך כדי ההתרחשות שלהם, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט, וגם בניגוד להגיון ולמהות של מוסד הביקורת.

הממ.
מבקר המדינה מתערב במהלך התהליכים בשביל להשפיע עליהם ולא רק מבקר בדיעבד, זה דבר רע? לפי ח"כ סמוטריץ – כן, זה דבר רע. והוא הסביר:

"אדוני המבקר, אתה בחודשים האחרונים בשורה של מקרים, בעיניי, בחוסר סמכות מתערב בתוך תהליכים תוך כדי שהם מתרחשים. עוד פעם, זה חותר תחת עצם הרציונליים של המבקר. – – – שיגיד אין בעיה, אם המבקר הוא חלק מהמשחק, והוא מתערב בקבלת החלטות תוך כדי, אז הוא צריך להיות חלק מהמשחק. אז הוא לא מחוץ למשחק, והוא לא עצמאי. או שאתה מחוץ למשחק, ואז מאוד ברור מה הביקורת, ואתה בא עם תהליכים רק לאחר מעשה, ואתה נותן את ההדגשים כדי שאנחנו נדע ללמוד ולתקן כל אחד בתחום שלו את דרכיו, בסדר".

מפה הדיון הלך והתפזר קצת, אבל השורה התחתונה ברורה. כך הלוגיקה של ח"כ סמוטריץ עובדת: למבקר אין סמכות לבקר תוך כדי תהליך, אלא רק בדיעבד, אחרי שכל הסוסים ברחו מהאורווה. אם המבקר רוצה להתערב במהלך התהליך, זה אומר שהוא לוקח חלק במשחק הפוליטי, ואז הכללים שחלים עליו צריכים להיות שונים. כלומר, הוא לא יכול להיות שחקן עצמאי, אלא אנחנו – הפוליטיקאים – צריכים לשלוט בו.

והנה הפאנץ' ליין – ח"כ סמוטריץ לא מתכוון להסתפק בהערות צד בדיון אקראי בוועדה לביקורת המדינה. הוא עמל על הצעת חוק שתצר את צעדיו של מבקר המדינה ותמנע ממנו לבקר תהליכים תוך כדי שהם קורים. הנה הציטוט שלו מהמשך הדיון:

"קודם כל, אני עובד על תיקון לחוק, אדוני המבקר. אני אכן עובד על תיקון לחוק, לא לבד, יחד עם חברים רבים. צריך ביקורת… אבל על השאלה האם תפקידו של המבקר והדוחות הם דוחות עוכרים שלאחר מעשה, או שהמבקר מרשה לעצמו, שוב, בעיניי בחוסר סמכות מוחלט להתערב בתהליכים תוך כדי קבלתם…
יש מורכבות אינהרנטית במושג של ביקורת חיצונית. היא תמיד באה מבחוץ, ולכן מי שבפנים יטען שהוא לא מבין את התהליכים וכו'. צריך אותה, לא אמרתי שבגלל שהיא לא מושלמת לא צריך אותה. כן אמרתי, שלא נכון שהיא תתערב בתהליכים תוך כדי קבלת ההחלטות שלהם. כן אמרתי שאני רואה פעלתנות יתר אצל המבקר בשנים האחרונות – אקטיביזם ביקורתי בעיניי מוגזם, לא נכון, פוגע במוסד המבקר, פוגע בתהליכי קבלת החלטות בתוך המדינה. לכן, ככל שזה תלוי בי, כל עוד זה נראה ככה, אני לא אתן להרחיב את סמכויותיו של המבקר".

2. הנקודה של אמסלם

הסיפור הזה התחבר אצלי לפעילות של חבר כנסת נמרץ אחר, ח"כ דודי אמסלם. אם סמוטריץ' לא רוצה שמבקר המדינה יהיה פעלתן יתר על המידה, ח"כ אמסלם לא מעוניין שהמשטרה תהיה פעילה יתר על המידה. וליתר דיוק, הוא מעוניין שהמשטרה לא תחקור ראשי ממשלה מכהנים, אלא אם הם מבצעים פשע (כמו רצח, או שוד או משהו כזה, שדי מובן מאליו שראשי ממשלה לא יבצעו ממילא). ה

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי

ח"כ דודי אמסלם. צילום: אלכס קולמויסקי


ח"כ אמסלם הגיש הצעת חוק פרטית בנושא (זהירות, קובץ וורד).
הסיפור הזה כבר נדון בהרחבה בתקשורת אז לא אטרחן עליו, אצרף רק את דברי ההסבר להצעת חוק של אמסלם, כפי שהוא כתב אותם, בשביל שהלוגיקה שלו תדבר בעד עצמה:

amsalem

3. הקו שמחבר בין שתי הנקודות

ככה נראית ישראל בתחילת שנת 2017. מי שהביקורת לא נושאת חן בעיניו מבקש לצמצם את הביקורת, ומי שחושב שהמשטרה היא שמאלנית מבקש לכבול את ידי המשטרה. בין שתי הנקודות האלה מחבר, לטעמי, קו אחד: אנחנו מורמים מעם, אנחנו לא צריכים ביקורת, אנחנו לא צריכים הפרעות לשלטון. באנו לשלוט, אז נשלוט. הנקודות הבאות על הקו הזה יכולות בקלות להיות הצעת חוק שתגביל את יכולתו של בג"ץ לדון בעניינים שמתרחשים ממש עכשיו, כי למה להפריע לתהליכים ולמה שבגץ יהיה חלק מהמשחק הפוליטי, או הצעת חוק להגביל את חוקרי רשות המסים לבל יתקרבו לנושאי משרה מכהנים, כי למה להפריע כל הזמן עם חקירות. אותה לוגיקה משונה שתקפה לשתי הצעות החוק של סמוטריץ ואמסלם תקפה גם לשתי ההצעות הפיקטיביות (בינתיים) האלה.

הקו שמחבר בין הנקודות האלה מפחיד אותי, ולדעתי צריך להפחיד גם כולם. תגידו, יאללה, כולה שני חברי כנסת לא חשובים במיוחד מהקואליציה שרוצים לתפוס כותרות, כל אחד בשביל הפריימריז העתידיים שלו. האמת שבמשך הרבה שנים חשבתי כך בעצמי ולא ראיתי סיבה להתייחס להצעות חוק שכאלה. ובכל זאת, כשהנקודות האלה מתרבות, וכשהקו שמחבר ביניהן נהיה ברור מאוד ואנטי דמוקרטי, וכשהאווירה הפוליטית והציבורית היא כזו שתאפשר אישור חוקים כאלה בלי מפריע, אם הם ירצו מספיק, זה מתחיל להטריד אותי ממש.